לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים

אפתח בציטוט של נמרוד:

ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

כדי לעשות צדק עם המתנגדים לי, עליי לחשוב קודם כל על אופן ייצוג פתרון שתי-המדינות בפיסקה הזו, לפני שאסביר מדוע היא מצאה חן בעיניי. חשוב, אם-כן, להדגיש, שמטרת ההנגדה בין שתי השיטות היא המניע לתמיכה מצד התומכים, ולא ההערכות של המתנגדים. לכן, התיאור של "פתרון המדינה האחת" כ"נועד לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון" הוא נכון, גם אם רבים מעריכים שמדינה כזו תביא להגדלת אי-השוויון, לצמצום החופש וכולי. הערכת המתנגדים היא סוגייה נפרדת מהמניע של אלו התומכים בתום-לב.

שתי המילים האחרונות (תום-לב), יוצרות קושי עבורי לצייר את התמיכה בפתרון שתי המדינות: נדמיין מישהו שמדבר על תמיכה בפתרון מדינה אחת, מתוך מחשבה שפתרון כזה יהפוך את היהודים למיעוט במדינה פלסטינית ואולי אף מוסלמית. האם אפשר לומר שהתמיכה שלו היא ב"תום-לב"? ואם הוא איננו מצהיר שזו המטרה, ומדבר על מדינה דמוקרטית, כשהוא חולם על מדינה מוסלמית, האם עדיין נוכל לדבר על תמיכה שהיא ב"תום-לב"? במילים אחרות, אם כדי להחשיב מישהו לתומך כן ונלהב של המד"ל, אני מצפה ממנו לתמוך בשימור הזכויות של היהודים כקהילה מבלי קשר למספרם, האם אין זה ראוי שתומך כן של פש"מ יהיה רק זה שמדבר על מודל כזה מתוך רצון לשלום ודו-קיום?

ולמרות הסייג הזה, נמשיך: יש כמה שיקולים לתמיכה בפתרון שתי המדינות. הם אינם סותרים זה את זה. הסיבה הראשונה (והיא ראשונה כי היא האקוטית ביותר, ונוגעת להווה בכל רגע ורגע) היא ש"הכיבוש הוא רעיון גרוע", כפי שתמצת זאת אריאל שרון, ועל-כן יש לסיימו. סיבה נוספת היא היסטורית, הנובעת מאסכולה לאומית-ליברלית, הרואה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית עקרון חשוב, שתלוי קשר הדוק בזכות ההגדרה של העם היהודי. אסכולה זו אף עשויה להודות שחברון, בית-לכם ושכם הן המורשת ההיסטורית של העם היהודי, אך יש להתפשר עליהן למען מימוש ההגדרה העצמית של כל אחד מן העמים, ושפשרה זו מאפשרת הצדקה היסטורית של הויתור הפלסטיני על מולדתם ביפו, מג'דל ובאר-שבע (וגם אום-אל-פאחם ונצרת). סיבה שלישית היא האיום הדמוגרפי שיוצב בפני ישראל, אם ייכפה עליה להעניק זכויות ואזרחות לתושבי הגדה והרצועה.

בנוסף לשיקולים בסיסיים אלו, ישנם שיקולים להעדיף את פש"מ על-פני המד"ל (בנוסף לטיעון הלאומי-היסטורי שנזכר): בראש ובראשונה מדובר בהנחה שהפערים בין החברות היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית עמוקים בכל-כך הרבה תחומים שנסיון לגשר עליהם – ואף חמור מכך, כפייה לניהול משטרי משותף – נדון לכשלון. שנית, מדינה משותפת פירושה שיתוף במשאבים, שישראלים אינם ששים לחלוק עם פלסטינים. שלישית (ואיני אומר "לבסוף", למקרה ששכחתי טיעונים נוספים), מודל של שיתוף, מעצם טבעו, מחייב הבנייה תהליכית ארוכת-טווח, ואין שום הבטחה שתהליך מעין זה יימשך. מודל חלוקתי בעקרון של שטחים תמורת שלום יכול להיות מיושם, לפחות מבחינת צורנית, במהירות, תוך שינוי מהותי של המציאות בשטח בעקבות החלטה אחת וקצרת-טווח (קוראים ותיקים יזהו כאן את קולו של דודו המשפיע עליי).

מבין שלל השיקולים הללו, הייצוג של נמרוד שואב, כך נראה לי, מהשיקול השלישי לעצם התמיכה בפתרון, ומהשיקול השני לתמיכה בפתרון זה על-פני פתרון דו-לאומי. שתי קושיות נותרות פתוחות בעיניי: האם קיומם של שיקולים נוספים, "נעלים" יותר או "פרגמטיים" יותר מן השיקולים האינטרסנטיים, מקהים את המהות האינטרסנטית? הרי אפשר גם להסתכל על זה מן הכיוון ההפוך: אף אדם לא פועל בניגוד לאינטרס של עצמו, ולכן אין להתפלא על קיומם של אינטרסים כאלה. השאלה היא, לכן, אם ישנן טענות שהן ראויות יותר מהאינטרס הצר בלבד. הקושייה השנייה נוגעת לרטוריקה: האם יש לנו דרך להבחין בין מי שמאמין בשיקולים הנעלים או הפרגמטיים יותר אך משתמש ברטוריקה האינטרסנטית למען קהלו, לבין מי שהמניע העיקרי בעיניו לתמיכה בפש"מ הוא המניע האינטרסנטי?

עשיתי כאן תרגיל שעתיד לבלבל גם אותי: נמרוד העלה בעצם טיעון שאני העליתי כאן לא פעם. הוא מצא חן בעיניי מאוד, וכשהבאתי אותו לידיעת קוראיי, החלטתי לנתח אותו מכל כיוון אפשרי. בעצם, מלכדתי את עצמי לביקורת עצמית, שאינני יודע איך הייתי מתמודד איתה לו הופנתה כלפיי. וכעת היא מופנית: עם כל השאלות הקשות הללו, מדוע אני עדיין תומך במד"ל כפתרון, והאם אני יכול לעמוד מאחורי הביקורת החריפה שהבעתי לא פעם נגד תומכי פש"מ?

ראשית, אציין את הסיבה שהפיסקה הזו העלתה בי כל-כך הרבה הרהורים: אני חושב שהפער הסוציו-אקונומי בין ישראלים לערבים הוא אחת הבעיות הפחות מדוברות, בין היתר משום שרבים ממנהיגי מחנה השלום ותומכי פתרון חלוקתי הם ליברלים בתפיסתם הכלכלית. עם זאת, אני חושב שהפער הוא כל-כך משמעותי, שאין כמעט אפשרות לחזות פתרון שלום יציב, מבלי לכלול בו מהפך משמעותי בכלכלה הפלסטינית. מהפך שכזה יהיה חייב לבוא, לפחות בחלקו, על חשבונה של החברה הישראלית. מכיסה. הדבר הזה נובע משתי סיבות מרכזיות: לישראל חלק משמעותי בנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית; פיתוחה של ישראל נעשה תוך ניצול של כח-אדם פלסטיני זול. לאלו שתוהים מה היה מצב הכלכלה הפלסטינית אלמלא ישראל, אילו הם נשארו תחת כיבוש מצרי וירדני, או אילו הייתה קמה מדינה פלסטינית ב-1947, נבהיר: אילו הכלכלה הפלסטינית הייתה מתפתחת להיות כלכלה נחשלת במדינה עצמאית הנפרדת מישראל, לא היה זה באחריות ישראל לפצות על-כך. היות שכך התפתחו הדברים, מוטלת על ישראל החובה הזו.

היסוד הזה נעדר מכל ההסכמים המוכרים לקראת פתרון שתי מדינות. במקומו אנו מוצאים את היפוכו: בהסכם יוזמת ז'נווה נאמר שישראל לא תהרוס התנחלויות, והפלסטינים ישלמו לישראל כפיצוי על המבנים הללו. ומי יפצה את הפלסטינים על כל שעות העבודה שהם השקיעו בבניית ההתנחלויות הללו ללא שכר הוגן? ומי יפצה את הפלסטינים על עתודות הקרקע שנלקחו מהם, ושישראלים נהנו מבלי לשלם במשך למעלה מארבעה עשורים? ומי יפצה את הפלסטינים על כל המחסומים הכרוכים בשעות-עבודה ושינה אבודות שהוקמו כדי להגן על המבנים הללו? את כל זה אין הסכם ז'נווה מזכיר.

