קצר, כי אני טס לברלין עוד כמה שעות:
התוצאה הראשונה של אלימות היא בכך שהיא מייצרת עוד אלימות אצל קרבנותיה (במעגלים הולכים ומתרחבים של קרבנוּת והתקרבנות), וכך אנשים משני הצדדים שוראים עצמם נפגעים מהאלימות הזו, צועקים אחד על השני באלימות הולכת וגוברת, והדבר איננו מסייע לדיון מושכל, בלשון המעטה. וללא דיון מושכל, אין שום סיכוי לשינוי מוכוון לטובה (אני מדבר על טווח מאוד ארוך מן הסתם).
לצערי, רוב הדיונים שקראתי ושמעתי בנושא, דיברו ברמת המוסר הראשונה והשנייה של קולברג. כלומר, לא היום שום ערכים נעלים ודיון מהותי לגבי מה ישראל עושה בעזה ומדוע. הדיון המרכזי היה איך זה ייראה, והאם זה יפעל / פעל לטובתנו. עמדה מוסרית צריכה להיות נפרדת ממה שפועל לטובת צד אחד בכל מקרה נתון.
אנשי שמאל צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגיה הבאה: בתוך המערך המדינתי-צבאי של העולם (כולל המשפט הבינלאומי וכו' וכו'), מה מותר ומה אסור למדינה לעשות במים הטריטוריאליים שלה, ואילו צעדים מותר ואסור לה לנקוט כדי להגן על המים האלה. זאת סוגייה שהיא נפרדת מהמקרה הספציפי של המשט הזה, כיוון שהמצור עצמו הוא לא-מוסרי ושגוי (ושימו לב להיפוך המעניין בין עמדתי לעמדת רוב מי שתשמעו בשמאל הלאומי: הם תומכים במצור אבל מתנגדים לאופן שבו נעצר המשט הזה).
אנשי ימין צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגייה הבאה: אף כי מקובל עליהם שכל מה שצה"ל עושה בשם בטחון המדינה הוא לגיטימי, כיצד הם יכולים לתמוך בפעולה שנועדה לבסס שליטה של ישראל על איזור שהם עצמם טוענים שכבר איננו בשליטה ישראלית?
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
עד כמה שאני מצליח להבין את החוק הבינלאומי, אי אפשר להפריד בין חוקיות המצור לבין חוקיות הפעולה: אכיפת מצור היא לגיטימית, גם כלפי כלי שיט ממדינה נייטרלית במים בינ"ל, אם – ורק אם – המצור הוא לגיטימי.
שאלת תם –
האם ה"דבר" אותו ישראל מבצעת כלפי רצועת עזה מאז 2007, חצי שנה אחרי ההתנתקות (ולא מיד אחריה), הוא אכן מצור?
מבחינה צבאית-לוחמתית גרידא, לפחות לפי מה שאני לומד בקורסי היסטוריה צבאית (שלא מדברים על לוחמה בעולם של ימינו, יש לציין), מצור נועד לבודד לחלוטין את העיר (או האזור) הנצורה משאר העולם, על ידי מניעת כניסת כל סחורה שהיא וניסיון להרעיב את הכוחות הלוחמים הנמצאים בתוכה, וכן את האזרחים – בתקווה שאלו יתמרמרו עקב הרעב וימרדו נגד שלטונם (מקרה יוצא דופן הוא המצור הרומאי על ירושלים בשנת 70 לספירה, במהלכו דווקא הקנאים שהמיתו אסון על העם היהודי החליטו לשרוף את מחסני התבואה על מנת להכריח את תושבי ירושלים להילחם).
יש דמיון כלשהו למצב הנוכחי, שכן ישראל עורכת את הסגר/מצור גם למטרת הפעלת לחץ על שלטון החמאס, אבל היא כן מכניסה מוצרים מסויימים לרצועה. כאשר הבנקים ברצועה עמדו להתמוטט, ישראל הזרימה סכום כסף לא קטן כדי למנוע משבר הומאניטרי ענק.
הטענה שלי כרגע היא לא לגבי מידת המוסריות של הסגר, אלא יותר ברמה ההגדרתית – אני לא חושב שנכון להגדיר זאת כמצור.
יובל, אני חושב שכמעט שום מצור אינו הרמטי. ודאי כאשר מדובר על מצור על אוכלוסיה אזרחית גדולה. – הזרמת הכסף נובעת ממחויבות ישראלית לשלטון עבאס (הכסף הולך למשכורות לפקידי הרשות, שיושבים בבית בעזה לפי הוראות רמאללה ואינם עובדים בשביל חמאס). אבל איך אחרת תקרא למצב שבו יש הגבלות כמעט מוחלטות על הכנסת מוצרים והגבלות מוחלטות על הוצאה?
אריה –
לשאלת החוקיות: האם הבריטים שהשתלטו על האקסודוס פעלו בהתאם לחוק? ברור שכן, בגלל זה קראו לזה "עלייה בלתי לגאלית". נו אז מה? החוק הוא מסגרת מתווכת בסך הכול, מסגרת שהרלבנטיות שלה תלויה בלגיטימיות שלה. ברגע שהלגיטימיות מתערערת, זה לא משנה אם חיילי הקומנדו פעלו בתוך המיים הטריטוריאליים או – כפי שמתברר – מחוצה להם.
