כשהחלטתי לרכז מאמרים על הפעילות של "אם תרצו", קראתי למאסף "כוח מרכזי" כהערה על הפער בין הקונצנזוסיאליות המתונה שבה הם רואים עצמם, לאגרסיביות הכוחנית שבה אחרים תופסים אותה מפרשה אחת למשנהָ. נעמה כרמי כתבה בטוויטר: "מתברר ש'אם תרצו' מתנהלת בכוחנות ואיומים בכל מקום. גם כלפי ויקיפידיה גם כלפי האפשרות שתגובתה לא תוכנסה במלואה לעיתון" (14 במאי, 12:21).
אני תוהה אם ניתן לרשום את הפגנת השמאל הלאומי אמש בירושלים כהצלחה נוספת של "אם תרצו". אם תרצו ואם לא תרצו, גבולות השיח הלגיטימי בישראל כיום מסומנים בעזרת התיוג "ציונות". הציונים הם הטובים – עכשיו כל מה שנשאר לכם להחליט אם אתם תומכים באלה שאומרים שהקרן החדשה לישראל איננה ציונית, או שמתנחלים אינם ציונים. על עצם התאמת המונח ועל מיסגור הויכוח במונחים אלה, אין שאלות.
בתמונה שפורסמה ב"הארץ" רואים שווה בשווה שלטים של "ציונים לא מתנחלים," "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". אין לי דרך לדעת אם זו תמונה "להמחשה בלבד", כמו שאומרים, או שהיא אכן משקפת את החלוקה המגזרית בהפגנה. הנה הבעייה: אזרחים ישראלים פלסטיניים ודאי תומכים בפינוי התנחלויות ורובם ככולם לא יגדירו עצמם כציונים. הפגנה בכותרת זו, מדירה אותם מהשתתפות לגיטימית בשיח הציבורי על עתיד ההתנחלויות. מסר כזה, לכאורה (ואינני יכול להדגיש די את חשיבותה של "לכאורה" בהקשר הזה), איננו תואם את עמדותיהם של ראשי "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". אני חושב שהוא אכן הולם יותר את רוח הדברים שנישבה במניפסט של הספרי ויניב.
זו בעייה אחת שעומדת לפתחו של השמאל, ואם הוא יתגבר עליה בנקל, הרי שזה משום הלכאוריות של הפער בין "השמאל הלאומי" לציר "שלום עכשיו-מרצ". הבעייה השנייה היא באשליה שאם מדובר במאבק לאומי בין ישראלים לפלסטינים (וכותרת דוגמת "ציונים לא מתנחלים" מדגישה את חשיבות הזהות הלאומית של התומכים בפתרון על בסיס פינוי מהגדה), ניתן יהיה לפתור אותה על-ידי נסיגה לגבולות 1967. מי שמזהה עצמו כציוני, ומעמיד את הזהות הזו מעל לצדדים ההומניים הדורשים פתרון, יאות לפינוי התנחלויות, אך לא ינקוף אצבע כאשר מפציצים ללא רחם וללא הצדקה אזרחים בעזה, או כאשר מונעים לשם העברת סחורות. אכן, עמדת מרצ בשתי מלחמות אולמרט הוכיחה זאת. ההתנתקות בעזה הוכיחה שאפשר לפנות התנחלויות בלי לסיים את הכיבוש, בטח מבלי להביא שלום, או להביא רווחה הומניטארית לתושבים הפלסטיניים. פתרון ברוח זה מתבקש כעת גם לגדה. ומה יעשו אותם מניפי שלטים ברוח "ציונים לא מתנחלים" כשהם יראו שהם פינו את כל ההתנחלויות, "נתנו להם הכל", "עזבנו אותם בשקט", ו"הם עדיין יורים עלינו"? אפשר רק לנחש.
האמנם אפשר לראות בהפגנה הזו נצחון של "אם תרצו"? אני לא זוכר כעת את הכרונולוגיה, אך אני מניח שהדיונים לקראת פרסום המניפסט של יניב והספרי קדמו לקמפיינים הרועשים של "אם תרצו". מעל הכל, אני חושב שההפגנה הזו מוכיחה (שוב) את הניתוח השגוי שעומד בבסיס הפעילות של "אם תרצו". השמאל הישראלי, ברובו המכריע, איננו פוסט-, ואיננו אנטי-. מרחב ההסכמה בין מרצ לאיחוד הלאומי עודנו רחב מאוד כתמיד, והאיום הקיומי שתדמור ושובל זיהו, לא ממש היה שם.
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
באחת השיחות שהיו לי לא מזמן, העירה מישהי שהיא הצביעה הפעם לימין מכיוון שהחזרת הרצועה הוכיחה שכשנותנים להם הם רק יורים עלינו בחזרה. כשהערתי את תשומת ליבה שמי שביצע את המהלך היה הימין, בעוד השמאל רק נגרר בליו-ברירה לתמוך במהלך ואף התנגד לו במידה לא קטנה, זה לא ממש שכנע אותה.
הציונות היא אכן מקובלת על כלל הציבור הישראלי היהודי, והוויכוח הוא רק על איך מיישמים אותה ומה, בעצם, היא אומרת. מה שכמובן מראה שההסכמה הזו די ריקה מתוכן.
תודה. זו הקבלה טובה, עם הבדלים חשובים. יש אנשים המזהים עצמם כאנטי-ציונים (אידיאולוגית), ואני לא יודע אם יש קבוצות כאלה בארה"ב (הקונפדרטיביים זה שוב משהו שונה). יש פוסט-ציונים, המכירים בחשיבות הציונות לתקופתה, אין פוסט-אמריקאים. ומעל הכל – אמריקה איננה נתונה בסכסוך לאומי. הסכסוך הוא זה שיוצר את הסתירה לכאורה בין השמאל לפטריוטיזם.
תודה. אני חושב שהיא לא ריקה מתוכן בשני מובנים חשובים:
(1) שהפטריוטיזם של השמאל מפריך את החששות של "אם תרצו" לגבי הסכנה הקיומית שניצבת משיח פוסט-ציוני ואנטי-ציוני (אגב, אני משתמש במונח הכפול, אך לא כמוהם, כי נראה לי שאצל דוברי "אם תרצו" יש האחדה של שני המושגים, במקום הכרה בשונות שלהם).
(2) שבסכסוך הישראלי-פלסטיני שמאלנים ציונים תמיד ירצו בנצחונה של ישראל, ולכן גם בעליונות הכוח שלה על הפלסטינים. דבר זה חשוב להם יותר מזכויות-האדם הפלסטיניות, ולכן הם קרובים יותר לימין הישראלי ממה שהם היו רוצים לחשוב.
ברור שבישראל, 'ציונות' זו מילה חזקה. זה הרי התרגום לפטריוטיזם. בשיח המקובל, אין דרך אחרת להגיד שאתה בעד המדינה, למעט להגיד 'אני ציוני'.
נדמה לי שלתהליכים שקרו עם ה'ציונות' בהקשר זה אפשר למצוא מקבילות ב'אמריקאיות' וספציפית בהאשמה ב'אנטי-אמריקאיות'.
אמריקה איננה נתונה בסכסוך לאומי כי הם הכחידו את אויביהם, בסדרה של הסכמים מופרים, התנחלויות בלתי-חוקיות שהוכשרו בדיעבד, והפרות זכויות אדם שישראל יכולה רק לחלום עליהן (ואכן יש מי שחולם, וכאמור – אם תרצו…).
לא שאני נוטר טינה, אבל ראוי לזכור מי היה פה/שם קודם, ומי השתמש ברטוריקה של "ציון החדשה", ומה נעשה בשם תאוות המשאבים הזו.
אריה: ההבדל שאתה מדבר עליו הוא מנקודת המבט של הפוסט (או האנטי) ציונים עצמם. רוב האנשים לא מבחינים בין התנגדות לציונות, לבין שאיפה להשמדת ישראל, לבין שאיפה להרג כל תושביה היהודים של הארץ. מבחינתם, האמירה 'אני נגד הציונות' זהה לאמירה של אחמדינז'אד, שאומר 'צריך להשמיד את מדינת ישראל', והמשמעות האמיתית של זה היא 'צריך להרוג את כל היהודים שחיים כאן'.
מפרספקטיבה כזו, ברור שזה מעורר התנגדות.
גם אם זה הבדל שהפוסט-ציונים או אנטי-ציונים בלבד עומדים עליו, זהו הבדל חשוב. אמריקאים שמכונים אנטי-אמריקאיים אינם מגדירים עצמם כך. זהו כינוי גנאי שמודבק להם בשל עמדותיהם. אין אידיאולוגיה "אנטי-אמריקאית" פוזיטיבית.