עוד על הפער בין חוק למוסר

היחס בין חוק ומוסר הוא נושא כה נדוש, ולמרות זאת אין שום פתרון נראה לעין. ההבדלים בין המתדיינים הם כה עמוקים, כולל פערים תהומיים בעמדות ערכיות מהותיות, עד כי לעיתים הם עצמם אינם מיטיבים לנסח את ההבדלים ביניהם, וכל צד טוען כנגד הצד השני, שהוא מתווכח על סמנטיקה בעוד שלמעשה הם מסכימים (מחשבות שלי בעניין עלו בכתב כמה פעמים. ניתן למצוא ריכוז של הדברים על-ידי חיתוך התגיות "משפט" ו"מוסר", ובעיקר כאן, כאן וכאן וכאן).

הקושי המהותי נראה לי כזה: אם חושבים על מצב בו החוק הוא בלתי-מוסרי, ברי לכל שהמוסר הוא מעל לחוק, ומחויבותו של אדם היא למוסר. אם חושבים על מצב בו יש הלימה בין חוק למוסר, לא רק שהציות לחוק הוא אפשרי, לעיתים הוא-הוא המוסר עצמו.

למשל: ציות למערכת הרמזורים בכביש, היא עניין מוסרי לא בפני עצמו (כלומר, אין משהו אינהרנטי באורו האדום של הרמזור שהופך את הנסיעה לבלתי-מוסרית, ואילו באור הירוק את הנסיעה למוסרית), אלא רק בשל ההקשר התחיקתי. הפן המוסרי נוגע לשמירה על חיי-אדם, התחשבות באחרים, שיתוף-פעולה וכו'. הביצוע בפועל הוא הציות לחוק, שבעצמו הוא מוסרי במקרה כזה, כיוון שמי שאיננו מציית לחוק מפר צו מוסרי לא משום עליונותו המוסרית של האור הירוק, אלא משום שכך החוק ציווה, ואי-ציות לו מסכנת חיי-אדם (ולכן איננו מוסרי).

אם נעמת את מצב הקיצון שבו הציות לחוק השרירותי הוא צו המוסר (כמו מערכת הרמזורים) עם מצב הקיצון שבו אי-ציות לחוק הוא צו המוסר (כמו, למשל, חוקי רצח-עם), תתבהר בפער שבין שני מקרי הקיצון האלה, שאלת חובת הציות לחוק: האם החובה לציית לחוק היא חובה מוסרית (בכלל), או שמא החובה המוסרית מחייבת את המעבר על החוק ואת הציות לו חליפות?

שאלה שנייה שמסבכת את המצב: כיצד מיישבים את החובה המוסרית לעבור על החוק עם הסובייקטיביות של המוסר? אם אין שום חובת ציות לחוק בפני עצמה אלא כאשר החוק איננו סותר את המוסר (ולא כל שכן אם נצמצם זאת למקרים בהם החוק הוא פועל יוצא של המוסר), הרי שיחד עם הכרת הסובייקטיוויות של המוסר, מדובר בצעד אחד לפני אנרכיה (ועל כך כתבתי בפוסט על קישלובסקי, שהפניתי אליו לעיל). עבור אלו הטוענים שאין חובת ציות לחוק, אלא למוסר בלבד, דוגמת פילוסוף המשפט יוסף רז, ודאי שהדבר מחייב תפיסה של מוסר עליון, נעלה, שאיננו רלטיביסטי (דומני כי בכך, אגב, רז יוצר הלימה בין היותו פוזיטיביסט במובן המשפטי של המילה, למובנו הפילוסופי-אפיסטמולוגי של המושג "פוזיטיביזם" – שני מושגים שאינם חופפים בהכרח, ופעמים רבות אף עומדים בסתירה).

