מול הגבעות העשנות

לקרוא את עמירה הס במלאת עשור לאנתפאדת אל-אקצה. המעט שניתן לה לומר חשוב מן המרובה שמתירים לעצמם אחרים. זהו.

הזכרונות שלי הם הרבה פחות ידעניים או מבוססים משלה, ולכן גם פחות מועילים, למעט עבור אלה שסקרנים להבין אותי, ואינני רואה בכך תועלת מיוחדת. מאיפה אני מתחיל, עוד לא מוכן להישיר מבט אל הגבעות של הגליל, אולי מזכרון החזרה לישראל אחרי שהות של כמה חודשים באירופה, יום לפני ערב ראש השנה תש"ס, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא ביקור בחנות ספרים (סטימצקי באבן גבירול? בדיזנגוף?), ובמרכז החנות שולחן מיוחד לספרי עמיחי, שאז טרם ידעתי שאני עתיד ליטול את שמו, ואני מתפלא ומתרשם על מקומה הנכבד של השירה בחנות ספרים תל-אביבית, ועוד לא ידעתי שעמיחי נפטר, ושמדובר במחווה זמנית בלבד. ואחר-כך הצפייה האינסופית, המתמכרת, נעדרת תכלית ותוחלת במשדרי האקטואליה. ממתינים למשהו הרה-גורל שיקרה, ועוד משהו קטן מגיע, ועוד מכה. החזרה של ברק לארץ, החטיפה, הלינץ'. ובתווך גם אירועים אישיים: שיחה עם חברה שביקשה עידוד או נחמה, חיפוש נואש אחר מבוגר מומחה שיאיר את עיניי לנסיבות האירועים והקשרם ההיסטורי, ויכוח בערב יום-כיפור עם חבר על מידת התבונה בהתנהלותו של ברק. תמיד הופתעתי למצוא עצמי בעמדה השמאלית ביותר מבין חבריי, היות שאין להכחיש שאני הייתי זה ששקל בכובד-הראש הרב ביותר את טענות הימין.

ראיון עם עמוס עוז שנערך לרגל פרסום "אהבה וחושך" נדמה לי כתוצאה ישירה של המהומות, כנסיון כן להתמודד עם עומק הסכסוך. היום אני יודע שגם בזה מיהרתי לברך, וקולו של עוז היה חשוב מאוד בהכשרת לבבות "מפוכחי השמאל" ו"מאוכזבי תהליך השלום", בעוד הוא עצמו המתין שהלהבות ישככו, כדי שיוכל לשוב להיות סמן של השמאל הפרוגרסיבי, ולדבר על שתי מדינות על בסיס 1967, כמו שוב אפשר להשכיח ולהכחיש את 1948 ואת שקדם לה.

וכן, גם התמונה של הגבעות הירוקות מעלות-העשן, מאחורי סכנין ועראבה, בואכה רפא"ל. אבי ואני נוסעים לסייע בכיבוי שריפה בקיבוץ שכן. אני, כמה אופייני, משותק מכדי לעשות משהו, ואבי חובט באש, שמלחכת קוצים במרחק מטרים ספורים ממיכל סולר. במהלך מאמצי הכיבוי מגיע רכב מסכנין שחזר מבית-המטבחיים, והוא נושא כמה גדיים שחוטים, כמו משיב על השאלה הנושנה של יצחק, וגם על החיפוש המשותף של עמיחי בהר ציון. השיחה בינינו נראית לי כמו שני ליצנים במחזה אבסורד על דו-קיום. חבר נוסף מספר באדישות מסכתית איך נקלע להפגנת המונים בסכנין, מבלי לדעת על המהומות שהחלו.

שני דברים החלטתי אז: שפתרון יהיה חייב להיות מיוסד על הכרה בזהות הפלסטינית של "ערביי ישראל" ועל תביעתם הלגיטימית לכל הארץ; ושעליי להיערך לגור מחוץ לישראל כשתתרחש הקריסה הסופית של הריבונות היהודית בישראל / פלשתינה, אירוע שהערכתי שיקרה בתוך כעשור. אני שמח שהתבדיתי, ויודע עד כמה נואלת, תמימה ואפוקליפטית הייתה ההערכה ההיא. חיברתי מסמך שקראתי לו "לקראת שלום אמת", שבו פירטתי את הניתוח שלי למאורעות האחרונים, לשורשי הסכסוך ולמודל לפתרון. בעצם חשבתי על מדינה דו-לאומית בסגנון קנטונאלי, אלא שלא היו לי המילים או הידע כדי להגדיר זאת. חשבתי לשלוח את המסמך לכל חברי הכנסת, ולאישים בולטים בציבוריות הישראלית. הייתי תמים דיו לחשוב שאנשים באמת אינם מודעים לפן הזה של הסכסוך, ואם רק יאירו את עיניהם, יבינו מה עליהם לעשות. אני שמח שלא שלחתי. מאז העמקתי ללמוד בתחום, וההכרה ביושנו של הרעיון שלי מאירה באור מגוחך את ההתלהבות הראשונית שלי, כמו גם מדכדכת בכל הנוגע לסיכויי התקבלותו וממילא גם על התגשמותו.

למרות הכל, אני בחו"ל. מכיר בחוסר היכולת לברוח; בישראליות המובנית שבאופיי, בתרבות ובשורשים שנטועים במקום, ואוחזים בבשרי וברוחי בכל מקום שאני הולך אליו; בכאב שבגלות, שבזרות. מכריע בשאלות ובין ברירות באופן שנושא בעיקר אופי פרטי, ללא השלכות לאומיות, וליתר דיוק: עם פחות יומרה להשלכות לאומיות של מעשיי. הבחירה לנסוע ללימודים נעשתה אחרי שכבר הכרתי באיוולת ההערכה האפוקליטית ההיא, ולכן אי-אפשר לטעון שהיא נובעת ממנה. ובכל זאת, בשנה זו אני מסיים את הדוקטורט, ואתבקש בחודשים הקרובים להכריע לגבי הצעד הבא שלי, התחנה הבאה שלי. גחלת מאותן גבעות עשנות לוחשת גם כעת, עדיין.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “מול הגבעות העשנות

  1. מחד, אכן אין לנו לאן לחזור.
    מאידך, לא ברור שיש איפה להשאר – בעינה עומדת הפסימיות שלי לגבי תהליכי העומק בכלכלה ובחברה האמריקאית. (הנחמה האחת היא שנראה לי שיהיה קל יותר למצוא נתיב לתיקון באמריקה.)
    ונעבור לכיוון יותר קונקרטי – האם אתה חושב שיש לקוחות למרכולתך באירופה?

    • למה אתה אומר שאין לנו לאן לחזור? דובי עדיין בודק אפשרות להיות רופא שיניים אצל גדעון סער, ואני בטוח שאם התוצאות יהיו חיוביות, הוא יודיע לנו, וכולנו נעשה הסבה לרפואת שיניים (האמת, שמהבחינה הזו בלבד המצב שלך טוב יותר בתוכנית להחזרת מוחות בורחים משלי או של דובי).

      באשר לפסימיות על החברה האמריקאית: לא דחיתי תפיסה אפוקליפטית אחת כדי להחליפה באחרת. בעיות עומק קיימות כנראה בכל מקום שאוכל לפנות אליו, והן מקדימות את תולדותינו או אחריתנו.

      לא ידוע לי על לקוחות אירופאיים, אבל אם מישהו שומע שגם הם מחפשים רופאי שיניים, שיודיע לי מיד.

  2. Toda for writing this piece. We left for one phd and then when the moment for decision arrived we decided that now it is time for my Phd 🙂 I am afraid from the moment that both of us will have our Phd and our reasons would just be less pleasant to hear….

    peace. O.