אם נדבר על המשבר בתאילנד, לשם השוואה, אפשר לשאול "איזו ממשלה תסכים להשתלטות על המרכז המסחרי בעיר הבירה שלה?" ולכן לא משנה אם הממשלה טובה או רעה, ה"חוק" מחייב מענה נחוש להפגנות שיוצאות משליטה. אבל כל הפואנטה שם – נדמה לי – זה שהממשלה עצמה אינה לגיטימית, ונולדה כתוצאה מפוטש "חוקתי" שהדיח ממשלה שנבחרה בבחירות. החוק הוא לא מסגרת נייטרלית, הוא שדה מערכה, שבאמצעותו מקדמים טיעונים.
תודה. אלה נקודות שמאוד מסייעות לדבר על הלגיטימי בקו הגמיש שבין החוקי והמוסרי.
אני אכן רואה בפעילות ישראל בעזה מעשה לא מוסרי, אך מכיר בחוקיות שלו. למעשה, הפוסט האחרון שבו כתבתי על כך (מועצות חכמים וזיהוי טמבלים) הבהיר עד כמה ישראל עצמה מאמצת את המעמד החוקי שלה ככובש בעזה, בניגוד לרטוריקה המסירה אחריות חוקית (וזאת מבלי קשר לשאלת המוסריות של הכיבוש).
אני חושב שיש חשיבות עצומה לחוקיות של המעשה, כי היא זו שהופכת את התקיפה על המשט ללגיטימית, וזו הנקודה שנדב סייע להבהיר: אף כי אני חושב שהכיבוש של ישראל את עזה איננו מוסרי, אני רואה אותו כחוקי, ומכאן הלגיטימיות של התקיפה, שגם התוצאות המדממות שלה אינן יכולות לשנות. זאת בניגוד למה שאני רואה כתפיסה של רוב המבקרים, לפיה הלגיטימיות של המעשה תלויה בתוצאות שלו (דוגמה מדהימה לכך הייתה במאמר של אלוף בן – שהולך ומתרחק ממה שחשבתי פעם שהוא יהיה – האם הוא באמת היה זקוק למשט הדמים הזה כדי לדעת שאם ישראל יצאה מעזה, היא צריכה לאפשר מעבר חופשי של ספינות לשם, יהא תוכנן אשר יהא?)
לגבי דוגמת אקסודוס – אני חושב שיש משמעות עצומה לכך שהם נהגו לפי החוק, לא מבחינת המעפילים והציונים בכלל, אלא מבחינת האזרחים הבריטים. כשאני שומע אנשים תוקפים את הממשלה – אנשים שתומכים במצור על עזה – אני חושב שיש בזה מידה רבה של צביעות. ככה אוכפים מצור, ומי שתומך בו, צריך לדעת שככה זה ייראה. יתר על כן, גם כאשר אנשים לא מנסים להבקיע אותו, עדיין מדובר באלימות, אלא שהיא איננה נוכחת למראה.
יובל – היות ואני אינני היסטוריון צבאי, אני לא יכול לענות, ואני לא בטוח שכאן זה המקום לדון בכך. אם אתה רוצה לפרסם על זה פוסט אצלך, ולהציע מונח שיבטא יותר טוב את הניואנס המתקיים בעזה ביחס למצור "קלאסי", אני אשמח לקרוא, ואם המונח אכן משקף את המציאות למיטב הבנתי המוגבלת, לא תהיה לי בעייה לאמץ אותו.
אריה: החוק הבינלאומי מאוד מפורש בעניין הזה. מצור ימי הוא חוקי כל עוד הוא לא גורם למשבר הומניטרי.
כך שבמישור של חוקיות המצור (לעומת המישור של חוקיות עצירת המשט) הפער בין המוסרי לחוקי הוא לא כל כך גדול.
אריה, אתה דורש עקביות מחשבתית. אבל איך אפשר לחפש עקביות בשיח מתבכיין על "לינץ' של מתפרעים" נגד חיילי קומנדו שמונחתים על ספינה כדי לחטוף אותה (או: להשתלט עליה כדי להסיטה ממסלולה). ברצינות, איך אפשר להפעיל כוח צבאי ואז לילל ש"הם התחילו, הם אלימים"? זה כמעט קומי.
אכן. אני חושב שעקביות מחשבתית היא תנאי מוקדם (הכרחי) להתקדמות חיובית. אני מסכים שהתנאי יתממש הוא אפסי. עדיין יש מקום לבקש אותו.
מישהו יכול להפנות אותי אל החוק הבינלאומי? איפה החוק הדן בעניני מצור או סגר ימי?
תודה מראש
כפי שציינתי בפוסט הבא, זה נושא שלמעלה מכוחותיי, אך אם בכוונתך להתעמק בו, נראה לי ששני האתרים הללו יכולים להוות התחלה טובה:
http://www.admiraltylawguide.com/interconv.html
http://www.imli.org
כמו-כן, מספר ערכים בויקיפדיה (האנגלית) על החוק הבינלאומי יסייעו להבהיר עד כמה הגדרת החוק הבינלאומי עצמו היא מורכבת.