על-כן, למרות שיש בעיות גם במודל שאני תומך בו, למרות שיש שיקולים כבדי-משקל מצד המתנגדים, שעדיין לא מצאתי לכולם תשובה הולמת, אני חושב שעול ההוכחה עדיין נמצא במחנה הפש"מ: כיצד תומכים בפתרון חלוקתי שאיננו מבוסס על פחד, גזענות, זלזול ושינאה? אלו מרכיבים אפשר להכניס לתוך הפתרון, כדי שיעודד דו-קיום, הכרת האחר ושיתוף-פעולה בין הצדדים, גם לאחר מימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית, ומתוך רצון כן להשתלב במרחב? אלו מאמצים ישראל מוכנה לקחת על עצמה כדי לתרום לכלכלה הפלסטינית ולקדם אותה לקראת המהפיכות של הדורות האחרונים מבחינת הגלובליזציה והתקשורת?

כל עוד תגבר הרטוריקה בזכות היפרדות, הימנעות מאפרטהייד או מ"סיוט המדינה הדו-לאומית", יהיה מקום לחשש שהתמצות של נמרוד הוא מדוייק: " פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן". אלה שתומכים בפתרון הזה, הגם שאין צורך להתבייש בפן ריאל-פוליטי הגלום בו, מחוייבים להתייחס לצדדים הללו, שאינם פחות ריאליים או רלוונטיים להסכם שלום. וגם מן העבר השני, כמובן, נותרות שאלות רבות מדי, שמחזקות את הקביעה שבה חתם נמרוד את דבריו: מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים

  1. פינגבק: Tweets that mention לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ -- Topsy.com

  2. ישראלים לא יסתכנו בקפיצה כזאת. ועדיין, כמו בסרטים מצוירים, הם דוהרים בהתלהבות לעבר הצוק, וסביר מאד שימצאו עצמם באוויר, מביטים בחוסר אמון בצוק שאליו לא יוכלו לחזור ובתהום שמתחתם.

    נא לא לקחת את הדימויים יותר מדי ברצינות. ואני מצטער אם אני חוזר על עצמי כאן.

    כל עוד הברירה נדמית בין הפטה-מורגנה של שתי המדינות להסדר של מדינה אחת, ברור שאין לצפות מהציבור הישראלי להתלהב מהאפשרות האחרונה. לעומת זאת, אם וכאשר הברירה תהיה בין בידוד בינלאומי לבין הסדר של מדינה אחת, אז דברים ייראו אחרת, לדעתי.

    וגם אם וכאשר נגיע להכרה כזאת, אז רק הדיון מתחיל. הסדר של מדינה אחת יכול להכיל בתוכו מידה רבה של הפרדה. בוסניה היא דוגמה טובה. וגם ברור שהסדר כזה ישמר מידה רבה של זכויות יתר לקבוצה היהודית. מספיק להסתכל על דרום אפריקה, שם גם במסגרת של "אדם אחד קול אחד" הקהילה הלבנה הצליחה לשמר את שליטתה במערכת הפיננסית ובקרקעות. ועדיין נכון שיותר קל לדרוש שוויון במסגרת אחת, כאשר יש אזרחות אחת.

  3. אם בעל-הבלוג חוזר על עצמו, נראה לי שאין הוא יכול להלין על המגיבים… 🙂

    יש ויכוח מלפני כמה שנים בין אורי אבנרי לאילן פפה (קישרתי אליו בעבר), שבו הטענה העיקרית של אבנרי נגד המדינה האחת היא בדיוק המבנה החברתי הזה, שהישראלים יהיו בו האדונים.

    הבעייה המדאיגה באפשרות של כפיית הפתרון הדו-לאומי, היא הדרך שבה הוא ייעשה, והעלאת דרום-אפריקה כדוגמה חשובה גם בהקשר זה.

  4. במסגרת רוח המיחזור הכללית:

    אם כולנו מסכימים ש"[ישראלים] מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו" אל המד"ל, לפחות בעתיד הלא רחוק, אז על כולנו להתייחס לשאלה מה יעשו הרבים שלא יסתכנו. אחרת, אנו מסתכנים בהנחה הסמוייה שהרבים הללו יהיו פאסיביים, או לפחות לא אקטיביים מספיק על מנת ליצור דינאמיקה שתמנע מהמיעוט (האמיץ?) לבצע את הזינוק האקרובטי אל הלא נודע. אחד הסעיפים הסבוכים והחשובים ביותר של שאלה זו הוא מה יעשו אותם מיעוטים מבין המתנגדים לקפיצה הזו; אותם מיעוטים המתאפיינים בנחישות, להט, חוסר ספקות וחוסר עכבות. אילה שתורת המוסר שלהם ונסיבות חייהם מובילות אותם למעשים ולהחלטות שמושארים מחוץ לגדר בקרב הרוב והמיעוט-השש-לקפוץ כאחד. סעיף חשוב אחר הוא עד כמה שונה המצב בקרב הפלשתינים – האם כיום גם שם התמיכה בקפיצה אל הלא נודע באה מקרב "מעטים מאד" בלבד?

    האם ישנם תהליכים רגישים במיוחד להתקפות של מיעוטים נחושים? מהו בעצם מערך הכוחות האמיתי בהקשר של התהליכים המדוברים? ודאי שהוא לא משקף בצורה פשוטה (לינארית) את היחס המיספרי של הקבוצות השונות שנאלצות ליטול בו תפקיד. כפועל יוצא, באיזו מידה יכול כל מודל להחשב לפרגמטי; ודוק – חוסר פגמטיות של מודל אחד לא מקנה נקודות לשני.

     

  5. תודה. אני מסכים שחוסר-פרגמטיות של מודל אחד לא מקנה נקודות לשני, וזו הדגשה חשובה.

    אולי ניתן לומר שהרוב הוא במידה מסויימת נוטה לפסיביות / חוסר-אקטיביזם, אך חשוב מכך שהוא נוטה לפתרון על-בסיס הפרדה, בין אם חד-צדדית, או היפרדות מוסכמת על בסיס שתי מדינות. זהו הרוב שמצביע ליכוד, עבודה, קדימה, שכולן מתמהמהות בביצוע הסכם מזה, אך גם לא מגנות את העיקרון. אלו המגנים את עקרון הפשרה, מראים את כוחם בקלפי. זהו מחנה גדול יותר משראוי לו, ועדיין קטן יותר מכדי להשפיע השפעה מכרעת (אם כי כאן נראה לי שתלוי ועומד ויכוח בינינו על מידת השפעתם של קיצונים בודדים). בין המתנגדים לפשרה כלשהי לתומכים בפתרון שתי מדינות, אכן יש רוב משמעותי נגד המדינה הדו-לאומית. אחד הדברים שמטרידים אותי, כידוע, הוא תגובת התומכים לאחר יישום פש"מ, ועם חידוש האלימות באופן זה או אחר.

  6. אגב, הטיעון המשכנע ביותר נגד מדינה דו-לאומית שראיתי הגיע מכלכלן. (אצלך? אצל אייל ניב? אני כבר לא זוכר). הוא טען שהפער הכלכלי הוא כל כך חריף, ולהכיל על המדינה כולה מטבע אחת וריבית אחת בהכרח יפלה לטובה מגזר אחד ולרעה את השני. זה מה שקרה בגוש היורו: הריבית הנמוכה התאימה לגרמניה, אבל לא ליוון, ספרד ואירלנד, ואת התוצאות אנחנו רואים היום. אותן מדינות היו רוצות לפחת את המטבע כדי לשפר את התחרותיות שלהן, אך אינן יכולות. באותה מידה, פלסטין – או הקנטון הפלסטיני – ימצא את עצמו לכוד בשערי חליפין שאינם מאפשרים לו להתחרות באמת, והתלות במשק היהודי-ישראלי (ועמה הריבוד המעמדי הנלווה) רק תגבר.

    אפשר בהחלט להתווכח נגד הטיעון הזה – הטיעון הנגדי הכי בולט הוא שגם בלי מדינה דו-לאומית, ישראל כפתה על הפלסטינים את המטבע שלה. אבל זו בהחלט נקודה שצריך לחשוב עליה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s