בין ההכרח המוסרי להתנגד לחוק לסמכותו המוסרית של החוק

במסגרת החלום שלי להיות חוקר מקרא ראוי יום אחד, יש לי תת-חלום לפרוייקט ארוך שנים סביב עשרת הדברות. תאמרו, גם כן חלום. אם כבר חולמים, אז למה לא לשאוף לגדולות: מל"ק, למשל, הפנה את משאבי חלומותיו אל חלום שבו יום אחד, תקום אומה זו ותגשים את משמעותה האמיתית של אמונתה. לנון, והוא לא היה היחיד, חלם על עולם ללא מדינות או דתות. אחרי חלומות כאלה, החלום שלי נראה כנפילה מביכה מרוחו הנשגבה של האדם, אל פח המציאות האפרורית. מצד שני, לפעמים נראה לי שהרבה יותר פשוט לחלום על משהו שיודעים שלא יבוא. החלום איננו מהווה סכנה מיידית, איננו מציג תביעה מוחשית. לחלום על משהו שעשוי לקרות, שתובע ממני לעשות משהו, זה כבר מסוכן. אני מספר את כל זה בדרך אגב, כיוון שבמסגרת אותו תת-חלום לפרוייקט ארוך-טווח על עשרת הדברות, צפיתי לפני כחודשיים-שלושה בסדרת עשרת הדברות של קישלובסקי (הטוב שבהם, בעיניי, היה "לא תענה ברעך עד שקר", ולא כמקובל, "לא תרצח").

כל זה לא חשוב: בתוספות שנלוו למהדורת הדי.וי.די. הייתה תוכנית טלוויזיה ששודרה בפולין, שאלות ותשובות עם קישלובסקי. באולפן ישבו מול קישלובסקי קהל של כ-15 איש, אם אני זוכר נכון, והם פשוט שחטו אותו. "למה אתה עושה סרטים שהקהל לא אוהב?", "למה העם צריך לממן לך סרטים שהם לא טובים?" "מהי האמירה הפוליטית שלך?" "למה אתה לא מיישר קו עם השלטונות?" – לאו דווקא הניסוחים הללו, אני לא זוכר במדוייק, אבל זו הייתה האווירה. לכאורה, סתם שידור בולשביקי, ובשם ה"דמוקרטיה" משסים את "העם" בבמאי. מצד שני, כשאני חושב על שלטונות סגורים, אני לעולם לא מדמיין שהערוץ הממלכתי מקיים שיח פתוח עם גורמים חתרניים. עוד דוגמה למורכבות של המציאות, שלעולם איננה שטחית. השידור הזה היה במובנים רבים יותר איכותי, יותר מעמיק ויותר מרתק מרוב הדברים המופיעים על מסכי הטלוויזיה בדמוקרטיות כיום. הגאונות של קישלובסקי ניכרה בראיון הזה באופן מצמרר: היכולת להלך בין הטיפות, להגיד ביקורת מבלי לסכן את עצמו, ועם זאת לדבוק באומץ באמת שלו. שאלו אותו אם הוא מתנגד למשטר הצבאי בפולין, וכן מדוע לא ערק כמו חברתו הבמאית אנייסקה הולנד ("אירופה, אירופה" למי שזוכר). קישלובסקי מביע שם עמדה נחרצת: הוא מתנגד לממשל הצבאי, אבל הוא מקבל את תקפותו.

אפשר לחלוק על המשמעות האופרטיבית הפוליטית של עמדה כזו, אך משתקף ממנה כוח מוסרי ותפיסה עמוקה של מהות החוק, היאה למי שיצר סדרה סביב עשרת הדיברות. הנה הדילמה הגדולה: אם מקור סמכות החוק היא מוסריותו, וכל אדם יכול לשפוט את מוסריותו של החוק לבדו, אז לחוק אין שום סמכות, דה-יורה, ולעתים גם דה-פקטו. חוק ללא סמכות, איננו חוק כלל.

