על הזווית האישית של הניידות

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי בשרטוט של אורן ירמיה על היחס בין חינוך והצלחה (?) הוא מיקומה של הניידות. ירמיה כותב:

התאוריה של מודל המיון טוענת שניתן למדוד את סך הכל של שלושת האספקטים אלו [הכנסה, יוקרה, כוח – א"ע] דרך שאלת הניידות. ניידות היא האפשרות של אדם לקום ולעזוב את החיים שיש לו ולפתוח חיים חדשים בלי שזה יוביל לירידה ברמת החיים שלו. ובאמת אפשר לראות הרבה יותר עורכי דין ובעלי הון שמעתיקים את מקום העבודה והמחיה שלהם מאשר פועלי מפעל.

התיאור של ניידות כסכום שלושה מרכיבים אחרים (הכנסה, יוקרה, כוח) מעלה אצלי שאלות לגביי הפוליטיקה של הניידות, אך על-מנת להשיב עליהן, אני חייב להתחיל בהכרה שזהו תיאור חלקי בלבד.

ניידות לעולם איננה רק תוצאה אפשרית של אותם שלושה מרכיבים, היא יכולה להיות גם הסיבה שלהם. יותר מפעם אחת הזדמן לי לשבת בחברת דוקטורנטים ישראליים השוקלים את עתידם בסיום הדוקטורט. מביניהם, יש כאלה שמובן להם שהם יחזרו לארץ: יש עבודה, אין עבודה, קודם כל חוזרים. על כך כתבתי כבר בפוסט על בריחת המוחות שבו ציינתי שמרכיב העבודה איננו היחיד, ואפילו לא בהכרח הראשי בשאלת חזרה לארץ. אנשים עוזבים או חוזרים ממכלול של סיבות אישיות, ומכלול זה כולל גם את האפשרות שמישהו ירצה לחזור גם אם עתידו איננו מובטח בארץ, כיוון שקשרי המשפחה, החברים, הלאום והתרבות עולים אצלו בחשיבותם על הקריירה.

מכאן גם שיש אנשים שאף שיש להם אפשרות של ניידות מבחינת הקריירה, הם לעולם לא ישקלו אותה. כאן נכנס המרכיב של הניידות כסיבה, ולא כתוצאה: נְדַמה אדם שעם הכשרתו וכשרונו יכול להכפיל את הכנסתו במדינה אחרת אם יעבור אליה, ואפילו הוצעה לו הצעה קונקרטית, והוא מסרב מסיבות שאישיות שדוגמתן מניתי לעיל. זו איננה דוגמה היפותטית: אני מכיר אנשים שהציעו להם משרות אקדמיות בארצות-הברית, כולל אפשרות לקביעות, והם בחרו להישאר בישראל, בעודם מתקיימים בקושי ממשרת מרצה מן החוץ. במקרה זה, יכולת הניידות במישור הרגשי, משפיעה על יכולת הגדלת ההכנסה (ואף על היוקרה והכוח), ואילו היעדרה – על צמצומה.

יש עוד זוויות שהופכות את סוגיית הניידות למורכבת יותר לעומת מרכיבי ההכנסה, הכח והיוקרה. ירמיה כותב:

מודל המיון מניח שיש שלושה אספקטים שמודדים את הערך של כל מקצוע. האספקטים הם הכנסה, היוקרה, והכוח. כך לדוגמא אומנות היא מקצוע שאין בו הכנסה או כח, אך עדין יש בו יוקרה. חבר כנסת היא משרה שיש בה שכר לא רע ויוקרה בעייתית, אך יש בה הרבה כוח. היי-טק הוא מקצוע שיש בו שכר ויוקרה, אך הוא לא נתפס כבעל כוח.

כל אחד מהתחומים המובאים כדוגמה עשויים לכלול מימדים שיקלו או יקשו על הניידות: אמנים מסויימים מדברים בשפה שהיא יותר אוניברסאלית, ומסוגלים להצליח עם האמנות שלהם גם במקום אחר, בעוד אחרים אינם "עוברים בתרגום". חבר כנסת לא יוכל להמשיך באותו מקצוע אם יהגר, אך עשוי למנף את נסיונו הפוליטי לטובת עבודה אחרת, שתאפשר לו לשמור על רמת החיים שלו. איש ההיי-טק הוא אולי האדם עם יכולת ההגירה הטובה ביותר (מבין הדוגמאות הללו), אך אפילו בתחום זה יש תחומי התמחות ויכולות שמגדילים או מצמצמים את היכולת הזו.

השיקולים הללו הם אישיים, ואילו העניין שלי בניידות החל מזווית פוליטית. עם זאת, אני מרגיש שהבנה מלאה של הסוגייה על כל היבטיה מושך אותי לשקול גם את הפן הזה, שהפוליטיקה מושפעת ממנו ומשפיעה עליו, באשר היא מתעלת אופציות מסויימות וחוסמת אחרות.

במהלך הפרק לדוקטורט שהגשתי לאחרונה, הגעתי לדיון בתיאוריות של מרחב, ובעיקר התעמקתי בתפיסת המרחב אצל לפבר (Lefebvre). מבלי שהתכוונתי להגיע לזה בכלל, הבנתי שזהו משולש הקוארדינטות של הפוליטיקה של הניידות שאני מעוניין לבחון:

מרחב – הפרדה – ניידות תנועה

ספק אם יהיה לי זמן, אלא אם כן אני אעבור לתחום מחקר שונה לחלוטין (וזה כנראה לא יקרה), אך שלושת התחומים משפיעים זה על זה, וההנחות התיאורטיות המגולמות בהמשגתם, כמו גם הכלים הפוליטיים הקונקרטיים המייצרים אותם, טרם הובררו לי כל צורכם. מתוך למידתם הנפרדת, תצמח מאליה גם תובנה לגבי הקשר ביניהם.

[עדכון: הרחבתי על המשולש הנ"ל באנגלית]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—