למי שלא קרא בשבוע שעבר, מומלץ לעיין בתיאור המפורט של חיים חרדיים בברוקלין, פרי-עטו של כתב "הארץ" יאיר אטינגר:
בלב השדרה ה-13 בבורו פארק נמצא מלון אווניו פלאזה. דגלי ארצות הברית מונפים בחזית, אבל מעבר לדלתות מסתתרת ממלכה מזרח-אירופית, חרדית עד הגג, מוקפת נברשות וקריסטלים והדפסים ממוסגרים של קערות פירות. למטה יש חנויות לפאות נוכריות ויודאיקה, במעלית המוזיקה חסידית, ובמסעדה הכשרה למהדרין מגישים בבוקר בייגל טרי לצד חלה מטוגנת, קוביות תפוח אדמה מטוגנות, סלט ביצים במיונז ושאר מעדנים. ביום שישי מגיע עותק של "המודיע" באנגלית לחדר, שבו מוצבות שתי מיטות במרווח בטוח זו מזו, וגם טלוויזיה עם טווח ערוצים מצומצם, מוצפנת בתוך ארון עץ.
בני ברק בלב ניו יורק? לא בדיוק. ביקור ראשון בשכונה, עלול להפיל הלם תרבותי על חרדי שגדל על רחוב רבי עקיבא. החיים כאן מתחילים מוקדם בבוקר, כי כמעט כולם ממהרים לעבודה. נהג הטריילר הוא גבר חסידי, לבוש סרבל כחול, היוצא ביום שני בבוקר לנסיעה ארוכה ללוס אנג'לס, ויחזור עוד לפני שבת; יש גם אינסטלטורים, וחשמלאים, ורופאים, ובנקאים. חלקם הגדול קובעים עתים לתורה על חשבונם, וכמעט שלא רואים אותם ברחובות באמצע היום. על חוק האברכים שמסעיר את ישראל רק מעטים שמעו. קווי מהדרין? טלפונים כשרים? הצחקתם גם את האולטרה-שמרנים מסאטמר. על חפירות הקברים בארץ הקודש דווקא שמעו כאן, הודות לפשקווילים של "העדה החרדית", אבל מוישה שטיין, מנהל המסעדה במלון, אומר ש"רק אם אתה לא עובד, כמו בישראל, יש זמן לשטויות, לשריפת פחים, לוויכוחים על קצבאות. פה אין זמן לשטויות, אנשים קמים בבוקר לעבוד".
הייתי מוסיף לכך הערת אזהרה שהאנומליה של חיים יהודיים בחסות ריבונות יהודית והנגע של עירוב הדת והפוליטיקה מתפשטים ומשפיעים גם על קהילות חרדיות בחו"ל. אבל חשוב לזכור את ההבדלים האלה, בייחוד לכל מי שחושב שהוא מתחשב ברגשות הדתיים הבלתי-ניתנים לשינוי של החרדים ביחס לגיוס, עבודה, פרהסיה וכולי. כל אלה הם תוצרים של המתאפשר פוליטית, כפי שטענתי בכמה פוסטים עם כותרת זו:
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
פוסט חשוב.
האמת שזה לא גילוי מרעיש של אטינגר, אבל מדי פעם צריך לשים את הזרקור על הדברים האלה. ידוע שחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים בכבוד, כי שם המדינה לא תשקול אפילו להעניק למישהו סבסוד לכל החיים רק בגלל שהוא נולד למשפחה חרדית או החליט על דעת עצמו להצטרף לאורח חיים כזה במהלך חייו.
יש גם בארץ חרדים שעובדים, ולא מעט, אבל בהחלט לא מספיק. ורבים מהם עושים את זה בשחור, מתוך התפיסה הרווחת שאי תשלום מסים הוא לא גניבה ולא גזל, אלא מצווה. דווקא המדינה גובת המסים היא זו המבצעת גזל.
תודה. אני מסכים שאין זה גילוי מרעיש של אטינגר, וגם לא שלי בפוסטים השונים שכתבתי בנושא. אבל רבים חושבים (כולל חרדים), שסגנון החיים החרדי בארץ הוא הכרחי לחיים חרדיים, ולכן חשוב להזכיר את זה. מה שהיה מעניין בעיניי הוא בוז גלוי מצד חרדי בניו-יורק לאחיו בארץ. חבל שלא שומעים יותר קולות כאלה.