מצד שני, אם מכירים בכך שמקור סמכותו של החוק איננה במוסריות שלו, אלא במקום אחר, הדבר יכול להוביל למצב מסוכן, שהתגלמותו הקיצונית ביותר היא כמובן "מילוי הפקודות בלבד" בגרמניה הנאצית. כי מה קישלובסקי אומר באמירה הזו? הוא שומר בידיו את יכולת השיפוט המוסרית, ובאמצעותה הוא קובע שהוא מתנגד לחוק, שהחוק צריך להשתנות. אך עד שישתנה, הוא מציית לחוק. איזו אפשרות הייתה בגרמניה הנאצית לשנות את החוק מלבד שימוש בכוח המתנגד לחוק הזה? בסופו של דבר, הכוח הזה בא מבחוץ, כלומר על-ידי גורמים שמלכתחילה לא היו כפופים לחוק הזה. ועדיין, העובדה היא שהחוק לא הותיר אמצעים לשנות אותו אלא על-ידי התנגדות לו.

כך שההכרח המוסרי להתנגד לחוק הוא משהו שהן מבחינה תיאורטית-פילוסופית-אתית, והן מבחינה פוליטית-מעשית, נותר תמיד כאופציה. עם זאת, נראה לי שאופציה זו שמורה להפרה של החוק שאותו צריך לשנות, ולא לכל חוק של המערכת הרודנית, או אפילו של מערכת בעלת חוק פסול אחד (כיוון שזה שומט את הבסיס מתחת לקיומה של חברת-חוק כלשהי). נראה לי שבזה אני לראשונה מנסח לעצמי שאני מתנגד קטגורית למרד האזרחי באופן בו נוסח והומחש על-ידי תורו. אפשר להתווכח על היעילות הפוליטית של אי-תשלום מיסים כאמצעי מחאה, אך נראה לי שמבחינה אתית ומשפטית כמעט ואין ויכוח: זהו אמצעי שיש בו יותר כדי להיטיב זמנית עם המוחה מאשר לקדם את שינוי החוק שהוא מעוניין בו. פתלתלות המחאה איננה יכולה להבטיח את הצלחתה, ובו-בזמן היא מערערת על יסוד חשוב לקיומה של מדינה.

הפרת חוק כאמצעי מחאה צריכה להיות גורפת, קרי: הפרתו בכל עת שיזדמן (ודוק: כשמזדמן, ואין צורך לחפש אותו דווקא), במיוחד בפעמים בהן יש בה כדי להועיל פוליטית (כלומר, ערעור על השלטון, משיכת תשומת-לב תקשורתית, וכו'). מובן, שהפרת החוק יכולה להיות הן יעילה פוליטית והן תקפה מוסרית רק אם היא נכרכת בסירוב לשתף פעולה עם שלטונות החוק ביחס לאכיפתו של החוק המופר. אין צורך לסירוב מוחלט לשתף פעולה עם השלטונות (בכל עניין שהוא, בניגוד לדעת תורו), ואין צורך להפר את כל החוקים. אך ללא הסירוב לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק ביחס לחוק המופר, הפרתו הנקודתית הופכת למעוקרת ממשמעות פוליטית. אם כבר, היא גוררת את ההיפך הגמור, בזה שהיא מאשררת את תקפותו של החוק. מובן שלסירוב כזה יכול להיות מחיר. קישלובסקי איננו מסתיר: הוא לא הפר את החוק, כיוון שלא היה נכון לשלם את מחיר הפרתו. לכן, הוא הצהיר במפורש שהוא מתנגד לחוק, אך נכנע לו ומקבל אותו על עצמו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “בין ההכרח המוסרי להתנגד לחוק לסמכותו המוסרית של החוק

  1. פינגבק: עוד על הפער בין חוק למוסר « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  2. פינגבק: בין אחריות מוסרית לחוקית במלחמה צודקת ובלתי-צודקת « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  3. פינגבק: כשהצבא עושה אילנה המרמן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.