מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד

נמצאת איתנו אורחת מאוד חשובה בבלוג היום – עפרה, בת-זוגי. מצד אחד, הרבה מהדברים שעולים בבלוג הזה הם פרי שיחה ובירור משותף של רעיונות שעולים בבית, ולכן בפורמט הזה יש משהו שקרי, כי הוא כביכול משדר שרק הפעם הרעיונות נובעים ממנה, בעוד שלמעשה זה נכון פעמים רבות. עם זאת, היות שעפרה התמקדה בספרות ילדים בתואר השני שלה, ובין היתר התרכזה במיוחד במוריס סנדק, המחבר של "ארץ יצורי הפרא", חשבתי שיהיה זה מוגזם לכתוב על עיבוד הספר לקולנוע כדיון פרטי שלי.

אז קודם כל, שלום וברוכה הבאה לבלוג. אני מבין שאת חווה כפילות מסויימת לגבי הפרסום של המחשבות האישיות שלי ודיונים בינינו באופן פומבי, ומעריך את זה שהסכמת להצטרף הפעם. האם יש בזה סימן לבאות?

המממ… אני חושבת שלך יש הרבה יותר כוח לשאת את הפומביות של המחשבות שלך. אתה גם יודע לנסח אותן בזהירות ואני ממש לא זהירה בדיבור בפומבי. בקיצור – לא, אני לא פותחת בלוג משלי (שזו בעצם הייתה השאלה, לא?)

אני רוצה לפתוח באמירה ששמעתי בשיעור האחרון של הקורס הראשון שלי בפרינסטון, מפי פרופ' ג'פרי סטאוט. סטאוט הזהיר מפני ביקורות שמתמקדות בכך שהסרט לא מעביר את מה שהספר מעביר, והדגיש שתמיד יש לזכור שהסרט הוא יצירה עצמאית של הבמאי, וגם אם הבמאי שואל מוטיבים (או אפילו עלילה שלמה על כל הדמויות וכולי), עדיין מדובר ביצירה עצמאית שאיננה מחוייבת לתווך את הספר לצופים, אלא אך ורק לעצמה (כיצירה קולנועית). נראה לי שהאמירה הזו רלוונטית באופן מיוחד כפתיחה לדיון על עיבוד של פיקצ'ר-בוק לקולנוע.

בהחלט. ואפילו עוד יותר כשזה נוגע בעיבוד של פיקצ'ר-בוק כל כך איקוני כמו "ארץ יצורי הפרא" שכבר מזמן פרץ את הגבולות של ספר מוצלח לילדים והפך לאיקונה תרבותית. הטענה הזו שהבאת הביתה מהקורס של סטאוט הייתה עבורי ממש נקודה ארכימדית באופן שבו אני מסתכלת על עיבודים קולנועיים לספרים. בין אם אתה אדם שמתחבר לספרים יותר מלקולנוע או להפך, תמיד ישנה ציפייה שהסרט יהיה נאמן לספר. עולה לי לראש סיפור על ילד שלקחו אותו להצגה על בסיס "חנה'לה ושמלת השבת". הוא הביא איתו את הסיפור לתיאטרון ובאמצע ההצגה נעמד על הכיסא וצעק ש"זה לא טוב". אני מרגישה שבכולנו יש את הילד הזה שלוקח איתו לקולנוע את הספר ורוצה, כמעט הייתי אומרת מחכה לרגע שבו הוא יוכל לעמוד על הכיסא ולצעוק ש"זה לא טוב". והדוגמא הזו של "חנהל'ה" היא כמובן מאוד מאוד רלוונטית למקרה של "יצורי הפרא" כי אלה סיפורים מאוד קומפקטיים.

-הערת ביניים: אני מקווה שהמעריצים המושבעים של סנדק לא נעלבים שאני שמה את יצירת המופת שלו יחד עם הספר ההיפר דידקטי של יצחק שויגר-דמיאל באותה קטגוריה. האמת היא שככה סתם לא הייתי חושבת להשוות בין שני הסיפורים אבל עכשיו שההשוואה נוצרה אני חושבת שזו השוואה בכלל לא רעה מבחינת האיקוניות של הספר. השתתפתי פעם בקבלת שבת קהילתית והעליתי עם כמה מהילדים את "חנה'לה" וכשבהכנות להצגה שמתי בד שחור על הקיר והתחלתי להדביק עליו כוכבי זהב, אחרי שני כוכבים מישהו קפץ ושאל " אתם עושים את חנה'לה?!? איזה יופי!". סתם, להראות את האיקוניות. טוב ממש הגזמתי עם ההערה – הנה, אני חוזרת לסנדק…

כשמדובר ברומן של מאתיים או שלוש-מאות עמודים יש המון חומר לעבוד איתו, זו כמעט מקבילה הגיונית לסרט או הצגה של שעתיים, ואפילו אז הציפייה לדיוק או נאמנות לטקסט היא משוללת כל הגיון. במקרה של "ארץ יצורי הפרא" שהוא פיקצ'ר-בוק מינימליסטי במיוחד (אם אני זוכרת נכון, בטקסט המקורי יש פחות מארבע מאות מלים) הציפייה הזו נעשית עוד יותר חסרת הגיון. העניין הוא שזה בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך חזק ומשמעותי – העובדה שהוא עוסק בנושאים שקרובים ללבם של כל כך הרבה אנשים אבל עושה את זה באופן שמשאיר כל כך הרבה מקום לקורא. בין היתר המקום הזה נוצר ברווח והמתח שבין המלים לתמונות ולעובדה שהתמונות לא פעם גוברות על הטקסט בפראיות פורצת גבולות. מצד אחד, בקולנוע זה מה שקורה מלכתחילה – כלומר, מראש אנחנו יודעים שהתמונות ישתלטו על המלים – אבל מצד שני המתח הזה הולך לאיבוד. אפשר להניח שמה שמשך את היוצרים של הסרט אל הספר הזה הוא הקסם שעולה ממנו כמו שהוא. כלומר, בעצם השאיפה לעבד יצירה ממדיום אחד לשני יש משהו אבסורדי מלכתחילה, כמעט מעורר רחמים. סנדק בחר לעשות פיקצ'ר-בוק ולא סרט או רומן או אופרה (ובמקרה שלו זה משמעותי כי הוא חסיד אופרות אדוק ביותר) כי זה הז'אנר שהכי התאים למה שהוא רצה להגיד. לצערי, זה לא נכון לגבי יוצרים רבים שבוחרים בז'אנר הזה מהסיבות הלא נכונות. אני חושבת למשל – בלי להזכיר שמות – שיוצרים רבים רואים בקהל הילדים טרף קל ובפורמט משהו פשוט לייצור (משהו בסגנון: "מה הבעיה? אני אבחר נושא חינוכי, אכתוב כמה חרוזים מטופשים, אוסיף כמה ציורים ו-וואולה!"). אפשר להגיד הרבה דברים על סנדק ועל הבחירות האמנותיות שלו אבל הבחירה שלו בז'אנר הזה נעשתה ממקום של חיבה אמיתית לפורמט. הוא אפילו טוען שהוא לא ממש מדמיין ילדים כשהוא כותב. וזה מחזיר אותי לסרט. אבל אולי אני אתן לך לשאול עוד שאלה לפני שאני אמשיך?

כשצפיתי בסרט, לא יכולתי שלא לחשוב על מקבילות מהתחום שלי – הנקודות שהסרט בוחר להרחיב בהן הן הפערים של הטקסט המינימליסטי (כמו שהזכרת): בן כמה מקס? האם הוא בגיל שזה הולם / לגיטימי שהוא ילבש חליפת זאב? איפה אבא שלו? למה הוא כעס באותו יום. מצד אחד, ההרחבה של הסרט פוגמת בספר (ואני שוב מתנצל שאני נופל במלכודת הזו), כי הספר יכול להתרחש בכל מקום (כמעט – למקס יש גרם מדרגות בבית שמבהיר שהוא חי בסיטואציה מסויימת – הוא לא ילד במדבריות הסהרה, למשל, ועדיין – הוא לא בהכרח אמריקאי). מה שחשוב יותר – הכעס שלו יכול לנבוע מכל סיבה – או משום סיבה. הסרט מצמצם זאת על-כרחו, מקס הוא בהכרח אמריקאי, והכעס שלו תלוי בנסיבות מאוד ייחודיות. נגיד שאני מוכן לקבל את השינוי המצמצם הזה כחלק מהעיבוד למדיום אחר. אבל השאלה היא אם מעבר לצמצום מותר לי לדבר על הבחירות הפרשניות שלא היו מקובלות עליי. למשל, בעיניי העובדה שמקס נוסע אל ארץ יצורי הפרא מחוץ לבית שלו היא חריגה מוגזמת מהסיפור. כל הכח של הסיפור הוא העובדה שהוא נוסע "דרך לילה ויום … על פני שנה ויותר" מבלי לצאת מהחדר שלו. בסרט שהוא ממילא פנטסטי, האם לא היה מוטב לשמר את היסוד הזה? (או שזו – שוב – שאלה לא לגיטימית?)

בשנה הראשונה שלנו בפרינסטון ישבתי בקורס של מרצה לספרות ילדים (אולריך קנופפלמאכר) והוא הראה קטע מהאופרה שעשו מ"יצורי הפרא" בשנות השבעים. בקטע הזה מקס מתפרע ואמא שלו נכנסת לחדר לצעוק עליו עם מטפחת קשורה מעל לראש בסגנון עקרות בית אמריקאיות בשנות החמישים ועם שואב אבק "הובר" ביד. זו הייתה קונקרטיזציה גסה ובלתי נסבלת של העלילה, כמעט היית אומרת גרוטסקית (וכשלתוך כל זה נוסף מקס ששר בסופרנו ואמא ששרה במצו-אלט אתה יכול רק לתאר לעצמך שהסטודנטים פשוט פרצו בצחוק). מה שקורה בסרט הוא לטעמי קונקרטיזציה יותר מלגיטימית. אני חושבת שאם היוצרים היו בוחרים לדבוק בצמיחה של היער מתוך החדר של מקס הם היו גולשים לכיוון בדיוני מדי שבספר מייצר את כל הקסם ובסרט פשוט היה סוחב את היצירה כולה למחוזות אחרים לגמרי. אני דווקא חושבת שזו בחירה אמיצה לשדר לצופים כבר בהתחלה שזה לא הולך להיות עיבוד אחד לאחד ויחד עם זה הדמיון והפראות לא הולכים לאיבוד. אחרי הכל, ילד בן שש (או שתים עשרה שזה יותר הכיוון בסרט) לא באמת יכול לנהוג ספינת מפרש דרך ים סוער ולהרבה שכונות בארצות המערב (באמריקה ומחוצה לה!) אין ממש יציאה ישירה לים הסוער… אני דווקא הרגשתי שבזה שמקס יוצא מהבית יש משהו חזק. אחד החלקים החלשים בספר של סנדק, שזכו ללא מעט ביקורות עם הפרסום, היה העונש הנוראי של ללכת לחדר בלי ארוחת ערב. אני מניחה שבילדותו של סנדק זה היה עונש מקובל (כמו גם הקריאה "דו ביסט איינה ווילדע חייע!") אבל סביר להניח שיצחק קדמן ומיכל דליות (ואולי אפילו חיים עומר?) לא היו מאשרים אותו כיום… הרי יש כאן עיצוב של אמא קשוחה באופן דיספרופורציונאלי! דווקא ההשמטה הזו מצאה חן בעיני והדרך להתמודד איתה הייתה להוציא את מקס מהבית. אין פלא שדמות האם שעולה מהסרט היא דמות הרבה יותר מורכבת וקשובה. היא אמנם מתעצבנת אבל יש בה הרבה יותר חמלה. מה גם שבריחה מהבית היא משהו הרבה יותר אוניברסלי מהעונש האמריקאי כל כך של: "Go to your room". האמת היא שעכשיו שאני חושבת על זה, בריחה מהבית זה נושא שסנדק דווקא עוסק בו בצורה מקסימה בספר שלו שלא תורגם לעברית ושנקרא Very Far Away ואני לא אתפלא לגלות שהיוצרים של הסרט הציצו בעוד ספרים של סנדק כדי לשאוב רעיונות…

הנקודה שאיתה פתחת של אופני הרחבת הטקסט וההשוואה להרחבות של טקסטים מקראיים היא ממש נהדרת. פיקצ'ר-בוק טוב מזכיר מהרבה בחינות את צורת הסיפור המקראית שהדבר הראשון שניכר בה לעין הוא המינימליזם ולכן גם עיבוד של פיקצ'ר-בוק ראוי שייבחן בכלים דומים לאלה שמשמשים לבחון אדפטציות מקראיות. מי שעולה לראש מיד זו חוקרת בשם מיקה בל שעוסקת בין היתר בציורים של סיפורים מקראיים וממש מדגישה שוב ושוב את העצמאות של האימאג' לעומת הטקסט ואת הקריאה הייחודית שעולה מכאלה אדפטציות, קריאה שהיא מכנה “counter-reading”.

