על התועלת שבשיכחה

עוד נקודה שעלתה בספר של נורמן קליין שלא נגעתי בה בפוסט הקודם הייתה על היתרון שבשיכחה:

בסרטים מסויימים, המספר "שוכח" על-גבי המסך. ביתר דיוק, הגירה של זכרון היא חיונית לעלילה. על-ידי פלאשבק וקול-על (voice-over), דיווּחוֹ של המספר נסוג ונחלש, קופץ מנקודה אחת בזמן לשנייה. הדוגמה הקלאסית כנראה של הגירת הזכרון היא "הירושימה אהובתי" (1959) של רנה: המספר ושתי הדמויות המרכזיות מנתחים כיצד ההיסטוריה מוחקת את חוויית הזכרון; ובהמשך מדוע המחיקה הזו יכולה להביא תועלת, לסייע לפרט להסיר את הטראומה שבהיזכרות. כפי שמייקל רוֹת מסביר: "הבלתי-נשכח הוא זה שאי-אפשר לזכור אותו, שאין לתאר אותו". (252) – פרטי הספר בפוסט הקודם.

אינני בטוח שהציטוט שקליין מביא בסוף הפיסקה הזו מסייע לטענתו. בעצם, את זה שכואב לזכור, אי-אפשר לשכוח – ועל-כרחו אדם זוכר, אומר רות. התועלת שבשיכחה היא תועלת מקוּוה, בלתי-ממומשת ובלתי-מושגת. אך אם אדם איננו מסוגל לשכוח (את הבלתי-נשכח), יש מקום לתהות לגבי התועלת עצמה: האם ראוי לנסות לשכוח, האם זה עוזר, או שמא הזכרון עצמו הוא כלי התמודדות יעיל יותר.

כאשר קליין מדבר על הסרת הטראומה שבהיזכרות, אני מניח שהוא מדבר על קרבנות. עבור אלה, כאמור, הטראומה היא בלתי-נשכחת. באופן אירוני, אלה שיכולים לשכוח טוב יותר את הטראומה (כלומר, שעבורם היא אכן נשכחת – forgettable), הם דווקא המקריבים (victimizers, או perpetrators) – אלו שמן הראוי להזכיר להם, ושלא ישכחו.

המוטיב של הקורבן שחוזר לרדוף את הפושע הוא מוטיב ישן, כידוע. המחשה טובה לכך נמצאת בטרילוגיית "בית הקלפים". בחלק השלישי (הגרוע מבין השלושה), חוזרת לרדוף את ראש-הממשלה המזדקן סצינת הוצאה להורג שהוא ביצע בהיותו קצין צעיר בקפריסין. דווקא משום שסצינות הריגה רדפו אותו עוד קודם לכן, מעניין עבור הצופה לראות כיצד רצח / הרג מוקדם יותר בחייו לא עלה עד כמעט הסוף, ואז כשהוא עולה, הוא מופיע לא כזכרון בלבד, אלא כאיום מוחשי. הסכנה בעבר שישוב לרדוף נותרת לעיתים האיום האחרון שקרבן יכול להשפיע על מקריבו.

כמה שנים לאחר שמחקרו החשוב על הזכרון בתרבות היהודית התפרסם, הוזמן יוסף חיים ירושלמי (שנפטר לאחרונה) להרצות בכנס בצרפת שכותרתו הייתה "שימושי השיכחה" (the uses of forgetting). הדברים שנשא שם פורסמו במהדורות המשך של ספרו המאלף: "זכור". אני מתרגם מתוך אותה הרצאה:

בנקודה זו אני עוצר – פתאום – לתהות מדוע היה לי קושי יוצא-דופן לחבר הרצאה זו, מדוע היה זה מאבק נמשך… כפי שעשיתי כבר כמה פעמים, אני מזכיר לעצמי את כותרת הכנס, ואז,לפתע, נראה לי שאני יודע מדוע. אני נוטל את הסיכון ומשתף אתכם בפומבי.

"שימושי השיכחה": הכותרת מהלכת-קסם, עוקצת עם ניחוח הפרדוקס שבה, יוקרתית-משהו, מקורית ללא ספק. מאוחר מדי אני מבחין שמשהו בי התקומם נגדה כל העת. קול פנימי לוחש לי: היכול אתה לדמיין כנס כזה בפראג או בסנטיאגו דה צ'ילה?

מעט לפני שעזבתי את ניו-יורק חברי פייר בירנבאום שלח לי עמוד מתוך ה"לה מונד" שדיווח על סקר ששאל אם יש להעמיד את קלאוס בארבי לדין. השאלה המרכזית נוסחה כדלקמן: "מבין שתי המילים הבאות, 'שיכחה' או 'צדק', איזו אחת מיטיבה לתאר את יחסך אל האירועים של תקופת המלחמה והכיבוש?"

הייתכן שהעיתונאים עלו על משהו יותר חשוב ממה שהם עצמם אולי הבינו? הייתכן שהמילה ההופכית לשיכחה איננה "זכרון" אלא "צדק"? (עמ' 115 – 117).

Yerushalmi, Yosef Hayim. Zakhor. Jewish History and Jewish Memory. New York : Schocken Books, 1989.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה