הלכה ואגדה

ר' אבהו ור' חייא בר' אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא, שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו, חלש דעתיה. אמר ליה: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית?

(בבלי סוטה, מ' ע"א)

נזכרתי בסיפור היפהפה הזה עם צאת ספרו החדש של ג'פרי רובנשטיין, חוקר תלמוד חשוב מאוניברסיטת ניו-יורק, שבחכמה בחר לפתוח את הספר שעוסק בסיפורת בתלמוד הבבלי עם הסיפור הזה. נעצור רגע לקרוא אותו שוב בנוסחו העברי, כפי שהוא מופיע בספר האגדה בעריכת רבניצקי וביאליק (עמ' רכג):

ר' אבהו ור' חיא נזדמנו למקום אחד, ר' אבהו דרש באגדה ור' חיא בר אבא דרש בהלכה. הניחו הכל את ר' חיא בר אבא ובאו אצל ר' אבהו. חלשה דעתו [של ר' חיא בר אבא]. אמר לו [ר' אבהו]: אמשול לך משל, למה הדבר דומה: לשני בני-אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סדקית?

אם תרצו, סיפור זה מגלם בתוכו את סיפור פריחתם של בתי המדרש החילוניים על הצלחותיהם ומגבלותיהם גם יחד. לכשעצמי, יש לי רגישות מיוחדת לסיפורים על המתח שבין אגדה להלכה, באשר תמיד ראיתי את עצמי כאיש של "אגדה", ופעם אחר פעם אני מוצא את עצמי עוסק ב"הלכה" (הרחבתי על כך כאן) ונהנה מכך. על הפער בין שתי הסוגות האלה כתב ביאליק את אחת המסות היפות שלו, עם קשר ברור למפעל "ספר האגדה":

להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה כשמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנת לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו רפה בידה.

…

…אבל כלום יש לשמוע מזה – כסברת רבים – שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והפוכו?

האומרים כך מחליפים מקרה בעצם וצורה בחומר, ולמה הם דומים? למי שמחליט על הקרח והמים בנהר, שהם שני חמרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת.

….

עתה זכינו לדור שכלו אגדה. אגדה בספרות ואגדה בחיים. כל העולם כלו אינו אלא אגדה באגדה. להלכה בכל משמעותיה אין סימן וזכר.

…

ושוב אני מדגיש: איני בא להכריע לא בהלכה ולא באגדה ולומר: זו נאה וזו אינה נאה. כונתי לאגדה ולהלכה סתם, בתור צורות תאומות של הספרות והחיים. ואני שואל: מה יהא סופה של אגדה שאין הלכה שלה בצדה, סמוך לה?

—

ר' חייא אינו משיב דבר בסיפור, אף כי בהמשך נאמר ששום דבר לא הפיס את רוחו. מצד אחד, דבריו של ר' אבהו מקפלים בתוכם מחמאה גדולה, וגם מידה מסויימת של ענווה, בזה שהוא מכיר שעמיתו מתמחה בדברים חשובים ממנו. אך בסופו של דבר, המבנה של הסיפור עשוי לחתור תחת המסר הגלוי שבו הוא נחתם: הרי נוכח צערו של ר' חייא מצליח ר' אבהו למצוא במהירות משל, שכדרכם של משלים עממיים יש בו חוכמה ועמימות, ומציע לחברו נחמה כלשהי. לא נותר לנו אלא לתהות כיצד היה מגיב בעל ההלכה, לו היה המקרה הפוך. האם ר' חייא היה מוצא דברי נחמה בהלכה כדי לעודד את רוחו של ר' אבהו? ואולי, אם אכן הפופולאריות שלהם הייתה הפוכה, היה ר' חייא מזכיר לר' אבהו שההלכה אוסרת עליו לקנא או להצטער, ושעליו לברך על העניין שהקהל הרחב מוצא בחוקים ובשמירת-מצוות? בנוסף, איננו יודעים אם צערו של ר' חייא מבטא כעס או קינאה בחברו, או שמא על הציבור שאיננו בנוי להלכה, ואם כך הוא, אין דבר שר' אבהו יכול לומר לפייס אותו. במילים אחרות, הסיפור מביא את דבריו של ר' אבהו לפיהם מעמדה של ההלכה חשוב מן האגדה (אף כי לא בהישג-יד עבור הציבור הרחב), אך סיומו מוכיח לקורא מבלי לומר במפורש את היתרונות הברורים של האגדה על-פני ההלכה, ואת חשיבותה לנפש.

התחרות הבריאה שבין אנשי האגדה לאנשי ההלכה מזכירה במידת-מה את התהום הפעורה בין מדעי הרוח והחברה למדעים המדוייקים. לרוב אני נוטה לבטל את עצמי בפני אנשי המדע, במחשבה שאת הדברים שאני עושה כל אדם יכול לעשות – כל אחד יכול, אני חושב לעצמי, לקרוא סיפורים ולהציע את הפרשנות שלו אליהם; אך לא כל אחד יכול, ודאי שלא אני עצמי, להבין את חוקי הפיזיקה, לעקוב אחר נוסחאות מתמטיות או לשנן הגדרות ביולוגיות וטבלאות כימיות. מחד, המשוררים והסופרים מציעים נחמה כלשהי למכאובי החיים ועול היום-יום, אך אנשי המדע מפתחים את התשתית המאפשרת את הקיום האנושי ומרחיבה את גבולותיו. הד לתחושת הביטול העצמי נוכח אנשי המדע אני מוצא בשיר של עמיחי, שמצד אחד משרטט כיצד איש מדעים מדוייקים יכול לכתוב שיר, אפילו מבלי לדעת; ומאידך, כמו בסיפור על ר' אבהו ור' חייא, השיר נגמר בעמימות כלשהי, שכן למרות הביטול הזה, ישנו גם הישג בזה שאיש-מדעים מצליח לכתוב שיר, והישג זה טובע בשיר תחושה שהשירה עליונה על המדע.

—

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלְדָה בִּתִּי לֹא מֵת

אַף אִישׁ בְּבֵית הַחוֹלִים וְעַל שַׁעַר הַכְּנִיסָה

הָיָה כָּתוּב: "הַיּוֹם הַכְּנִיסָה לַכֹּהֲנִים מֻתֶּרֶת."

וְזֶה הָיָה בַּיּוֹם הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל הַשָּׁנָה.

וּמֵרֹב שִׂמְחָה

נָסַעְתִּי עִם יְדִידִי אֶל גִּבְעוֹת שַׁעַר הַגַּיְא.

רָאִינוּ עֵץ אֹרֶן חוֹלֶה וְחָשׂוּף מְכֻסֶּה רַק אִצְטְרֻבָּלִים אֵין סְפֹר. וּצְבִי אָמַר שֶׁעֵצִים הָעוֹמְדִים לָמוּת מַצְמִיחִים יוֹתֵר אִצְטְרֻבָּלִים מִן הַחַיִּים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: זֶה הָיָה שִׁיר וְלֹא יָדַעְתָּ. אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ המדעים הַמְּדֻיָּקִים, עָשִׂיתָ שִׁיר. וְהֵשִׁיב לִי: וְאַתָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ חֲלוֹמוֹת עָשִׂיתָ יַלְדָּה מְדֻיֶּקֶת עִם כָּל הַמִּתְקָנִים הַמְּדֻיָּקִים לְחַיֶּיהָ.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—