על ספק של שאנלי

לא אנקוט באותה גישה מיושנת שבה עובר-אורח מקרי פתאום מבחין במצלמה ומתחיל לדבר אליה / אל הקהל בבית. אני יודע שלדברים הללו יהיו קוראים, אך חשוב לי להדגיש שהפעם, יותר מבדרך-כלל, מדובר ברשימה שהיא פנימית לחלוטין, לשימושי בלבד.

צפיתי ב"ספק" עם מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן.

מי מהם פושט ולובש צורה חליפות לאורך הקריירה הקולנועית? סטריפ, כמובן. ההשוואה כמעט אינה הוגנת. אך אני מחזיק טובה גם להופמן, המרושע בן-טובים ב"ניחוח אישה" (+תפקיד כמעט זהה ב"כשרון של מר ריפלי"), העוזר המסור והנעבעך ב"לובבסקי", וכעת איש-הדת המגניב.

ואם כבר הזכרתי את שינוי הצורה, והסרט עוסק במוסד דתי נוצרי, אפשר לתהות, אם גם בשעשוע-מה, מדוע נתנו לסטריפ לשחק את הנזירה הראשית ומנהלת בית-הספר, ולא את הכומר. הרי היא שיחקה רבי בצורה מושלמת ב"מלאכים באמריקה". גם כאן התשובה פשוטה: בניגוד לכומר, הנשיות דרושה לרבי, ודאי אצל קושנר, אבל גם בכלל (בויארין, איילברג-שוורץ).

הצבת הכומר החשוד בהתעללות כקרבן היא בעייתית בהקשר הפוליטי של ימינו. כפי שכתבתי על "ולס עם באשיר", סרט איננו רק הסיפור הפרטי שהאמן רוצה לספר, הוא גם נמדד לפי המציאות כולה. במובן הזה, "האחיות מגדלנה" קרוב יותר למציאות מ"ספק".

מצד שני, הוא מצליח לחמוק מהמוקש הזה בכך שהספק נשאר עד הסוף, אצל הצופים כמו-גם אצל הנזירות. בכך הכומר לא הופך לקרבן אולטימטיבי אלא לקורבן אפשרי, כמו קרבנות אפשריים אחרים.

בניתוח פוליטי, הסרט משקף שתי אפשרויות לשיתוף פעולה: שיתוף-פעולה נשי, כנגד הגמוניה גברית אלימה (גם אם מוסווית); או שיתוף-פעולה של חסידי השינוי והפתיחות כנגד השמרנים והסגפנים. המטוטלת הנעה בין שתי אפשרויות אלה מגולמת בדמותה של איימי אדמס (ששיחקה עם מריל סטריפ גם ב"ג'ולי וג'וליה", אף כי שם הן לא חלקו סצינות). שני הגיבורים מנסים לגייס אותה לצידם, כשלכל אחד מהם יש מניעים פוליטיים, ואולי גם מניעים אפלים, לצד מניעים ראויים שהצופה הנבון יכול להזדהות עמם.

סצינת העימות שבה מתייחדים הופמן וסטריפ מאפשרת לצופה להבין את הבעייתיות בגישה של הופמן ובאופיו, גם אם לא נעשתה שום פגיעה מינית: היחס החם שהוא מרעיף על התלמיד השחור איננו לטובת התלמיד בכלל, לטענתה. הופמן מרוויח ממנו רווח מיידי של דימוי עצמי, הערכה, חיזוק לאגו ועוד. אך התלמיד זקוק לא לרחמים ואפילו לא לחיבה, טוענת סטריפ, אלא ליד נוקשה שתדרוש ממנו יותר, כדי להכין אותו טוב יותר לעולם הקשה שבחוץ. במילים שנבחרו עבור דמותה בקפידה (דיאלוג כה מושלם לא יכול היה להתרחש בעידנא דריתחא שכזה, וזהו רק אחד מן היסודות הממחישים שלפנינו מחזה מוסרט), היא מגלמת את ביטוי "הרע בשירות הטוב", כפי שזה משתקף במאבק בין ליברלים לשמרנים.

מן המחשבות האלה אפשר להפליג בנקל לדיון על שיטות חינוך ראויות יותר ופחות, ועל היתרונות והחסרונות הגלומים בשיטות שונות. באופן מפתיע, אף כי הסרט מעורר רתיעה טבעית מהדמות של סטריפ, בסופו של דבר הסכנות הגלומות במחנכים דוגמת הופמן נראות גדולות יותר מהסכנות המגולמות על-ידה. זה מוזר, דווקא משום שהורגלתי בביקורת על חינוך שמרני, אך בו-בזמן אני יודע היטב על הבעייתיות של המודל החברמני בהוראה.

[לחצו כאן לכל הרשימות על דת וקולנוע]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה