ישראליוּת ונוסטלגיה: בין ניכור לכמיהה

הפוסט האחרון של יאיר (המתכנה בבלוג זה "יאיר poes"), מציע ביקורת-על של קמפיין השמאל הלאומי. בנפרד מן המסר המדיני שלהם (שאותו יאיר מבטיח עוד לנתח), יאיר מבקר את השפה הויזואלית והטקסטואלית של השמאל הלאומי, תוך שהוא מאבחן את "הנוסטלגיה" כפרדיגמה המרכזית (והנדונה לכשלון, לדעתו) של הקמפיין / טרום-מפלגה הזה.

[לפני שאמשיך, אסביר לגבי הסיבות בעטיין אני מגיב כאן ולא בפוסט עצמו: מערכת התגובות בקפה דה-מארקר סגורה לכלל הציבור ופתוחה לחברים רשומים בלבד. חברים רשומים נדרשים לספק כתובת דואר אלקטרוני, ומסמיכים את דה-מארקר לסחור בכתובת זו לצרכים מסחריים. כשעלה הקפה לאוויר, הוסברה דרישה זו ביצירת קהילה שבה כל אחד מזדהה בשם מלא (ועם עדיפות לבעלי פנים), אלא שדרישה זו יושמה באופן חלקי בלבד, וכך נותרנו עם האפשרות של בניית מאגר שמות וכתובות לצרכי מסחר ושיווק. אפשרות המחיקה מהמאגר היא בעייתית, והחוויה שלי מנסיון המחיקה הייתה של טלפון שבור ופניות חוזרות ונשנות למחוק את הפרטים שלי (שטרם נענו במלואן). על-כן, אני מעדיף שלא להירשם שוב כדי להשיב ליאיר, ומתנצל על כך שאינני יכול להתארח באכסנייתו.]

אני חושב שהזיהוי של יאיר הוא מדוייק וחשוב, ויהיה נחוץ לכל ניתוח עתידי של "השמאל הלאומי". יתר על כן, אני הייתי מוסיף גם את "אם תרצו" לשיח הנוסטלגי הזה, וכעת בהינתן שתי דוגמאות של שיח נוסטלגי משמאל וממרכז, אפשר לתהות אם לא מדובר ב"גל נוסטלגי", או לכל הפחות בתחילתו של גל, אדווה נוסטלגית.

לכן, הנקודה שלגביה אני מסופק ושאותה אני מבקש להשאיר ב"צריך עיון" איננה הזיהוי של הנראטיב של "השמאל הלאומי" כנראטיב נוסטלגי, אלא הטענה של יאיר שהאתוס הנוסטלגי נדון לכשלון בהיותו מדיר ומנכר, אולי אפילו מקומם, למגזרים שלמים שלא קיבלו נוכחות בתקופה שאליה מופנה הנוסטלגיה, ולכן מרגישים שאינם נוכחים בנוסטלגיה עצמה.

זוהי טענה כבדת-משקל שאין לי שום כוונה לבטל בהינף-יד. אכן, השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית נעוץ במגזור של החברה, ובשיח הפוסט-מודרני של קהילות שונות, איים מצומצמים עתירי זכויות וממעטי חובות. זהו שיח שבמובן מסויים (אם כי לא הכרחי) חותר תחת הדיכוטומיה האידיאלוגית של "ליכוד" ו"מערך" (שימו לב שכל אחת מהן, אגב, היא מילה שמבטאת גוש, בלוק, קבוצה, ולא אידיאלוגיה כלשהי).

אך בה-בשעה, יש נהייה אל הקונצנזוס, תקווה (בת שנות אלפיים?) שאפשר להיות "ביחד", בלי כל הוויכוחים של ימין ושמאל. בזה, אפשר לצרף אל השמאל הלאומי ואל "אם תרצו" (במיוחד אגב מאמצי המירכוז שלה), גם את הפופולריות הגוברת של יאיר לפיד (ובמקביל את החשש הגובר מפניה). ה"ישראליות" היא – אולי – תו השעה, וככזאת, היא נוהרת גם אל מי שמגדיר את הישראליות דהיום, וגם אל מי שמאמץ את הישראליות של פעם.

כיצד מיישבים את הכמיהה אל חיקו החם של המרכז חסר הצבעים עם עלייתם של המגזרים המרשים לעצמם להתבדל, אלו "שאינם חשים צורך להתנצר על זה שהם לא מתאסלמים בחברה"? בהצביעי על המתח הזה אני מבקש להמשיך את הדיון החשוב שיאיר החל בו, שממנו ניתן יהיה להבין, אולי, גם את הפוטנציאל הטמון במימד הנוסטלגי עבור אלה הנוקטים בו, וגם את הסיבות לכשלונו (אם וכאשר). חשוב מכך, זוהי תרומה להבנת תהליכים סמויים וגלויים בחברה הישראלית, באתוס המַבנה אותה, ובערכים המנחים את הפוליטיקה שלה.