  3. לפני עשר שנים בדיוק פגשתי את אשתי. עוד לא ידענו את זה אז. יצאנו חבוקים ואופטימיים מפסטיבל בראשית שהיה בואדי עארה, רק כדי לראות כבישים חסומים ולשמוע על המהומות. גם לא ידענו על מה המהומות היו, אבל את הקונטרסט בין השלווה (המדומה?) בבראשית לבין המציאות (ההזויה לא פחות) אני זוכר עד היום.
    היום אנחנו נשואים ויודעים הרבה יותר.
    אני חושב שהמדינה כבר מיצתה את עצמה, אבל היא לא תקרוס בכל שאון גדול. במקום זה, היא קומלת לאיטה לתוך עצמה. כמו כל תהליך הדרגתי, קשה להבחין בזה כשזה קורה, אבל מדי פעם קורה ארוע שעוצר את התפישה ומראה לנו היכן אנחנו. הסילוואן ושיח גראח הם ארועים כאלו. היום הם לא משיגים אפילו חדשות, ולפני עשרים שנה זה לא יכל לקרות.

  4. הייתי בחופשה בספרד כשהאינתיפאדה פרצה. בשיחת ששי בערב אמרתי "הכול יושב על חומר נפץ, זה יכול להתפוצץ כל רגע, מכל דבר קל". – אמרו לי, כמו ביקור שרון, למשל? ואני לא ידעתי על זה בכלל.

    עשרה ימים אחר כך כבר הייתי בברצלונה, ומקירות הבתים בשכונת הסטודנטים צעק אליי דמו של מוחמד אלדורה, בפוסטרים שניתלו שם ובעצם בכל העיר, כמו בתמונת פייטה של ישו ומריה. זו הייתה מהלומה לבטן: פעם ראשונה התמונה הנוראה, ובפעם השנייה האצבע המאשימה שהופנתה (כך הרגשתי) אליי אישית, ושיתקה אותי מכדי יכולת חשיבה. זו לא הפעם האחרונה שחשתי כך, למעשה בשנים שגרתי באנגליה התרגלתי למקרים כאלה. לאט לאט למדתי להפריד ביני לבין המתרחש, כך שכיום בדרך כלל אני לא חש כבר מותקף כשמישהו אומר בקול ארסי "ישראל… הישראלים…", ואני מסוגל גם למשוך בכתפיי, אם צריך.

  5. אאוץ'. כאב הזדהות חד. אני זוכר את עצמי בתור נער דואג שהאש באוהל הדיאלוג (באמת קראו לו ככה?), על המדשאה מתחת לבריכה תמשיך לבעור. איפה שנהגו לחנות האורחים של פסטיבל ימי מוזיקה וטבע. בתוך כל הבלאגן הזה, היתה לי פתאום הרגשה שסוף כל סוף אני מדבר עם הערבים מסביב לא רק על כמה עולה המשלוח של הפיצה. חבל באמת שהלהבות רק הושתקו, ולא הובאו לכלל רגיעה אמיתית. אני חושב שהקיצוניות המחריפה של המציאות בארץ ובפלסטין יוצרת גם נקודת מפגש, שאיכשהו לא ממש התקיימו בתקופות של שקט יחסי. יש מצב שיש קווי דמיון בין צורת החשיבה של סטאלין ביחסו לבולגאקוב לזו של ההנהגה בארץ?

  6. שוב תודה, לכל המגיבים. אודה כי לא ציפיתי לכזו הזדהות, ואני שמח שהדברים נכנסו אל לב. אשמח לשמוע עוד זכרונות בתגובות, ובינתיים אני כבר תוהה לגבי קהילת הבלוגרים הישראלים בחו"ל, בלוגוספירה גולה מרצון, ואם יש עוד אנשים שמקשרים משהו מהקריסה של הסכמי אוסלו והבחירה שלהם לחיות בחו"ל. כפי שהבהרתי לגבי עצמי, בסופו של דבר לא מדובר בקו לינארי, או בגורם ותוצאה. אך ברצף המתפתל של החיים הדברים האלה נעשו קשורים איכשהו. יהיה מעניין לשמוע עוד על כך, אף כי ברור לי שקשה לדבר על כך בפומבי, בוודאי שבעברית, בזהויות גלויות.

    בו"ט – אני בטוח שבולגאקוב היה שמח לשמוע ששמו עולה בדיוני ממשל בירושלים, לא הרחק ממקום מושבו הקדום של הנציב פונטיוס פילטוס 🙂

סגור לתגובות.