אני חייבת להגיד עוד משהו בעניין האמריקאיות של העיבוד. מהרבה בחינות סנדק הוא הכי לא אמריקאי אבל באותו הזמן גם הכי אמריקאי. מצד אחד, כשהאיורים שלו התחילו להתפרסם המבקרים העירו בעדינות שהילדים באיורים שלו הם יותר 'אירופאיים' מאמריקאיים. מה שהם בעצם רצו להגיד, כמובן, זה שהם קצת יותר מדי נראים כמו יהודים מהשטעטל (ואני לא אכנס לכל הנושא הזה של ייצוג היהדות – וספציפית היהדות שאבדה בשואה – ביצירה של סנדק בתקווה שיום אחד אני בכל זאת אפרסם את המחקר הגנוז שלי שעוסק בדיוק בזה…). מצד שני הספרים שלו ובראשם "ארץ יצורי הפרא" הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של התרבות האמריקאית והביטוי “wild thing” שמקורו כאמור בביטוי היידישאי "ווילדע חייע" מזמן הפך לביטוי אמריקאי ממעלה ראשונה (שנכלל גם בשיר פופולארי עם אותה כותרת). במלים אחרות, במיקום של הסיפור בהוויה אמריקאית אין משום חריגה בוטה מהרוח הסנדקית כל עוד היא לא מושגת דרך אמא עם מטפחת עם קשר קדמי והובר ביד…

אז בעניין הזה נישאר חלוקים (וטוב שקוראי הבלוג לא יכולים לשמוע את הטונים שעולים בבית על סוגיות חשובות מעין אלה): עבורי, ההכלה של האירוע בבית לא זו בלבד שהיא מאדירה את המימד הפנטסטי של הסיפור (שקיים בכל מקרה, כמו שגם את אמרת), אלא היא גם מהווה מסר חשוב – מקס לא צריך לצאת מהבית כדי להפוך ל"יצור פרא", לכל ילד יש את הלגיטימציה להפוך ל"יצור פרא" (עם סיבה או בלי – לפי גירסת הספר), והוא עדיין יודע שכשהוא "יחזור", ארוחת הערב (שמסמלת את האהבה והדאגה ההורית) תחכה לו. בסרט – התהליך הזה קיים, אבל קורה באופן שמרחיק את המקרה של מקס מהמקרה של כל ילד (שיכול להקביל את הפנטזיה של מקס לפנטזיות שלו עצמו היו בחדר שלו). מצד שני, הסרט דן במסר הזה בדרכים אחרות, למשל כשג'ודי אומרת למקס שאסור לו לכעוס עליהם בחזרה, ובזה ממללת את התחושות של מקס עצמו כלפי אמא שלו / ההורים שלו. הנקודה הזו מעלה אצלי שתי שאלות: אחת, האם זה סרט ילדים בכלל (והאם זה חשוב)? שתיים, האם החזרה של מקס מהמסע לארץ יצורי הפרא איננה בעייתית (ושוב – אני מקביל זאת לספר): בספר, הוא חוזר כי מתעוררים אצלו געגועים "הביתה" (מסומלים על-ידי ריחות הארוחה, ונאמרים במפורש כשהוא נותר בודד אחרי שיצורי הפרא הולכים לישון, או במילים אחרות: כשהוא נרגע מההתפרצות שלו). בסרט, החזרה שלו קשורה פחות לגעגועים ויותר לתחושת כשלון ואכזבה – הוא ייצג את עצמו לא נכון מול יצורי הפרא, ואינו יכול להתמודד עם המורכבויות שעולות מתפקיד המלוכה שהוא נטל לעצמו. ואולי שתי השאלות קשורות זו בזו.

