הערה בדבר הסכנות של אנכרוניזם מחקרי

נסיון ההתאמה של הספרות היהודית העתיקה והקאנונית לערכים מודרניים הוא מפעל עם שני שותפים: מצד אחד, עומדים אלו הרואים עצמם מחוייבים הלכתית לטקסטים אלה, ועל-כן חשוב להם ליישב בין הסתירות הקיימות בעולם הערכים של הסובבים אותם (שגם הם מבקשים להחזיק בו); מצד שני, עומדים אלו שאינם רואים עצמם מחוייבים הלכתית להלכה, אך דווקא משום כך, באופן אירוני, מבקשים הם לחלץ עולם הערכים שיהיה משותף להם ולמקורותיהם התרבותיים.

על חוסר-התוחלת של מפעל כזה כבר הערתי כמה פעמים בעבר. הציפייה לשותפות ערכים בטקסטים שנכתבו על-פני כמעט אלפיים שנה במקומות שונים עם השפעות שונות, ועוד להוסיף אליהם עולם ערכים המרוחק מהם מילניום ומחצה נוספים היא תמימה ביותר. מנגד, גם הביקורת על עולם-הערכים שלהם סובלת לא פעם מאכזבת-יתר, כאילו המהותנות, הגזענות, הבדלנות, האמונות הטפלות ושאר הכשלים של המקרא והתלמוד שונים במשהו ממה שהיה סביבם בעולם בתקופה זו. לכן, מי שרוצה להתבשם במיטב הקידמה הלינארית, ולהרגיש שהוא הרבה יותר נאור מחז"ל, שייהנה. אבל אין לו כל סיבה לכעוס על חז"ל וספרותם. לכל היותר, אפשר להתפלא על אנשים הטוענים שהטקסטים האלה, ככתבם וכלשונם, יכולים להנהיג את אורחות חיינו במאה ה-21.

[בהערת-אגב אספר שחזרתי לקרוא בימים אלה את De Divinatione של קיקרו, חוויה מפכחת מאוד לכל מי שמאמין בקידמה שכזו, כמוני, ואולי ארחיב על כך בהזדמנות אחרת]

מפעל מעין זה במיוחד נדון לכשלון בהקשר האקדמי, כלומר כאשר מי שמבקש ללמוד מקרא או תלמוד ולהבינם על רקע תקופתם בכל זאת חש צורך אפולוגטי להתאים את הכתוב בהם למושגים בני-זמננו. כאן נוספת סכנה של כפיית מושגים אנכרוניסטיים על המקורות הנלמדים, ופנייה לשאלות שלא העסיקו כלל את מחבריהם באופן שיקשה על לימודם המושכל.

בכנס האיגוד ללימודי היהדות ישבתי בבוסטון בפאנל בו עלתה שאלת הפרטיקולריזם/אוניברסליזם של חז"ל ביחס להלכות טומאה כלשהן. השאלה נראית לי שגויה מעיקרה: אין פלא שחז"ל לא גרסו אוניברסליזם. כל המקורות שהם נשענים עליהם, וכן המקורות שהם עמלו על פיתוחם במשך כמה מאות, מבדילים בין גויים לישראל במובנים שונים, מהם מהותניים-תיאורטיים, ומהם הלכתיים-פולחניים-מעשיים. כשחז"ל עוסקים בשאלת טומאה כלשהי, שני דברים מעסיקים אותם: אחד, מה האל רוצה מהם, כפי שניתן להבין מתורתו? שתיים, מה טיב החומר הזה או המצב הזה שנקרא "טומאה"? לאלה אפשר להוסיף שאלה שלישית, שהיא הכי פחות מוצהרת, אך נראה לי שאי-אפשר להכחיש את נוכחותה: איך הולכים בזהירות בין הטיפות כאשר רוצים למצות את ההלכות עד תומם, ומצד שני משתדלים שלא להפוך את החיים לבלתי-אפשריים בשם אידיאולוגיה/אמונה. נוכחותה של השאלה הזו איננה מוזילה את המפעל ההלכתי של חז"ל. כל אידיאולוגיה בבואה ליישום יום-יומי נדרשת לפשרות והכרה במגבלות האנושיות העומדות בניגוד לטהרנות האידיאולוגית.

עכשיו, יכול להיות שתוך כדי הדיון מגיעים למשהו שנשמע אוניברסליסטי או פרטיקולריסטי, כפי שבדיונים אחרים עשויים להישמע מגמות מרקסיסטיות, פרוידיאניות, הומאניות, גזעניות, פשיסטיות וכן הלאה. אך תמיד יש להבחין היטב מתי בוחנים את הדברים דרך מנסרת מחשבתית מאוחרת, שלא הייתה ידועה להם, ושלא הייתה נוכחת במחשבתם, ומתי מישהו טוען שהם-הם חשבו במושגים הללו.

לסיכום זה יש להוסיף סייג חשוב: העובדה שחז"ל לא חשבו במושגים פרוידיאנים, אינה אומרת שפרויד איננו רלוונטי לקריאת המקורות. פרויד הרי לא המציא משהו; הוא ניסח בצורה חדה, ולעיתים אף מוקצנת, משהו שאכן קיים בטבע האנושי. לכן "קריאה פרוידיאנית" של מדרש כלשהו היא בהחלט אפשרית. וזה בדיוק ההבדל שחשוב לעמוד עליו: לטעון שאני עושה קריאה פרוידיאנית של חז"ל או קריאה פוסט-קולוניאליסטית של המקרא (למשל), פירושו להכיר ולהודות שזוהי קריאה שאני מביא אל תוך הטקסט, קריאה שזרה לו, אך עשויה להאיר אהדדי גם את הטקסט, וגם את הקונספטואליזציה של המושגים הללו כפי שאני תופס אותם. אך לטעון שהלכה מסויימת נעשתה ממניעים אוניברסליסטיים או פרטיקולריסטיים, דומה לטענה שהטקסט עצמו הוא פוסט-קולוניאליסטי או פרוידיאני.

ואני מדגיש שוב: אני לא טוען זאת רק לגבי אלה המבקשים אוניברסליזציה או הומאניזציה של הטקסטים הקדומים, גם אלה שמדגישים יתר על המידה את תכונותיו הפרטיקולריסטיות, סקסיסטיות או גזעניות חוטאים בכפיית מושגים אנכרוניסטיים על הטקסט.

חשבתי שאני אסיים כבר (וכבר הודעתי לפני שתי פסקות שזה היה הסיכום), אבל הדוגמה הסקסיסטית הזכירה לי עוד דוגמה שאולי תסייע להבהיר את כוונתי: במהלך לימודי התואר הראשון שלי בחוג מקרא כתבתי עבודה סמינריונית שעיקרה היה קריאה פוסט-פמיניסטית של מגילת אסתר. ברור שלא טענתי שהמקרא הוא פוסט-פמיניסטי, אלא זה היה תרגיל, כפי שכבר תיארתי לעיל, שדרכו ניסיתי להבהיר לעצמי את ההבדלים בין פמיניזם לפוסט-פמיניזם (ואת תולדות התנועה), וכן להביא מקרה מבחן מסיפור ידוע, כדרך להציף את הבעיות שעולות מתיאוריה פוסט-פמיניסטית. כחלק מהמחקר, קראתי מעט על תולדות המחקר הפמיניסטי של המקרא (יש סקירה טובה של עתליה ברנר). כמו בתחומי-ידע אחרים, הפרוייקט נחלק בין אלה שמתרכזים בביקורת על המושגים הסקסיסטיים של המקרא; אלה שמתרכזים בהנכחת נשים, על-ידי ליקוט המידע המועט שיש על נשים והתרכזות בו כמושא מחקר; ואלה שמנכסים מחדש את הטקסט ומטעינים אותו במשמעות חדשה, כפי שאני עשיתי בעבודה שלי. את השיטה השלישית אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שעושים זאת באופן אפולוגטי, ומנסים לטעון שזו המשמעות המקורית של הטקסט, ואלה שעושים זאת באופן מודע, לפעמים אפילו משועשע, כהצעה לקריאה אפשרית הנוטלת מעוקצו של הטקסט, כפי שניסיתי לעשות בקריאה הפוסט-פמיניסטית שלי לאסתר. באופן שטוח אפשר לתאר את מה שאני מנסה להגיד בפוסט הזה כך: שיטה ג'1 היא פויה, ושיטה ג'2 היא אחלה.

מה הבעייה עם שיטה א', כלומר עם אלה המבקרים את המקרא על הסקסיזם שלו? בדומה לשתי הגישות האפשריות לשיטה ג', גם כאן הבעייה המרכזית היא מודעות. אם מבקרים את המקרא מתוך מטרה להציף את הדיון הפמיניסטי אל התודעה, ולהנכיח את הבעייתיות של הדרת נשים בכל תחום בחיים, כך שאפילו כשאנשים קוראים תנ"ך הם צריכים להיות מודעים לו, אני בוודאי בעד. כאן, הביקורת היא המרכז, והמקרא הוא כלי עתיר-דוגמאות, המאפשר לביקורת להצביע על שלל היסודות התרבותיים בהם השוביניזם הגברי נטמע עמוקות, ועל הדרך הארוכה והקשה שיש לפנינו לפני שנינתק מהם. אבל אם משתמעת מהביקורת אכזבה מן המקרא על כך שהוא איננו המודל הרוחני שציפו ממנו להיות, הבעייה היא של המבקר ולא של מושא הביקורת. המקרא נכתב בין המאה השלוש-עשרה לפני הספירה למאה השנייה לפני-הספירה, ולצפות ממנו לכלול רגישות מגדרית פירושו לא להבין אותו כליל, ואולי יש בזה גם הכללת סנטימנט דתי שמוסיפה עול נוסף המקשה על פירוש הכתוב.

לסיכום, בנסיון שני לחתום את הפוסט הזה: התבוננות על טקסטים עתיקים דרך תיאוריות מודרניות הן תמיד תרגיל מעניין, שמאיר את הטקסט הקדום באור חדש, מאפשר דרך נוספת להבנה והתעמקות בתיאוריה כלשהי, ועשוי אף לסלול דרך לחשיפת פשט כלשהו שהוסתר על-ידי דורות של פירושים ומסורות. אבל צעד כזה צריך להתלוות בשלל אזהרות ותזכורות למעשה האנכרוניסטי, ומתוך נסיון מתמיד להימנע מכפיית מושגים על הטקסט שהיו זרים למחבריו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

4 מחשבות על “הערה בדבר הסכנות של אנכרוניזם מחקרי

  1. אם קוראים טקסט מתוך הפרספקטיבה של ביקורת תרבות בת-זמננו, אז ב-רור שהטקסט עצמו אינו אומר את מה שאנחנו מוצאים בו, ושהפרשנות היא המלכה. קצת מפתיע אותי שיש עדיין עולמות אקדמיים שבהם זה לא ברור, מה שגורם לי לחשוב שגם בתחום הזה אני חי בבועה.
    ההבדל המרכזי שקיים בכל זאת בין ניתוח טקסט לבין ניתוח מקורות מקראיים (או חז"ליים) הוא שאלת הסמכות: גם אם מפרשים באופן אנכרוניסטי מוצהר את הטקסט ומקבילים אותו בשיא הזהירות לתופעות מודרניות, משהו מ"הילת הסמכות" של הטקסט תמיד תדבוק בו, לפחות בקריאות מסויימות. כלומר, ההסתמכות על טקסט "סמכותי" תמיד תיצור תחושה שלמרות כל ההסתייגויות יש ניסיון לשנות את המסורת על ידי שינוי פרדיגמת הקריאה. נדמה לי.

    ואחרונה, בקטנה: להגיד ש"פרויד הרי לא המציא משהו; הוא ניסח בצורה חדה, ולעיתים אף מוקצנת, משהו שאכן קיים בטבע האנושי" – זה, אם כבר, שנוי במחלוקת 🙂

    • תודה. נשמע ש"הילת הסמכות" שאתה מתאר היא לא תלוייה בעמדה אמונית של הקורא. אני מבין נכון?

      ולגבי הקטנה, אכן – זו העמדה שלי, ואני אפילו מודע לזה שהיא מיושנת.

  2. אריה
    אקדמית ודאי צדקת: האכזבה הערכית מהמקורות הקדומים היא אנכרוניסטית. אבל אלה אינם ציורי מערות באירלנד, אלא מקורותינו שלנו, ו'הילת הסמכות' איננה בהכרח אמונה תמימה, אלא אמונה פחות תמימה (ועדיין לא רציונלית אלא רגשית) בסמכותו הקאנונית של טקסט יהודי שלנו. כשבעל סמכות מפר את האמון הזה שניתן בו, אנו מאוכזבים ממנו וכועסים. לכן האכזבה היא עדות מאוחרת לאמון שביקשנו להעניק למקורות היהדות שלנו.
    עוד דבר: אני מזדהה עם השיטה המומלצת על ידך כאן, שימוש במקורות כקולב שימושי (או: 'אילן גבוה') לביצוע תרגיל אקטואלי שלי ולא של המקורות עצמם. אבל האילן הגבוה הזה נראה לי אטרקטיבי לביצוע התרגיל המכוון הזה, דוקא משום שאני מוכן לייחס לו סמכות קאנונית. זהו האמון שאני נותן במקורות הקאנוניים, גם כאשר אני יודע מראש שזהו רק תרגיל.

  3. קאנון משמש לעיתים בהשאלה במובן של קאנון תרבותי, ושואב את כוחו מהשינון וההיכרות של הקהל, שמאפשר להפעיל עליו כפתורים מסויימים.

    הסמכות והאמון במקרים האלה אינם נובעים מקדושה, חוכמה או סמכות שנמצאים בטקסט אינהרנטית, אלא מהשימוש שנעשה בו לאורך הדורות שהפך אותו לנכס צאן ברזל תרבותי.

סגור לתגובות.