אלא שגם אם מישהו מבקש לטעון שישנו מוסר אחד, עליון, שחובת הציות אליו נעלה מחובת הציות לחוק (או, לחלופין, שאליו חובת הציות היחידה), הרי שאי-אפשר להתכחש לכך שלאנשים שונים יש תפיסות מוסריות ועמדות ערכיות שונות ואף מנוגדות. כלומר, המציאות הפוליטית היא כזאת שבה אנשים מאמינים במערכות מוסר שונות, וגם אם הפילוסוף יהיה מסוגל להפריך כמה מהן, ולהוכיח שהן אינן מוסריות, או אינן עומדות בקריטריונים של מערכת קוהרנטית, עדיין מדובר בעמדות המסוגלות להניע לפעולה, מתוך שכנוע עמוק בצו מוסרי עליון העומד מעל לחוק.

נראה שעל-מנת לספק מענה למציאות הפוליטית המוחשית הזו, יש חובה (ולא רק משפטית, כי אם גם מוסרית), להדגיש את חובת הציות לחוק, שהיא חובה ממשית, מתוך הכרת תפקידו של החוק בחברה ובפוליטיקה, כאמצעי המסדיר את מערכות היחסים בין פרטים ובין פרטים לארגונים, מוסדות וזרועות השלטון. ודאי שבמקומות בהם התנהלות אנושית ספונטנית אפשרית ללא התערבותו של החוק הדבר הוא מבורך, אך בכל מקרה של קונפליקט, עליונותו של החוק צריכה להתאשרר.

הפער בין חובת הציות לחוק לחובת הציות למוסר מוסבר בדרך הטובה ביותר בפער האימננטי שבין הפרט לכלל: הפרט יכול ליטול על עצמו חובה מוסרית שהוא רואה אותה כנעלה על החוק. הכלל מחוייב לחוק, ולא למוסר, כיוון שהדרך היחידה בה הכלל יכול להסכים על עמדה מוסרית כלשהי, היא על-ידי החוק. כאשר הפרט נוטל על עצמו להפר את החוק, ודאי שהוא גם מפקיר עצמו לכוחו של החוק לדון אותו ולבחון את מעשיו ככל אדם שמפר את החוק. אם הפרת חוק אחד עלתה בקנה אחד עם חוק אחר, יוכל אותו פרט לטעון זאת להגנתו במשפטו. אם הפרת החוק נעשתה משום שהחוק לא היה מוסרי בלעדיו, לכל הפחות ישנו הסיכון שהשופטים, בהיותם כפופים לחוק, לא יוכלו להכיר בכך או לדון אותו באופן זה. אך אם הוא מאמין בזה, הרי שעליו לקוות שהדברים יתבהרו ויתבררו כך ביום מן הימים, בעוד הוא משלם את חובו למערכת שאת חוקה הפר. כך, הפרת החוק מצו מוסרי, נעשית באופן שחוזרת ומאשרת את מעמדו המוסרי של החוק.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

8 מחשבות על “עוד על הפער בין חוק למוסר

  1. הגישה שלי היא שכל נסיון לדבר על מוסר באותם מונחים בהם מדברים על חוק (זכות, חובה, צו) נידונים לכשלון. גם אם יש תחושה של דמיון בין השניים, אי אפשר לקיים אותם במקביל. לפיכך אין "חובה" או "זכות" לפעול לפי המוסר כאשר הוא מנוגד לחוק, אלא יש "יכולת" (פיזית) לעשות כן. וכך, מי שרוצה לפעול לפי מצפונו יכול לעשות כן, אבל תוך ידיעה שיתכן ויועמד למשפט על כך ויענש בהתאם.

    אני לא חושב שאפשר לנהל את הדיון הזה, אגב, בלי ללכת אחורה לדיון בעצם מקור הלגיטימציה של החוק: האם הוא לגיטימי משום שהוא מוסרי (לגיטימציה חיצונית) או משום שהתהליך לקבלתו הוא לגיטימי (לגיטימציה פרוצדורלית) – או אולי, הוא לגיטימי פשוט משום שקיים גוף שאוכף אותו באמצעות כוח (מכיר את ההגדרה של המדינה כמי שיש לו מונופול על השימוש הלגיטימי בכוח? ה"לגיטימי" הזה הוא אבן הנגף של ההגדרה הזו).
    עד שלא נחליט מתי חוק הוא לגיטימי, לא נוכל לדון בשאלה האם יתכן מצב שבו לגיטימי לעבור על החוק.

  2. תודה.

    מקור הלגיטימיות של החוק הוא אכן נושא חשוב בעניין הזה. בעצם יש כמה שאלות קרובות שקשורות זו בזו, וש"אי-אפשר" לענות על אחת בלי השנייה, ובעצם כל דיון כזה, על-מנת שיתקיים, עושה לעצמו הנחות בשאלות שהוא בוחר לא לעסוק בהן.

    עבורי החוק הוא לגיטימי משום שהוא מוסרי, אך לא במובן שכל סעיף בחוק הוא מוסרי, אלא שעצם המערכת המשפטית היא מוסרית, ואותה יש לקיים גם אם חוק מסויים איננו מוסרי.

    אני חושב ששיח לגבי חובות מוסריות נחוץ, בעיקר לגבי הדיון של "העבירה הראויה", אבל העובדה שהנגדת את החובות עם הזכויות, מעלה את שאלת הדימויים הכלכליים התוחמים את הדיון הזה. בדיוק סיימתי לקרוא את ספרו החדש של גארי אנדרסון על החטא, שהשיח הכלכלי של החטא הוא אחד התימות המרכזיות שלו, ואני נדהם לראות שמבלי לשים לב, אפילו בשיח אתי חילוני לחלוטין, אני עדיין נטוע עמוק בתוך עולם המושגים הזה.

  3. האם כל מערכת משפטית היא חוקית? אני בטוח שאני לא צריך לתת לך את הדוגמא המתבקשת למערכת משפטית בלתי מוסרית בעליל…

  4. מקרי הקיצון, כפי שכתבתי כמה פעמים, הם קלים וקשים כאחד. קל לקבוע שחוקי נירנברג הם בלתי-מוסריים. לומר שהם בלתי-חוקיים זו אמירה בעייתית יותר – אין ספק שהם נאכפו, ושמבחינה פורמליסטית הם היו "חוקים". האם קיום החוקים האלה גרמה לכלל המערכת החוקית לפקוע? במילים אחרות, האם חוקי נירנברג יצרו מצב שהיה זה מוסרי לגנוב, להרוג, או לקבל שוחד ברייך השלישי? התשובה השלילית שאני משיב, מחייבת אותי להכיר בתוקף החוק, כיוון שגנב או רוצח היה נאשם ונידון על-פי אותה מערכת המקיימת חוקים בלתי-מוסריים. אבל אולי מדובר בפסאדה, והיינו אומרים שאיננו מכירים בסמכות המערכת לשפוט את הגנבים והרוצחים שלה, בעוד ההימנעות ממעשים אלו נובעת מתוקף (חובה?) מוסרי בלבד?

  5. אבל כאן בדיוק נכנסת ההפרדה בין חוק למוסר – המערכת חוקית, אבל לא מוסרית. חייבים להכיר בתוקף החוק, משום שהוא חוק, לא משום שהוא מוסרי. אבל זה שאנחנו לא מכירים בתוקף החוק לא אומר שאנחנו חושבים שמן הראוי למלא אחר הוראותיו. יש בידינו היכולת להפר את החוק, ואפילו נוכל לומר אחר כך שעשינו זאת משום שעקבנו אחר צו מצפוננו, אבל אין בכך כדי לבטל את העונש המגיע לנו (על פי חוק) (כלומר – הענישה היא לגיטימית גם אם החוק עצמו בלתי מוסרי).

  6. אני עדיין מבקש לראות בתוקף החוק עניין מוסרי – לא שכל חוק ספציפי הוא בהכרח מוסרי, וגם לא שחובת הציות לחוק קיימת רק אם החוק הוא מוסרי. אבל אני כן רואה ברעיון הציות לחוק רעיון מוסרי, שגם הפרת החוק, במקרי קיצון, צריכה להיות מעוגנת בו.

  7. פינגבק: כשהצבא עושה אילנה המרמן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  8. פינגבק: לא למכירה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.