למרות שזהו דיון נפרד (כפי שגם יאיר העיר), על השמאל הלאומי אני אוסיף רק את ההבחנה הבאה: חלק מהשמאל הרדיקלי, להבנתי, טועה בכך שהוא מזהה בין מטרותיו הליברליות / הומניסטיות / סוציאליסטיות לבין המטרות הלאומיות של הפלסטינים ושל גורמים אחרים. כתבתי על כך במקרים שונים, ודוגמאות אכן לא חסרות. השמאל הלאומי לכאורה מבקש לתקן פגע זה (בכך שיבדיל עצמו מהשמאל המתנגד ללאומיות הישראלית, אך לאו דווקא ללאומיות אחרת), אלא שבמקום להעמיד במרכז ערכי שמאל שחשובים יותר מן הלאומיות גופא, הוא מחליף לאומיות אחת באחרת. במובן ידוע, אמנם מדובר בלאומיות שיותר הולמת את זהות הפעילים, המצביעים הפוטנציאליים וכולי, אך במובן אחר יש חשש שבין השמאל הישראלי הלאומי לבין השמאל הישראלי המזדהה עם הלאומיות הפלסטינית, נשחק אותו שמאל שערכים אוניברסליים מסויימים מהווים נר לרגליו יותר מלאומיות זו או אחרת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “ישראליוּת ונוסטלגיה: בין ניכור לכמיהה

  1. ראשית תודה על התגובה המפורטת.

    הערה ראשונה היא שה"ישראליות", כשיח דומיננטי מאחד, מקודם ע"י תקשורת שעדיין נשלטת על ידי הגרעין הותיק בחברה הישראלית. השיח הזה ללא ספק מחלחל לכל המגזרים והקבוצות, ממצביעי בלד ועד יהדות התורה. אבל עד כמה ואיך – זו שאלה שקשה לענות עליה. למשל, מה הקהל הפוטנציאלי של הקמבאק של שירה בציבור?

    נוסטלגיה היא אכן מוטיב מפתח בשיח ה"ישראליות", במיוחד מאז האינתפאדה השנייה. אפשר לראות את זה בעיצוב גרפי, במוזיקה פופולרית, וכו' וכו'. התעצמות הנוסטלגיה לציונות של פעם ללא ספק מאחדת קהלים רחבים, ו"ציונות" עצמה, בראייתי (כפי שאתה יודע) היא קודם כל קטגוריה נוסטלגית.

    אבל "השמאל הלאומי" מציע נוסטלגיה ל"שמאל", כמעין ממשיך של מפלגת העבודה ההיסטורית. ולנוסטלגיה הזאת, לדעתי יש הרבה פחות קונים. היא הרבה יותר שבטית.

    ההשוואה ל"אם תרצו" חשובה, כי שתי התנועות פרצו לדיון הציבורי פחות או יותר באותו זמן, ושתיהן משתמשות בשיח נוסטלגי-ויזואלי כמעט זהה (דמויות של מנהיגים מיתולוגים, וכמובן, דגלי ישראל ועוד דגלי ישראל). ההבדל הוא ש"אם תרצו" מתוחכמת יותר. ההתעקשות שלהם לא להיות מוגדרים כ"ימין" היא, לדעתי, כדי שיוכלו למשוך גם מאוכזבי מרץ ועבודה ש"התפכחו" אבל עדיין לא נעים להם לחשוב על עצמם כימניים. לעומת זאת אלדד-הספרי בגישתם הלעומתנית ("אתה ימני. לך מפה") מתעקשים להמשיך את הדיכוטומיות ההיסטוריות של הפוליטיקה הישראלית, דיכוטומיות שכבר במידה רבה אינן רלבנטיות. נכון שה"שמאל הלאומי" גייס גם את בגין לפוסטר שלו, אבל זה לא נראה לי משכנע במיוחד בהתחשב ברטוריקה שלהם.

    אם הייתי צריך להמר על אחת מהשתיים, מי תגיע יותר רחוק, הייתי מהמר (לצערי) על "אם תרצו", שמשווקת איזה עבר מיתולוגי מאחד מהרצל דרך ז'בוטיסנקי עד בן גוריון כדי להגן בצורה אגרביסית על הסטטוס קוו, מאשר "השמאל הלאומי", שמתעקשת להמציא מחדש את מפלגת העבודה לטובת איזו "יציאה מהשטחים" אוטופית.

    גם חשובה העובדה ש"אם תרצו" אינה מציעה חזון מדיני (זה, כביכול, לא בתחום שלה: היא "א-פוליטית" אלק), אלא מסמנת אויבים מבית, בוגדים במה שמאחד "את כולנו". למסר הזה לדעתי יש הרבה יותר קונים כרגע.

  2. תודה לך. יש פה הרבה: אני מסכים עם ההימור שלך, ועכשיו אני גם מבין עוד הבדל משמעותי שלא עמדתי עליו קודם. אנחנו חשים (אם אני לא טועה זה לא הוכרז רשמית בשום מקום), ש"השמאל הלאומי" תנסה להתמודד כמפלגה בבחירות הבאות (או שתנסה להשתלט על מפלגה קיימת? אתה יכול לדמיין את אללד יניב הופך לפייגלין של ברק?). "אם תרצו" – לא. זה אומר שיש לה פחות שחיקה, והמדד שלה להצלחה הוא שונה לחלוטין. כפי שכבר כתבתי באחד הפוסטים, עצם השיח והפוסטרים של "השמאל הלאומי" הוא סוג של הצלחה עבור "אם תרצו". "השמאל הלאומי" לא יוכל לזקוף לעצמו הצלחות כאלה, של שינוי שיח. הם מעוניינים בהצלחות פוליטיות מעשיות.

  3. תודה על דיון מחכים.
    אכן אתם צודקים שאם תרצו והשמאל הלאומי גם יחד מתחרים בשדה הנוסטלגי ומכאן היתרון של אם תרצו בהיותם ציונים יותר. כל אחד שקורא את גדי טאוב עומד על הרוח האנכרוניסטית השורה שם. מכאן העגילים, בבחינת נזם בוהמייני על אף שמרני. מכאן גם ההתלהמות של אלדד-הספרי הבאה לכסות במעטה אופנתי רעיונות נשכחים.

    אך ראוי לציין שצריך להוציא את מפלגת טומי האב, יאיר הבן ורוח השינוי, מהתמונה. הללו אינם מתגעגעים לשום ישראליות סוציאליסטית ומדכאת. נהפוך הוא, בשורתם היא ישראל קפיטליסטית-ליברטיאנית. עולם המיתוסים והדימויים שלהם שאוב בייחוד מהצלחת ההייטק וההשראה לאפשרות גלובליזציה של ישראל בתוך אמריקה הגדולה.
    בניגוד להשמאל הלאומי ואם תרצו המנהלים יחסי אהבה-שנאה עם השמאל הבינלאומי, הרי הקפיטליסטים בזים מעומק ליבם לרעיונות השמאל ואינם סופרים אותם כלל.
    יש להם אולי צורך להעלות מס שפתיים להצלחות הסוציאליזציה האירופית, אך זו כבר מזמן לא שמאל אלא קפיטליזם מתון.

    אגב, מישהי בשם רינה רסקין-אופיר קוראת נואשות לאריה שיגיב על איזה פוסט סובייקטיביסטי שהתפרסם ב"במחשבה שניה":
    http://2nd-ops.com/2ndop/?p=4541&cpage=1#comment-481

    מן הסתם התרשמה רבות מהפוסטים על יעקב מאיר ודרשותיו הסובייקטיביסטיות…

  4. תודה לך.

    ההבדל שאתה עומד עליו בין אם תרצו / השמאל הלאומי לבין יאיר לפיד הוא מעניין, אבל דווקא בהקשר הסוציולוגי של הדברים של יאיר, אני חושב שהדמיון מעניין עוד יותר (ואני חושב שהתגובה שלך מסייעת לחדד אותו). אמנם ייתכן ויש הבדל אידיאולוגי (ואני לא משוכנע שהספרי את יניב הם אכן סו"דים, גם אם יש להם סיבות לכתוב כך), אבל המפא"יניקים והליברלים כאחד מייצגים פחות או יותר את אותו פלח באוכלוסייה, המקבילה הישראלית לגברי ה"וואספ" האמריקאי, אלה שקימרלינג כינה "אחוסלים" (בהיעדר כינוי נעים יותר). הגם שכל צד ישמח לסחוף אליו אחרים, הנראטיב שהוא משתמש בו מצייר ישראל שאיננה שונה כ"כ מזו שמצטיירת בפרסומות הקוטג'.

  5. תודה על האזכור של משפחת לפיד. אני חושב שהסיפור של "שינוי" מעניין, משום שהיא הכניסה תודעה מעמדית לפוליטיקה הישראלית – שינוי פרצה כשהיא מגדירה נישה רחבה של "מעמד בינים ישראלי" – וזה היה חידוש חשוב. אבל הכשלון מעניין עוד יותר. אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרכב הרשימה שכמעט כולו היה אשכנזי למהדרין, ובכך לדעתי לא ייצג את קהל הבוחרים שלהם.
    קדימה בעצם ירשה את "שינוי" מהרבה בחינות, אבל בגלל השאיפות להיות "מפלגת שלטון" אינה יכולה להשתמש בקלף האנטי חרדי, שהוא עדיין קלף חזק בקרב מעמד הבינים הישראלי.
    אני מסכים עם אריה: סוציאל דמוקרטים יש מעט בפוליטיקה הישראלית, והם נמצאים לאו דווקא ב"שמאל" – הדוגמה החביבה עלי היא זבולון אורלב. למפלגת העבודה ותומכיה יש איזה נוסטלגיה סוציאל דמוקרטית, שלא מנעה מהם להפריט כל מה שזז.

  6. פינגבק: כמה הערות טרם בחירות (2012) « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s