בעולם מסיח-דעת ללא רחם כמו זה

לא רחוק מהתחנה הסופית של רכבת מס' 1, בה אני יורד כדי להגיע לפארק הסוללה ולמעבורות הנוסעות לפסל החירות, נמצא בית ג'יימס ווטסון, בניין לשימור. סגנונו הקולוניאלי איננו משתלב בגורדי השחקים של האיזור הפיננסי בו הוא נמצא, ובמקום להיות המבנה המרשים שפעם ודאי היה, הוא נבלע בכל מה שמסביבו – חריג יוצא-דופן שמזכיר שפעם הייתה פה עיר אחרת.

James_Watson_House

פרויקטים של מבנים לשימור הם מודרניים, באופן אירוני, מנכיחים תפיסה חדשה יחסית של נוסטלגיה, וכן מותרות של אסתטיקה על-פני פונקציונליות. רוב המבנים שאנשים חיו בהם לפני המודרנה אבדו לעד, וספק אם ניתן היה לשמר אותם, או לפתח ציוויליזציה אנושית באותם מקומות בהם הם חיו, אילו היו מקפידים על שימור מזמן קדום יותר. כשהאמן האוסטרי הונדרטוואסר נלחם בשנות השמונים לשימור בית-הדואר בעיירת-מגוריו בניו-זילנד קוואקווה, פירסם עיתון מקומי קריקטורה בה מופיע בית-הדואר בצנצנת שימורים ענקית, ועקרת-בית אומרת להונדרטוואסר שהיא שמעה שהוא רצה לשמר את הדואר. הקריקטורה לא עושה בלבד שימוש הומוריסטי בדו-משמעות לשונית, היא גם פוליטית בזה שהיא מעירה על אי-התאמת המצב-רוח המשמר לחיי היומיום.

בעידן בו קצב השינוי הוא כה מהיר, כמעט בלתי-נמנע שיהיו עוד ועוד אנשים המתקשים להסתגל, לשינויים, המתגעגעים אל המוכר, והרואים ערך במה שעוד רגע עומד להתפוגג לעד, באותה מידה בה קשה להם להכיר עם ההיסטוריות הכפויה שלהם עצמם. במובן מסויים, נראה לי שתנועות לשימור ארכיטקטוני פועלות, בין היתר, בסוג של דחף הדומה לתגובות מסורתיות כנגד משבר הזמן המשתנה, כפי שתיאר אותן ההיסטוריון יעקב כ"ץ בספרו הקלאסי, "מסורת ומשבר".

כשביקרתי בלוס-אנג'לס, לנתי במלון ב-.Downtown L.A, שכונה מוזרה בתמהיל שלה. גם האוכלוסייה, גם החנויות, וגם השממה שנפלה עליה בלילה, ביטאו את ההיפך הגמור ממה שהייתי משייך ל-Downtown באופן כללי, ובייחוד ממה שהייתי מצפה מעיר החלומות בה שוכנות הוליווד, בל-אייר, בברלי הילס, ועוד. אך הפרברים הללו לא רוקנו את מרכז העיר לחלוטין: לצד תחושה של עזובה, ובמרחק של לא יותר מחמש-עשר דקות הליכה, נמצאו מרכז נוקיה, המכיל אולמות למופעי בידור, מרכז ספורט, מוזיאון הגראמי ועוד.

נזכרתי בכל זה כשקראתי את ספרו של נורמן קליין "היסטוריית השיכחה: לוס אנג'לס ומחיקת הזכרון". קליין מתעד זה זמן רב שינויים ארכיטקטוניים מרחיקי-לכת שנעשים בעירו, מבלי שנערך דיון ראוי, לטענתו, על שימור, אופי העיר, ועוד. אך אף על פי שהדיון הציבורי לא נערך, קליין בהחלט רואה בתהפוכות הארכיטקטוניות בעלת משמעות חברתית מרחיקת-לכת, כולל שינוי אופי האוכלוסייה ואופי השכונות, על לכידותן הסוציאלית, העברת קהילות שלמות ממקום אחד למשנהו, אינטרסים נדל"ניים ועוד. אף כי הספר מתמקד בעיקר בפער שבין דימויה הקולנוע של לוס אנג'לס למחיקה הנשנית והנמשכת של מראיה (תת-כותרת מבריקה של אחד הפרקים מתמצתת זאת היטב: "העיר המצולמת ביותר והנשכחת ביותר בעולם"), הוא נושא גם אופי תזזיתי, מערב סגנונות וז'אנרים, בעיקר נע על הגבול שבין תיעוד ועיון לבין בדיון. את הבחירה הזו הוא מסביר כך:

מצאתי שמבנה הפרקים דרש לעתים קרובות תחיבות של בדיון (fiction), כדי לתעד את שרשרת הזכרון הציבורי. על-מנת לשמור כל שיכבה במקומה במדוייק ובכנות, החלטתי להשתמש בעדויות שאספתי בשלב מוקדם של העבודה,לפני שהיא חוברה לכרוניקה אחת, בדיונית או עיונית. במובנים רבים,החומרים שצירפתי נראים כמו מחקר שנאסף על-ידי סופר לפני שהרומאן שלו נכתב, לפני שהמחבר הופך את הסתירות לסיפור המונע על-ידי דמויות. כמו מזיגה של הערות יחד עם יומן, אני מתכנן לסטות מהכרוניקה תדיר, לעבור למאמרים על היסטוריה חברתית של התקשורת, ושל לוס אנג'לס. כך אני יכול לתאר את השמועות והרכילות כפי שקיבלתי אותם, יותר ברוח הספרותית שבה נמסרו, כבדיון. בה-בעת, אני יכול לקחת פסק-זמן מהבדיוני בקביעות, ולכתוב כהיסטוריון של תרבות-המונים עירונית.

כמובן, שזה גולש לחלוקה של כתיבה פוסט-מודרנית. וזה דורש בדרך-כלל מחרוזת שלמה של הפניות ביקורתיות. עם זאת, מה שמעניין אותי בעיקר לגבי דיונים פוסט-מודרניים הוא הרשות שהם נותנים לכתיבה חדשה – התנסויות ספרותיות חדשות שמתאפשרות כתוצאה של עשורים של עבודה פורצת-דרך. ישנם סימנים ברורים שהן התיאוריה הביקורתית והן חקר התרבות ייצרו מה שמצטבר לכדי קטגוריה חדשה של ספרות (שטרם נמצא לה שם)…

אני מעדיף שלא להוסיף עוד תוויות. במקום זאת, אני אדבק בתואר "היסטוריה". זו בעצמה כבר בעייתית ובדיונית דיה. יותר במדוייק, אני מעוניין בהיסטוריה של תרבות המונים כצורה חדשה של ספרות, וכיצד זכרון ציבורי משמש צורת מחקר מאוד לא נוחה… (7 – 8).

מה שמעניין בספר הזה, בעיניי, איננה רק הבחירה הסוגתית של קליין לגבי האופן שבו הוא יתעד, יחבר וימסור את המידע שלו (מסיבות מקצועיות, עיוניות ויצירתיות כאחת), אלא גם האופן שבו עירוב הז'אנרים הזה משקף את נושא הספר: מחיקת הזכרון של המרחב הציבורי הארכיטקטוני בלוס אנג'לס היא בעצמה מעשה פוסט-מודרני, כפי שקליין מתאר אותו, הגם שהוא נעשה מסיבות חברתיות וכלכליות מסויימות. פרוייקט התיעוד של קליין מכיל מימד של מחאה, הפועל כנגד המעשה הזה, אך הבחירות שלו בתהליך הכתיבה אינן פועלות נגד בלבד, הן גם משקפות את היותו תוצר של התהליך הזה, המסוגל (ובוחר!) לדבר באותה שפה, וחותר תחת הנושא האחד של הספר, בכך שהוא מאגד אותו לנושאים שונים וסוגיות שונות, המקיימות ביניהם קשרים סבוכים, המודגמים עוד יותר בטשטוש הגבולות ועירוב הסוגות:

מן ההכרח הוא שוידאו על "שיכחה" לעולם לא ינציח מחיקה תוך כדי שהוא מגנה אותה. עליו לשוב ולהיכנס לרחוב שבו השיכחה מתרחשת… נקודות מבט צריכות להתפזר לנתיבים שונים, כמו תתי-עלילה ברומאן שלא הושלם, כניסות מחדש כמו "הקומדיה האנושית" בתור היפר-טקסט. כך אפשר יהיה לתפוס איך הסחת-דעת קולקטיבית פועלת ככל הנראה, במיוחד כיום. כאשר אני אומר "כיום", חשבו באיזה רגע פרימיטיבי אנו חיים: כלכלת מושבות ליצנית-משהו, עם לשון נקייה לכל אכזריות חדשה, החל מ"צמצומים" (downsizing) ועד "המלחמה על הסמים". אולי לא יהיה לכם ביטחון תעסוקתי, אך תקבלו שלט רחוק למכשיר הטלוויזיה שלכם. בעולם מסיח-דעת ללא רחם כמו זה, אני קורא לקצת פחות אלגנטיות, וקצת יותר אי-ודאות וידויית, בשם כל מה שאנו עומדים לשכוח (255).

Norman M. Klein. The History of Forgetting. Los Angeles and the Erasure of Memory. The Haymarket Series. London / New York: Verso, 1997.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה