ישראליוּת ונוסטלגיה: בין ניכור לכמיהה

הפוסט האחרון של יאיר (המתכנה בבלוג זה "יאיר poes"), מציע ביקורת-על של קמפיין השמאל הלאומי. בנפרד מן המסר המדיני שלהם (שאותו יאיר מבטיח עוד לנתח), יאיר מבקר את השפה הויזואלית והטקסטואלית של השמאל הלאומי, תוך שהוא מאבחן את "הנוסטלגיה" כפרדיגמה המרכזית (והנדונה לכשלון, לדעתו) של הקמפיין / טרום-מפלגה הזה.

[לפני שאמשיך, אסביר לגבי הסיבות בעטיין אני מגיב כאן ולא בפוסט עצמו: מערכת התגובות בקפה דה-מארקר סגורה לכלל הציבור ופתוחה לחברים רשומים בלבד. חברים רשומים נדרשים לספק כתובת דואר אלקטרוני, ומסמיכים את דה-מארקר לסחור בכתובת זו לצרכים מסחריים. כשעלה הקפה לאוויר, הוסברה דרישה זו ביצירת קהילה שבה כל אחד מזדהה בשם מלא (ועם עדיפות לבעלי פנים), אלא שדרישה זו יושמה באופן חלקי בלבד, וכך נותרנו עם האפשרות של בניית מאגר שמות וכתובות לצרכי מסחר ושיווק. אפשרות המחיקה מהמאגר היא בעייתית, והחוויה שלי מנסיון המחיקה הייתה של טלפון שבור ופניות חוזרות ונשנות למחוק את הפרטים שלי (שטרם נענו במלואן). על-כן, אני מעדיף שלא להירשם שוב כדי להשיב ליאיר, ומתנצל על כך שאינני יכול להתארח באכסנייתו.]

אני חושב שהזיהוי של יאיר הוא מדוייק וחשוב, ויהיה נחוץ לכל ניתוח עתידי של "השמאל הלאומי". יתר על כן, אני הייתי מוסיף גם את "אם תרצו" לשיח הנוסטלגי הזה, וכעת בהינתן שתי דוגמאות של שיח נוסטלגי משמאל וממרכז, אפשר לתהות אם לא מדובר ב"גל נוסטלגי", או לכל הפחות בתחילתו של גל, אדווה נוסטלגית.

לכן, הנקודה שלגביה אני מסופק ושאותה אני מבקש להשאיר ב"צריך עיון" איננה הזיהוי של הנראטיב של "השמאל הלאומי" כנראטיב נוסטלגי, אלא הטענה של יאיר שהאתוס הנוסטלגי נדון לכשלון בהיותו מדיר ומנכר, אולי אפילו מקומם, למגזרים שלמים שלא קיבלו נוכחות בתקופה שאליה מופנה הנוסטלגיה, ולכן מרגישים שאינם נוכחים בנוסטלגיה עצמה.

זוהי טענה כבדת-משקל שאין לי שום כוונה לבטל בהינף-יד. אכן, השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית נעוץ במגזור של החברה, ובשיח הפוסט-מודרני של קהילות שונות, איים מצומצמים עתירי זכויות וממעטי חובות. זהו שיח שבמובן מסויים (אם כי לא הכרחי) חותר תחת הדיכוטומיה האידיאלוגית של "ליכוד" ו"מערך" (שימו לב שכל אחת מהן, אגב, היא מילה שמבטאת גוש, בלוק, קבוצה, ולא אידיאלוגיה כלשהי).

אך בה-בשעה, יש נהייה אל הקונצנזוס, תקווה (בת שנות אלפיים?) שאפשר להיות "ביחד", בלי כל הוויכוחים של ימין ושמאל. בזה, אפשר לצרף אל השמאל הלאומי ואל "אם תרצו" (במיוחד אגב מאמצי המירכוז שלה), גם את הפופולריות הגוברת של יאיר לפיד (ובמקביל את החשש הגובר מפניה). ה"ישראליות" היא – אולי – תו השעה, וככזאת, היא נוהרת גם אל מי שמגדיר את הישראליות דהיום, וגם אל מי שמאמץ את הישראליות של פעם.

כיצד מיישבים את הכמיהה אל חיקו החם של המרכז חסר הצבעים עם עלייתם של המגזרים המרשים לעצמם להתבדל, אלו "שאינם חשים צורך להתנצר על זה שהם לא מתאסלמים בחברה"? בהצביעי על המתח הזה אני מבקש להמשיך את הדיון החשוב שיאיר החל בו, שממנו ניתן יהיה להבין, אולי, גם את הפוטנציאל הטמון במימד הנוסטלגי עבור אלה הנוקטים בו, וגם את הסיבות לכשלונו (אם וכאשר). חשוב מכך, זוהי תרומה להבנת תהליכים סמויים וגלויים בחברה הישראלית, באתוס המַבנה אותה, ובערכים המנחים את הפוליטיקה שלה.

למרות שזהו דיון נפרד (כפי שגם יאיר העיר), על השמאל הלאומי אני אוסיף רק את ההבחנה הבאה: חלק מהשמאל הרדיקלי, להבנתי, טועה בכך שהוא מזהה בין מטרותיו הליברליות / הומניסטיות / סוציאליסטיות לבין המטרות הלאומיות של הפלסטינים ושל גורמים אחרים. כתבתי על כך במקרים שונים, ודוגמאות אכן לא חסרות. השמאל הלאומי לכאורה מבקש לתקן פגע זה (בכך שיבדיל עצמו מהשמאל המתנגד ללאומיות הישראלית, אך לאו דווקא ללאומיות אחרת), אלא שבמקום להעמיד במרכז ערכי שמאל שחשובים יותר מן הלאומיות גופא, הוא מחליף לאומיות אחת באחרת. במובן ידוע, אמנם מדובר בלאומיות שיותר הולמת את זהות הפעילים, המצביעים הפוטנציאליים וכולי, אך במובן אחר יש חשש שבין השמאל הישראלי הלאומי לבין השמאל הישראלי המזדהה עם הלאומיות הפלסטינית, נשחק אותו שמאל שערכים אוניברסליים מסויימים מהווים נר לרגליו יותר מלאומיות זו או אחרת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—