עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

בקיץ שעבר הכנתי לביקור שלי בארץ סדרת מפגשים בנושא כוונה וזדון במקורות יהודיים מן העת העתיקה. התיזה המרכזית שביקשתי לבחון הייתה שישנם שלושה מיני כוונה שרלוונטיים במשפט: הכוונה הפלילית (זדון), כוונת המחוקק והכוונה להיטיב (לדוגמה, הכוונה בעת מתן צדקה, או הכוונה בתפילה). הסוג השלישי נשמר לסוף כיוון שהוא הסוג שבו הפער בין הדת למשפט החילוני הופך לחריף ביותר, וכמעט אין מושגים מקבילים שאפשר לדון בהם. עם זאת, עדיין קיוויתי שאני אצליח להבין את הקשר בין שלושת מיני הכוונה הללו. הראשון והשלישי מעט ברורים יותר: אחד הוא פלוס, אחד הוא מינוס, אבל בשניהם יש ייחוס משמעות לא רק לפעולה עצמה אלא גם למחשבה שעמדה מאחוריה. העובדה שהראשון קיים גם במערכת החוק החילונית והדמוקרטית, ואילו האחרון שמור למערכות דתיות, מלמד דבר-מה על הפער בין תפיסת החוק, מקורו ומטרותיו במערכות השונות הללו, אך מעבר לכך, הקשר ביניהם ברור מאוד. כוונת המחוקק היא נושא שונה מאוד, ודווקא בשל כך נדמה לי מעניין עבור המשפטן לתהות על הצמיחה של שני המושגים הנפרדים הללו הנובעים מאותה הנחה (לפיה יש חשיבות לכוונה) כשני מושגים חשובים בעולם החוק והמשפט.

כעת, אני מוצא עצמי מתחיל לכתוב סילבוסים שאולי אוכל / אצטרך ללמד בעוד שנה. כל אחד ממיני הכוונה הללו יכול למלא סמינר בפני עצמו: סמינר על הכוונה הפלילית או על כוונת המחוקק ודאי לא יהיו בגדר חידוש. אך בהנחה שלא אמצא את עצמי בבית-ספר למשפטים, התחלתי לחשוב על דרכים להרחיב את היריעה, ופתאום מצאתי עצמי חושב על משולש אחר (ייתכן שהשילושים האלה שאני מתנסח בהם פעם אחר פעם, למשל כאן, הם תולדה של דוקטורט במדע הדתות. ואולי סתם שמעתי יותר מדי אגדות בילדותי): כוונה בפילוסופיה, כוונה פסיכולוגית, כוונה במשפט. כמובן, גם כל אחת מן הצלעות הללו יכולה להפוך לקורס לבדה. כל בחירה של נושא אקדמי, בין אם לקורס, מאמר או ספר, היא בחירה של התמקדות, שבה דברים מסויימים יהפכו לטפלים ויידונו בצורה מאוד שטחית, ודברים אחרים יהפכו לעיקר. קורס על כוונה פלילית יאפשר לבחון את הבעייה לעומק, תוך התמקדות במקרים ספציפיים, ובקריאה מרובה של משפטנים ופסקי-דין. על כרחו לא יישאר בו פנאי לדון לעומק במימד הפסיכולוגי של הכוונה או בפער בין הדיון הפילוסופי של הכוונה לדיון המשפטי. קורס כמו זה שאני מתכנן בימים אלה מעמיד במרכז את הקשר בין השלושה, תוך אפשרות לדון בדמיון ובשוני ביניהם, אבל הדיון הבין-תחומי הזה יבוא על חשבון העמקה במי מהם. הרווח הוא הבין-תחומיות, המאפשרת התבוננות על הבעייה מצדדים מאוד שונים, וההפסד הוא שכל אחד מן הצדדים לא ימוצה עד תום ולא יגיע לרמת העומק שאפשר היה להגיע אליה בהתרכזות בפן אחד בלבד.

אחד המתחים הברורים הקיימים בין הפילוסופיה למשפט בגישתם לסוגייה הזו, הוא היחס שבין המחשבה למעשה: הדמיון מצוי בזה שהפילוסופיה ביססה את הקשר בין מחשבה למעשה, בעוד שהמשפט בוחן את הכוונה רק אם היה מעשה. למשל, אם נחשוב על מישהו שעומד לדין על נסיון התנקשות שלא צלח, או אפילו על נסיון שסוכל לפני שיצא לדרך, עדיין נהיה חייבים להודות שההעמדה לדין היא על המעשים. אם אדם לא עשה שום צעד מוחשי, הרי שאין על מה להעמיד אותו לדין. לא רק הירייה עצמה היא מעשה מוחשי, גם רכישת האקדח, אימוני ירי, איסוף מידע על הקרבן המיועד וכולי, הם מעשים מוחשיים שניתן לתעד אותם ולהביאם כראיות. בלעדיהם, אין משפט. הפילוסוף, לעומת המשפטן, עשוי לתהות אם אמנם אפשר לדבר על כוונה ללא מעשים, אך העובדה היא שזו הופכת למושא מחקר אצלו. אולי נתקשה לטעון, מנקודת מבט פילוסופית, שהאדם היושב בכורסתו ומדבר על כך שהוא רוצה להרוג מישהו, שאכן יש לו כוונה, אם אמירה זו נטולת מעשים. מצד שני, אדם יכול לומר שהוא יהרוג מישהו לעתיד לבוא, לאחר שיקרה כך וכך (למשל, לאחר שיחסוך די כסף כדי להימלט מעונש, או לאחר שבת-זוגו תלד לו שלושה בנים). במקרה כזה, אפשר יהיה לדון בכוונה נטולת מעשה, שלמערכת המשפט אין כל עניין בה או יכולת להוכיח אותה, אך הפילוסופיה יכולה לבסס אותה. ההבדל החשוב ביותר, כמובן, הוא שהפילוסוף איננו מעוניין רק בכוונה הפלילית. אנסקום פותחת את חיבורה על הכוונה עם הדוגמאות "אני עומד לחלות", "אני יוצא לטיול", ו"אני הולך להיכשל בבחינה". אף אחת מן הדוגמאות הללו אינה כוונה פלילית, וכולן רלוונטיות לדיון על הכוונה, הגדרתה ומשמעותה.

ונעבור לפרסומות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

4 מחשבות על “עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

  1. תודה. זאת שאלה מצויינת שנוגעת לסוגיות שהתחלתי לחשוב עליהן אבל עוד לא למדתי לעומק (והן כמעט לא רלוונטיות לדוקטורט, אז זה מונח על המדף להזדמנות אחרת): סוגייה אחת היא כשיש כוונה להיטיב אך המוטב רואה עצמו נפגע – הכוונה הייתה טובה, אבל התוצאה היא פגיעה (זה קרוב ל"עשיית עושר ולא במשפט" אבל לא אותו דבר); סוגייה אחרת היא כשאין כוונה פלילית, אך דווקא היעדר הכוונה הוא פלילי. הדוגמה שתמיד עולה לי לראש בהקשר הזה היא רשלנות, אבל אני חושב שעבירות "אי-מניעת פשע" זו דוגמה מצויינת מסוג אחר שלא חשבתי עליה. ושוב תודה.

  2. פינגבק: שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  3. פינגבק: נסיונות: נקודת מפגש שבין כוונה ומעשה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s