אני אתחיל מהשאלה הנצחית של האם יצירה מסויימת מיועדת לילדים או לא. כפי שכבר ציינתי, בראיונות רבים סנדק חזר והדגיש שהוא לא מדמיין קורא ילד כשהוא כותב ולכן גם מאוד לא אוהב את ההגדרה "סופר ילדים". למעשה, הוא היה די מתוסכל שהמעמד שלו התקבע כסופר לילדים בלבד ועשה כמה וכמה נסיונות לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו (הבולט בהם הוא גירסה שלו לרומן "פייר" של מלוויל שבה הוא שילב איורים אירוטיים והומו-אירוטיים יחסית בוטים). לי יש יחס מאוד מורכב לסוגייה הזו. מצד אחד אני חושבת שחשוב להתייחס אל ילד כאל אדם חושב שרוצה, כמו המבוגר, שהיצירה האמנותית תאתגר אותו מבחינה פואטית ולא תחנך אותו באופן מביך. עד עכשיו נמנעתי מלהשמיץ שמות ספציפיים אבל בהקשר הזה אני חייבת לציין את שולה מודן כאחת הדוגמאות הגרועות ביותר לדידקטיות חסרת בושה ותוחלת עם ספרים כמו "המכשפה של ליאור" או "סבא של ליאור מת". הרי אם במקום "החטא ועונשו" דוסטויבסקי היה קורא לרומן שלו "האיש שרצח את בעלת הבית שלו בלי סיבה" או לחלופין, אם גרוסמן היה קורא לספר האחרון שלו "הבן של אורה הולך לצבא" במקום לקרוא לו "אישה בורחת מבשורה" – זה היה נחשב עלבון לאינטליגנציה של הקורא! אז למה זה בסדר לנסח לקורא הילד את כל מהות הסיפור (הירוד ממילא) במשפט אחד? קצת נסחפתי פה אבל זה נראה לי קריטי בהקשר לשאלה שלך. הצד השני הוא שאני חושבת שצריך להיזהר מלצאת בהצהרות שאין כזה דבר יצירה לילדים כי גם בהן יש חוסר כבוד משווע לקיום הילדי. לפני הכל ישנו העניין הקוגניטיבי של יכולת קשב שבמצב הנורמטיבי הולכת וגדלה עם הגיל. אבל במובן הרגשי אסור למבוגר להניח שילד יכול או צריך לחשוב בדיוק כמו מבוגר. אריך קסטנר פעם אמר שהדבר המטופש ביותר שמבוגר יכול להגיד לילד שבוכה על בובה שהלכה לאיבוד הוא "אל תבכה, זו רק בובה" כי זה משפט שמגלם בתוכו חוסר הבנה בסיסי למה שמרכיב את היומיום הילדי. הורה לא צריך לשבת שבעה יחד עם הילד על בובה שאבדה אבל הוא כן צריך לזכור שהבובה האבודה עשוייה לתפקד כמקבילה למשכנתא שנדחתה או לפרוייקט שכשל. וזה מוביל אותי לדבר השלישי שזה הקשיים הרבים והעצב הרב שילדים חווים בניגוד לתפיסה הרווחת כאילו ילד הוא יצור חסר דאגות ומאושר. זה נכון שהרבה מצרות וזוועות העולם נוחתות עלינו באמת רק בגיל ההתבגרות המאוחר (בין היתר כי מגוננים עלינו עם הרבה שקרים אפלטוניים שהם הכרחיים לפעמים). יחד עם זאת, דווקא הקיום הילדי שמשמעו קטנות קיומית מזמן לא מעט סיטואציות קשות לעיכול שאסור בשום פנים לזלזל בעומק שלהן והרגשתי שאת זה הסרט מעביר באומץ תוך נגיעה ברורה בהקבלה לדיכאון של מבוגרים. אולי כאן טמונה התשובה. מצד אחד, זה סרט שבהחלט מתאים לילדים (אם כי לא צעירים מדי). יצורי הפרא אפילו מיוצגים כעוד פחות מפחידים מבספר והרבה יותר אנושיים. מצד שני, הנגיעה הזו במקבילות שבין העולם הילדי לעולם המבוגרים (שמגיעה אל שיאה בסצנת הסיום שבה אמא של מקס נרדמת בישיבה עם עיניים נפוחות מבכי ומקס מסתכל עליה בחיוך הורי) הופכת את הסרט לרלוונטי לא פחות עבור מבוגרים.

