זוטות

בין מוסר לפוליטיקה

הויכוח על הופעות תיאטרון באריאל מדגים את בעייתיות היחס הישראלי לכיבוש. למה אריאל לא ובאר-שבע כן? התשובה המוכנה היא כי שם הכיבוש זכה להכרה בינלאומית ואילו שם לא. מעניינת במיוחד ההערה של הספרי, איש השמאל הלאומי, כזכור, שבעצם לא רואה פגם מוסרי באריאל. הרי אם הייתה מעוז כיבוש מתועב, לא היה מייחל שהיא תיכלל בישראל במסגרת הסכם מדיני. מצד שני, אם אין בה בעייה כלל, מדוע להתנגד כעת להעלאת מחזותיו שם? כנראה משום שלמרות שאין פגם מוסרי באריאל (לשיטת הספרי), הוא משתמש במעט הלחץ הפוליטי שיש לו, כדי לקדם את הפתרון הפוליטי הרצוי לו. ועד שהפתרון ייושם, יש בעייתיות במעמדה של אריאל, משום שהוא זהה למעמד של מקומות אחרים, שאינם מקובלים עליו, ושצופנים סכנה עבור המדינה והציונות, לשיטתו. זוהי, כמובן, פרשנות שלי להצהרה שלו. נזכיר שביוזמת ז'נווה, בניגוד למפות ששורטטו עד אז, אריאל לא נכללת. זו יכלה להיות התחלה טובה לפוסט שיבהיר את הצעד הדרוש, לדעתי, מצד אנשים הגונים התומכים בפתרון חלוקתי, אך אין לי כח לכתוב אותו. בקצרה: ההסכמה הבינלאומית הקודמת על חלוקה (החלטה 181 של האו"ם) צריכה להיות הבסיס לחלוקה, ומשא-ומתן על החלפת שטחים יכול להסתיים בגבולות 1967, פחות או יותר. רוב התומכים בפתרון חלוקה, מעדיפים שגבולות 1967 יהוו את הבסיס, שמשם נושאים ונותנים על תיקוני גבול. פתרון כזה, בפועל, הוא מה שג'רי הבר כינה "פתרון המדינה היהודית".

אומץ ופחדנות בתהליך השלום

לא ברורה לי החלוקה של אלוף בן לפיה אם נתניהו יחתור לפתרון שתי מדינות יהיה זה "מהלך פוליטי מבריק", ואם לא יחתור אליו, הרי שמדובר באדם לחוץ החושש מאביו ומאשתו. ראשית, לא במקרה נתניהו נשוי לאישה בעלת דיעות ימניות, ולא במקרה אביו הוא רביזיוניסטי. אין זה מופרך שדיעותיו קרובות לאלו הקרובים אליו, ושהוא איננו נתון ללחציהם, אלא שותף לתחושותיהם. חשוב מכך, אנחנו יכולים לשער שאנשי ימין יראו דווקא בפתרון חלוקה את הפתרון של הפחדן הנתון ללחצים, ואילו את המשך הכיבוש כמדיניות אמיצה. אני חושב שאלה ואלה טועים, ושאף-אחד מן הפתרונות איננו "אמיץ" אינהרנטית או פחדני באופן מהותי. אפשר להגיע להסכם שלום מתוך פחד, או להימנע ממנו באומץ ולהיפך. לכן, גם כאן שאלות "מדוע" ו"איך" ימשיכו להעיב על ניתוח ה"מה".

ככלל, כתבה מעניינת מאוד. אחת הנקודות המעניינות ביותר היא שרטוט דמותו הצבאית של נתניהו:

בהתאם לאופיו וכפי שנהג בקדנציה הראשונה, הוא חסכן בהפעלת כוח צבאי. תגובותיו לירי מעבר לגבול מדויקות ומדודות... הוא מרגיש הרבה יותר בבית ב"או"ם-שמום" מאשר בתרגיל אוגדתי או בחמ"ל, וממעיט בסיורים צבאיים.

משבר מביך

אמיר אורן מצביע על מכשולים אפשריים בדרך למינוי הרמטכ"ל:

טירקל הוא כרגע המחסום מפני משבר מביך בהליך מינוי הרמטכ"ל. גלנט יוכל בוודאי לצלוח את מסלול השאלון והראיון ללא רבב מכשיל. אבל מה אם החקירה המשטרתית תגיע בעקבות הרפז אל עוזרים של ברק, אפילו פעלו ללא ידיעתו, ותתחולל מהומה ציבורית שתביא לסילוק שר הביטחון מתפקידו, ושר הביטחון החדש יחליט להמליץ על אלוף אחר לרמטכ"ל? ההיגיון מחייב להמתין עוד זמן מה עד שכל הנתיבים הללו, דחוקים ככל שנראים סיכוייהם, יישללו. וטירקל מתכוון לחכות. הכרעת הדין, יודע השופט, קודמת לגזר הדין.

רשמתי לפניי גם את ההערה הבאה:

כדאי לו לוותר מראש על שנה רביעית; האופק שלאחריו ייראה קרוב יותר לאלופים המתלבטים.

הדים רבים

המכתב של "אם תרצו" לנשיאת בן-גוריון, פרופ' כרמי, ממשיך לעורר הדים. בין המגיבים: אקדמאים מובילים ומוערכים מאוד בישראל ובעולם (כולל אזרחי, גזית, הירשפלד, חבר, שטרנהל ואחרים. קישורים כאן). התגובה הנחרצת הזו היא בדיוק מה שהאקדמיה הישראלית הייתה צריכה, וכל הכבוד לכל אלו שהשמיעו ושישמיעו את קולם למען החופש האקדמי. במישור הפוליטי, לעומת זאת (ולא שאני אומר חלילה שלתנועת הקונצנזוס הציונית יש כוונות פוליטיות), אני לא בטוח שמדובר בפרסום מזיק למרות הביקורת החריפה. בטווח הארוך, לצערי, זה אף עשוי להיטיב עימם.

את התגובה השפויה ביותר, וגם המשעשעת ביותר, כתב אדם שהתכנה (בפסבדונים, אני מניח) ג'ו קריידן, בתגובה לפוסט של יובל דרור:

אני לא מצליח לגרום לסטודנטים שלי לקרוא את המאמרים שבסילבוס, אז להשפיע על העמדות שלהם?

הערה זו הצליחה להאיר באור כל-כך נכון את האיוולת הגדולה של הקמפיין של "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" (שום קשר בין השניים, כמובן). יש תמימות רבה במחשבה שמרצים משפיעים על דיעותיהם של סטודנטים עד כדי כך שציונים נלהבים יוצאים מהשיעור כשהם אנטי-ציונים. הזלזול במרצים, ההתבוננות הפונקציונלית על הקורס במספר השעות שלו, מספר נקודות הזכות שהוא מקרב את הסטודנט לתואר וכן הדרך הקלה ביותר לעבור את הקורס עם מינימום השקעה אינטלקטואלית (קניית עבודות, קריאת סיכומים של אחרים ועוד) הן כל-כך נפוצות בתוך האקדמיה הישראלית, שהמחשבה שבסילבוסים טמון האיום הקיומי על ישראל היא נואלת כמעט כמו הציפייה שבוגרי מבוא לסטטיסטיקה מוכשרים לעסוק בסטטיסטיקה, או יזכרו משהו מהקורס הזה בסמסטר הבא.

כמובן, שהאינטילגנציה הישראלית משפיעה רבות על הלכי-רוח בציבור. לא עד כדי שינוי הקונצנזוס ב"עופרת יצוקה," אך בתהליכי עומק שעוברים על החברה בישראל. אך השפעה זו נעשית על-ידי שיג ושיח של מרצים עם עמיתיהם בחו"ל, על-ידי הופעות בטלוויזיה וברדיו ופרסום טורים פובליציסטיים בעיתונות הכתובה. אולי כש"אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" יבינו את זה (בנפרד, בנפרד), הם יזנחו את הסילבוסים וינסו לצמצם את מקור ההשפעה האמיתי של האקדמיה.

ובינתיים בעולם

גרמניה ופולין מצמצמות את הצבא הסדיר שלהן; ריצ'רד סילברסטיין מודיע על המינוי הצפוי לראש השב"כ הבא, מגיב לסקפטיות של מלמן בעניין, ומדווח על הצנזורה ביו-פוסט.

ונעבור לפרסומות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “זוטות

  1. שתי הערות.

    הבעיה המרכזית באריאל היא שתושביה נהנים מזכויות אזרח, בעוד שכניהם בסלפית תחת כיבוש צבאי. ההבדל הוא בין משטר אפליה גס ובוטה בשטחים לשיטה אתנוקרטית בישראל שבה יש אפליה למרות מחויבות לשוויון אזרחי, אבל גם מרחב פעולה משמעותי לפעול נגד האפליה הזאת (בינתיים). יש להפריד את העניין הזה משאלת הלגיטימיות הבינ"ל, שהיה גם חשובה. כמובן שיש כאלה שיספרו סיפור של "ישראל הצודקת" של 1948 לעומת "ישראל המתנחלת של 1967", אותי באופן אישי הסיפור הזה לא משכנע, וזה אינו העניין מבחינתי.

    שנית, לקו 181 אין שום משמעות מעשית, הוא לא קיים בזיכרון, הוא לא קיים בתודעה, הוא לא מסומן בהוויה, ולכן אפילו הפלסטינים כמעט שאף פעם לא מזכירים אותו. קוי 1967 לעומת זאת, למרות מחיקתם בשלל דרכים וצורות, עדיין קיימים בתודעה ובהוויה (עבור פלסטינים). זה מה שהופך אותם לבסיס אפשרי להסדר.

    כמו שכתבתי בעבר, סוף שנות הארבעים הן קו פרשת המים של המערכת הגיאופוליטית הבינ"ל, והגבולות שנקבעו אז נשארו המסד שעליו מתנהלת המערכת הזאת גם היום, בלי קשר לשאלה כמה הגבולות האלה צודקים ונכונים. כך במזרח אירופה, כך באפריקה, כך בתת היבשת ההודית, וכו'.

  2. תודה. ואני מקבל את הזווית שלך ומעריך את העקביות שבה. הבעייה שלי מתחילה אצל אלה שאין להם את הבהירות הזו וחושבים שהבעייה היא באריאל עצמה, וזכויות השכנים בסלפית לא מטרידים אותם כלל. כמו שראינו בשיח על ההתנתקות, בשיח על הגדר, בשיח על סוגיית המעברים, גלעד שליט ועוד. הדוגמאות ידועות.

    היות ואתה בקיא בחומר יותר ממני, אני אשמח לשמוע מתי הפלסטינים כן מזכירים את 181, אם יש לך דוגמאות (או שה"כמעט" זה ניסוח זהיר בלבד?). בשבילי הוא דרך להזכיר את 1948 ואת החלוקה שקדמה לה, כדי לא להפוך את 1967 לקדוש. שוב, הגישה שלך שגורסת "אם חלוקה אז 1967, בלי תיקוני גבול" היא שונה מאוד מהגישה המקובלת "פתרון שתי מדינות, 1967 כבסיס לתחילת הדיונים".

    תיכף אני אשים פה לינקים לרשימות שהתייחסת אליהן, לטובת אחרים.

  3. תודה אריה על הלינקים.

    הכרזת העצמאות של אש"ף, ב- 1988, התבססה על החלטה 181 (והכירה בה), למרות שלא דיברה מפורשות על גבולות. מנהלי המו"מ והמחלקה המשפטית של אש"ף מדי פעם העלו באוב את ההחלטה הזאת. זה מינורי בסך הכול, אולי משום שלפלסטינים הרבה יותר קל להכיר ב-242 (שמדברת על המציאות בצורה פרגמטית) מאשר ב-181, שנותנת זכות מוסרית למדינה יהודית – משהו שהם מתנגדים לו עקרונית.

    אגב, בתסריט היפותטי, אני כן חושב שאפשר היה לעשות תיקוני גבול בקוי 67, נניח תמורת מעבר יבשתי בין הגדה לרצועה. אבל אני עדיין חושב שהגבול יצטרך להיות צמוד בהרבה לקו הירוק ממה שישראלים מניחים – אפשריים תיקונים אולי בסדר גודל של 2-3% *כולל שכונות יהודיות במזרח ירושלים*. זה היפותטי לחלוטין, כמובן, לדעתי, ולא יקרה.

  4. אגב המאמר של אלוף בן, נדמה שאכן נתניהו יציע במסגרת המשא מתן הצעות נדיבות מבחינתו, אך הצעות אלו לפי דעתי לא יכללו פינוי ישובים,למעט אולי ישובים מבודדים מאוד, אבל הוא כן יהיה מוכן לוותר על שטח, ולהשאיר את האופציה למתנחלים להחליט באם הם רוצים להיות תחת ריבונות פלסטינית או לחלופין סוג של מובלעת תחת ריבונות ישראלית,דומה למה שיש בחברון.

  5. תודה. עד כה לא הייתי מודע שנתניהו שוקל אופציה כזו (ובלי קשר, אני מאוד סקפטי לגביה), ובהחלט יהיה מעניין לעקוב אחרי זה.

סגור לתגובות.