חשיבותו של החוק כמתווך בסכסוך

אני כותב את הדברים הללו, כפי שגם קראתי את הדיווחים על המשט, בעת חופשה בברלין, במדינה שאחד הסטריאוטיפים היותר נפוצים לגביה הוא המעמד העליון שניתן לחוק. אני מנסה לחשוב מה היחס של ישראל או של ארצות הברית ביחס לחוק. שתי חברות בעלות מסורת משפטית מפוארת, אפילו עוברות תהליך דומה של משפטיזציה, ועדיין החברה עצמה אינה מתנהלת כאילו החוק הוא מעל לכל.

למעשה, ניכר שיש סתירה בין הדימוי של ישראל כחברה עם משפטיזציית-יתר (טיפול עודף בבעיות באמצעות הליכים משפטיים), לבין השחיקה הנמשכת של שלטון החוק. אני חש שחלק מהשחיקה הזו ניכר בעצם הביטוי "שלטון החוק" שכאשר אני אומר אותו בעברית, אני חושב על מושג מאוד בנאלי, משהו שאפשר היה להחליף במילים "צריך לשמור על החוק", בעוד שבאנגלית הביטוי The Rule of Law, אינו מתפרש באוזניי כ"צריך לשמור על החוק" אלא כ"החוק הוא מעל לכל". ראוי היה שבישראל יהיה מאמץ ממשי להחזיר לביטוי "שלטון החוק" את המובן של "החוק הוא מעל לכל", במקום המובן של "צריך לשמור על החוק".

"החוק הוא מעל לכל" – לא משום שהוא בהכרח טוב יותר, חכם יותר, או צודק יותר. החוק הוא מעל לכל כי זוהי פשרה שבה צדדים שונים יכולים לתווך בין עמדות, אמונות ותפיסות-עולם שונות. החוק הוא לא הרבה יותר מסך המאמצים והשדולות של כוחות פוליטיים שונים בעלי אינטרסים וערכים שונים בנקודת זמן מסויימת. אך ההסכמה עליו מאפשרת שיתוף-פעולה בין גורמים שונים. היצמדות בויכוח לדברי החוק מייתרת ים של טיעונים שאינם מאפשרים לנהל דיון מושכל.

תארו לעצמכם, למשל, דיון על המשט שהובילה מרמרה לעזה, ועל תקיפת השייטת. מבלי לשים לב, הדיון על הלגיטימיות של התקיפה יכול להוביל ללגיטימיות של הריבונות הישראלית, לראשית הציונות, לנסיבות החטיפה של גלעד שליט, או להבטחה האלוהית לתת את ארץ ישראל לעם ישראל. אלה סטיות בדיון שקורות באופן תדיר בתקשורת, בצורה מפורשת או ברמיזות משתמעות. הרעש והלהט שנוצר, אינו מאפשר דיון מושכל.

הקביעה שהחוק הוא מעל לכל היא בעייתית, כמובן, בעיקר ככל שמתגברים החוקים שאין מסכימים איתם. כאן צריך להפריד, כמובן, בין חוק שלא מסכימים איתו שאפשר לחיות איתו (או לחיות בלעדיו), לבין חוק שחשים חובה מוסרית להפר אותו. אני מתנגד עקרונית לכל איסור על סמים, אך אין לי שום עניין לצרוך סמים, וממילא אינני חש חובה מוסרית להפר את החוק. הלכה למעשה, זהו חוק שאני חי בלעדיו. אם מישהו חש חובה מוסרית להפר חוק, עליו להפר אותו בהכרת המחיר של ההתנגשות האפשרית עם סמכויות האכיפה, ותוך שמירה על חוקים שאינם רלוונטיים לחוק זה (הרחבתי על כך כאן וכאן).

לבסוף, הכרת שלטון החוק ("שהחוק מעל לכל"), אין פירושה שאי-אפשר לבקר את החוק. הכרת הכוחות הפועלים לעיצובו של החוק היא הכרח של גורם עם עניין חברתי, והגדרת חוק מסויים כחוק בלתי-מוסרי הדורש שינוי היא זכותו של כל אדם. עליונות החוק היא עליונות מעשית, לא עליונות ערכית או תיאורטית – ודאי שלא עליונות מוסרית.

גרמניה, כמובן, עם החיבה שלה לשלטון החוק (ומפעלה המפואר של ה-BGB), מהווה תדיר את הדוגמה הקיצונית ביותר למקרים בהם שלטון החוק יכול להיות הרה אסון. זה לא כזה קשה לדמיין: כל מה שדרוש הם "חוקים לא טובים", והישמעות לחוק. הבעייה הטמונה בביקורת הזו היא שהיא מקפלת הנחה כאילו אין (או כמעט ואין) חוקים לא-טובים כיום, וכאילו יש הסכמה רחבה לגבי אלו חוקים הם טובים ואלו לא. הכרה בשסעים החברתיים שממילא מובילים להגדרות שונות לגבי חוקים לא טובים (וכן ההכרה שמצב זה לא יוכל להשתנות אף-פעם), מבהירה את היתרון שבחוק כמתווך. זהו מתווך זמני, בדרך להמשך הדיון על החוק.

על-מנת לקשור את הדיון באופן ברור ומהודק יותר אל הפוסט האחרון, אני רוצה לומר שהחברה הישראלית נמצאת כבר זמן רב במאבק המשורטט לרוב כמאבק בין מחנה שתומך בצה"ל, למחנה שתומך בזכויות אדם. למשל, הפגנת השמאל ברחבת בית-אריאלה (בה, כך קראתי, נזרק רימון עשן והותקף אורי אבנרי), הוגדרה כמה פעמים על-ידי המארגנים כהפגנה התוקפת את המדיניות ולא את צה"ל, ולמרות זאת בכמה כותרות ראיתי שכתבו "הפגנת השמאל נגד צה"ל".

אלה הם שני מחנות מוזרים, כמעט פיקטיביים. הרי כל אזרח ישראלי שהיו פוגעים בזכויותיו-הוא, היה מזדעק. כל אזרח ישראלי שביתו הותקף על-ידי טילים, רצה את הגנת הצבא. לכן, ההבחנה כאילו יש אזרחים רבים שזכויות אדם אינן חשובות להם, או אזרחים רבים שהיו רוצים בפירוקו של צה"ל – היא דחיקה לפינות שאינה מסייעת לדיון. אמנם, הדאגה של אזרחים לזכויותיהם-שלהם אינה דומה לדאגה לזכויות אחרים (במיוחד כאשר זו פוגעת בזכויות-יתר).

עם זאת, חוסר-עקביות מחשבתית מאפשרת לאנשים לחשוב שהם אינם גזענים, ועדיין לדרוש עבור עצמם זכויות שהם אינם דורשים עבור אחרים. חוסר-עקביות מחשבתית מאפשרת לאנשים לחשוב שכל מה שצה"ל עושה הוא רע, ובאותה נשימה לצפות שאובמה, המפקד העליון של צבא ארצות הברית, יכפה הסדר על ישראל.

החלוקה הפיקטיבית הזו גורמת לכך שהיא נשארת גם במקרים שונים לחלוטין: האנשים שתומכים במפגיני שייח' ג'ראח הם אותם אנשים שתקפו את הממשלה על המשט; האנשים שבזים למפגינים הם אותם אנשים שיצאו להפגין נגד טורקיה ולהביע תמיכה בשייטת 13. בילעין, "עופרת יצוקה", ועוד – אני מבקש להציע חלוקה אחרת, חלוקה שאני לא משלה את עצמי שתקנה לה אחיזה בקרוב, אך שאני עודני מאמין בחשיבות שלה לשיח הציבורי.

בחלוקה הזו, על ישראלים להזדעזע מהפרת החוק (כפי שהמשטרה נוהגת כלפי המפגינים בשייח ג'ראח) גם אם הם לא תומכים במסקנות המשתמעות, ועליהם לתמוך באכיפת החוק, גם אם התוצאות הן הרות-אסון. בנפרד מהדיון הזה, הם רשאים, כמובן, להתווכח עד מחר על פרשנות החוק, ועל הצורך לשנות את החוק (מסיבות ערכיות, מוסריות ואמוניות). במקרים מסויימים, הקונצנזוס הישראלי נוהג כך: למשל, למיטב הערכתי, רוב הציבור הישראלי הסתייג באופן מסורתי מסרבנים ואנשים שיצאו כנגד צה"ל מימין ומשמאל גם יחד. אמנם, אני מסתייג מהקונצנזוס הזה, הנשען על רוח מיליטריסטית ולא על עצם שלטון החוק, אך בהיעדר דוגמה טובה יותר, אשתמש בו.

ההפרדה החשובה הזו בין המחוייבות של כל הצדדים לשמירה על החוק, לבין הביקורת של כל צד על חוקים מסויימים, היא הכרחית לתפקודה של מערכת פוליטית וציבוריות פוליטית. היעדר ההפרדה הזו, שבה כל צד מתיר לעצמו להפר את החוקים שאינם מוצאים חן בעיניו, היא תחילתו של מדרון תלול של כוחניות, שאת פירות ביאושיה אפשר להריח כבר עתה.

זה יצא קצת פחות מסודר מהרשימה הקודמת, אבל אני מקווה שביחד עם שאר רשימות “חוק/מוסר” שלי, זה בסדר, או לכל הפחות באותו בלגן תיאורטי שבו נמצא המחקר האקדמי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “חשיבותו של החוק כמתווך בסכסוך

  1. בילית יותר מדי זמן בשלג, ושכחת את מעמדו (הרעוע) של החוק במדינות הים התיכון. לדעתי תמצא יותר תומכים במדינה דו-לאומית מאשר בעמדה הדורשת כבוד פילוסופי לחוק…

    מצד שני, יופי של טיעון. וביחד עם הפוסט הקודם (פרובוקטיבי ומורכב מתמיד) אתה פורש משנה סדורה ואיכותית.

  2. תודה. הפרקטיות של הבלוג היא בעוכריו. מצד אחד, אני רוצה לפר יותר נגישות ודיון, מצד שני, אני יודע שמעטים מעוניינים להצדיק את העמדות שלהם כמשנה סדורה.

    הבעייה האינהרנטית נותרת שכל צד שמקבל הפרת חוק כשהיא תואמת את הדיעות שלו בעצם מצדיק גם את הפרת החוק של הצד השני. ישראל באמת זקוקה לדעתי, ל-Restoration of the Rule of Law, אבל אני שותף לפסימיות שלך.

  3. הטיעון שלך מעניין ודורש מחשבה. אומר רק שה"חוק" יכול להיות מסגרת מתווכת לדיון רק כאשר יש גופים שנהנים מלגיטימיות מכרעת שיש להם היכולת לכפות את הפרשנות שלהם לחוק. ללא גופים כאלה, החוק מאבד את האפקטיביות שלו, ואנחנו חוזרים לדיונים אחרים – על צדק, מוסר והיסטוריה. נדמה לי שזה המצב מבחינת החוק הבינלאומי – חולשתם של המגננונים המייצרים ומפרשים את החוק אינה מאפשרת לו – להבנתי – להיות כלי משמעותי לקידום הדיון, אם כי ללא ספק כל הצדדים משתמשים בטענות חוקיות.

  4. לא לגמרי ברורה לי ההבדלה שלך בין "צריך לשמור על החוק" לבין "החוק הוא מעל הכל" – במיוחד כאשר "הכל" אצלך נראה כמופנה בעיקר לציבור הכללי. אני מכיר את שלטון החוק כביטוי שמשמעותו העיקרית מופנית כנגד הממשלה, כלומר, כעקרון היסוד של המשטר החוקתי, זה שבו, כפי שהגדיר זאת תומאס פיין, אם זכרוני אינו מטעני, החוק הוא המלך, ולא להפך. שלטון החוק על המחוקק.
    במובן הזה, ישראל לוקה במימדים רבים בשלטון החוק שלה. אני לא חסיד גדול של מפעלי חוקה לישראל, אבל אני בהחלט רואה בעיתיות בחסרון עקרון החוקתיות בישראל, בעובדה שהצעות לתיקון או חקיקת חוקי יסוד נחשבות דבר של מה בכך בישראל[1], בתפיסה של הגורמים האמונים על אכיפת החוק כאילו הם לא רק ניצבים מעליו, אלא גם יש להם הרשאה להשתין עליו בפומבי.
    וכל עוד זהו המצב, כל עוד המערכת שמחוקקת חוקים ואוכפת אותם רואה בחוק קרדום לחפור בו במקרה הטוב ומטרד במקרה הרע, מה הפלא שכלל האזרחים גם הם לא רואים בחוק כמשהו שמחייב אותם?

    [1] לדוגמאות ראה http://mishmar.wordpress.com/category/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93/

  5. תודה רבה על הביקורות המועילות.

    אני רוצה לקשור בין שתי התגובות שלכם, כיוון שנראה לי שהקריאה לביסוסו מחדש של שלטון החוק, היא בראש ובראשונה הגבלה גוברת על כח הרשות המבצעת. ברמה הבינלאומית, שיאיר דיבר עליה, מדובר בהכפפה חלקית של רשויות מבצעות לאומיות לגורמים בינלאומיים. הגם שאני לא רואה את זה קורה מסיבות פוליטיות, אני חושב שיש טעם לדבר על היתרונות הטמונים בשיח כזה (ואני עדיין גורס שדיון על פרשנות לחוק הוא דיון יותר מועיל מאשר דיון מוסרי, עם תרגום תלת-לשוני לעשרת הדיברות, למשל).

    אני חושב שלא ניסחתי לעצמי את החשיבות של שלטון החוק מבחינת "על מי הוא שולט", דובי, וזו הערה שמאוד עוזרת לי. בדיון הציבורי כל אחד מאיתנו נוטל לעצמו עמדה כאילו הוא מנהיג (איך הוא היה עושה תא הדברים לו היה הכוח בידו). יאיר כתב פעם תגובה מאוד משעשעת בעניין הזה. כאן אני דווקא פונה לפן הלא-משעשע: בזה שמתקיים שיח אזרחי שבו אזרחים מסכימים לקבל שטייה של הממשלה מן החוק, כאשר הדבר נוח להם פוליטית, הם שוחקים את הבסיס החוקתי לזכויותיהם האזרחיות, ובמובן זה נראה לי שגם השיח של הציבור הכללי צריך להיות מושתת על שלטון החוק (במובן שאתה הסברת).

סגור לתגובות.