לגבי הסיום והטריגר שמניע את מקס לרצות לחזור הביתה: יש משהו כל כך מקסים ומחמם את הלב בריח שפתאום מגיע אל האף של מקס ומזכיר לו שהוא לא באמת הולך לישון בלי ארוחת ערב ולכאורה יוצרי הסרט היו יכולים לדבוק בתחבולה הזו בלי קשיים מיוחדים (ואולי אפילו היו משיגים דרכה הדגשה של בדיוניות ההרפתקאה כולה). יחד עם זאת, אני חושבת שהכישלון המסוים שמקס חווה בארץ יצורי הפרא של הסרט מבטא באופן אחר את אותו הדבר: את העובדה שהוא אחרי הכל לא מלך של יצורים אחרים – כלומר הורה שאמור להיות מסוגל, כמו שג'ודי אומרת למקס, להכיל את הכאב של היצורים האחרים – אלא יצור פרא בעצמו – כלומר, ילד.

וכאן את מביאה אותי לשאלה חשובה שאולי תהיה האחרונה, כדי לא להתיש את הקוראים (למרות שזה אף-פעם לא שיקול בבלוג הזה): מה המהות של יצור פרא? לפי הספר, יצור פרא הוא כל ילד (או ילדה) שמתפרע. לא חשובה הסיבה, לא חשוב כמה זמן זה נמשך, בכל אחד מאיתנו צפונה יכולת ללבוש חליפת-זאב ולהפוך ל"יצורי פרא" ומה שחשוב זה שבניגוד ליצורים עצמם, אנחנו חוזרים אח"כ הביתה, והפראיות הזו מהווה רק חלק מהחיים שלנו, לא את הכל. במילים אחרות, יצורי הפרא הם ביטוי "שטוח" לפן של החוויה האנושית. הסרט, לעומת זאת, מרחיב הרבה יותר על יצורי הפרא והיחסים ביניהם. בזה, הוא משחרר אותם מן הדמויות השטוחות שהם היו בספר, אבל אני חושב שבזה הוא גם מגדיר מחדש מה זה להיות "יצור פרא". כי בסרט יצורי הפרא אינם צד אחד בתוך הילד, אלא הם מורכבים – כמו הילד עצמו. בעיקר תפסה אותי העובדה שיש בהם קינאה, עצבות ובדידות – מרכיבים שאפילו בלטו יותר מדברים אחרים שלהם. בספר, יש איזושהי שמחת-חיים בפראיות שלהם (הגם שמקס מגיע אליהם בכעס), ובסרט הרגשתי שהפראיות שלהם מתבטאת בבדידות קיומית שכמעט נגרמת על-ידי הקדמוניות שלהם. במילים אחרות, בשל העובדה שהם חברה קדם-תרבותית (שמבוטאת לא רק במראה שלהם, אלא גם בארגון החברתי, בארכיטקטורה ובטבע סביבם – הכל דברים שמזכירים ציביליזציה פרה-היסטורית בהקבלה לתרבות האנושית), הם מתקשים להתמודד עם עול-יומם (בעיקר העול הרגשי).

מעל הכל, יצורי הפרא הם ילדים מגודלים וזה מה שניסיתי להגיד בתשובה הקודמת שלי. סנדק אמנם טען שההשראה העיקרית ליצורים הייתה הדודים והדודות מצד אמו שהיו מבקרים אצלם בבית בברוקלין, צובטים אותו ואומרים כמה הוא חמוד ושהם יאכלו אותו (ומכיוון שאמא שלו הייתה בשלנית איטית הוא תמיד חשש שזה באמת יקרה בסוף…). יש אפילו התייחסות לזה בסרט – גם דרך העובדה שהיצורים הם גם יצורות (דבר שהולך קצת לאיבוד בתרגום לעברית אבל למעשה סנדק עצמו קרא לאחד היצורים "ציפי") וגם כי לאחד היצורים (ודווקא לאחד עם האף הארוך…) קוראים איירה שזה שם יהודי אמריקאי קלאסי. מצד שני, זה מאוד ברור שגם בספר הם מתפקדים כמראות של מקס (שכזכור שולח אותם לישון בלי ארוחת ערב אחרי ההשתוללות). הם מין "ילדים על הקצה". בספר הם בעיקר מוצבים בקצה המשתולל והסרט באמת מרחיב את זה לקצה המתקשה, הבודד והעצוב שכמו שכבר אמרתי, הם קצוות ממשיים בחייו של כל ילד.

זה באמת חשוב שהעלית את עניין הבדידות כי הוא באמת מאוד מרכזי בספר ואני חושבת שבצד רגש הקנאה (שגם בו, כפי שציינת, הסרט נוגע באומץ) הוא הרגש המודחק ביותר, ממש בגדר טאבו, אצל מבוגרים וילדים כאחד. מגיל מאוד צעיר מלמדים אותנו שלהיות לבד זה רע ובדידות זה משהו שאסור לדבר עליו. אחד הפחדים הכי גדולים של הורים זה שהילד שלהם יהיה בודד וזו חרדה שעוברת אל הילד גם אם הם לא רוצים. מעט מאוד יצירות לילדים נוגעות בצדדים החיוביים שבלהיות לבד (וזה לא מפתיע שגם על הנושא הזה יש לסנדק ספר מקסים שגם כן לא תורגם – “One was Johnny” – שהוא חלק מסדרת הספרים המיניאטוריים שלו שמכונים “The Nutshell Library”. בהקשר זה אפשר לציין גם את "לבד על המרבד" שיעל דר בזמנו היללה אותו על האומץ לגעת ביופי שבלבד). יש אמנם לא מעט יצירות שנוגעות בצדדים השליליים של הבדידות אבל על פי רוב זה מהכיוון של "בהתחלה לא היו לו חברים ואז כולם הבינו שהוא נחמד ורצו להיות חברים שלו" (לתשומת ליבה של שולה מודן – מה דעתך על "לליאור לא היו חברים ועכשיו כבר יש לו" ככותרת לרב המכר הבא?). הסרט הזה לעומת זאת נוגע בצדדים הבלתי ניתנים לפיתרון של הבדידות, ברגעים שבהם ילד (וכל אדם למעשה) מרגיש לא מובן ואפילו בבדידות מבחירה כסוג של מגננה מפני הקשיים שבהתמודדויות חברתיות.

הקושי להתמודד עם עול היומיום הרגשי הוא משהו מאוד מרכזי בקיום הילדי. לא שכמבוגרים אנחנו מגלים את הסוד של איך להתמודד עם קשיים רגשיים (אני למשל מתעבת את הטענה ש"ילדים לא מבינים מה זה מוות" כאילו שאיזשהו מבוגר הצליח באמת להבין מה זה מוות או ש"ילדים מפחדים לישון לבד" כאילו שיש כל כך הרבה מבוגרים שנהנים לישון לבד). הדבר שאנחנו כן לומדים הוא שאין לנו ברירה אלא להכיל את הקשיים וזה משהו שכילד קשה יותר לעשות. במובן הזה יכול להיות שיצורי הפרא הם כל כך פראיים כי אין לידם מבוגר שיחלוק איתם בעול הרגשי של היום יום וייקח מהם מעט מהנטל – חסך שמגולם, כפי שציינו כבר כמה פעמים, בדרישה הכל כך מהדהדת של ג'ודי כלפי מקס בסרט.

אבל החזרה על משהו בפעם השלישית מעידה שבאמת השתוללנו מספיק ואחרי הכל יש ארוחת ערב שכבר מחכה לנו…

—-

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

8 מחשבות על “מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד

  1. פינגבק: Burton’s Alice « Mostly on Israel

  2. חיכיתי חודשיים ונשברתי, כנראה שאם מקס היה פלסטיני או מתנחל היו יותר תגובות לפוסט הנהדר הזה.
    לי יש רק שתי מילים להוסיף "הפר פרדיננד".
    תודה.

  3. אני אולי צריך לשמור על פאסון של אחד שלא מתרגש ממיעוט התגובות בבלוג שלו, אבל בשם עפרה אני אומר שאין לך מושג עד כמה התגובה הזו היא משמעותית, במיוחד כשהיא מגיעה מאחד מקוראיי האלמוניים. תודה רבה.

  4. פינגבק: מחשבות על צילום וכיבוש « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  5. פינגבק: עוד יום בו העולם עומד מלכת « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  6. פינגבק: הסנדק « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.