להתעורר אל המציאות המשמימה

בביקורת על אווטאר שהתפרסמה בכתב-העת New York Review of Books, דניאל מנדלסון קושר בין סרטו של קמרון לסרט "הקוסם מארץ עוץ". זוהי הערה אינטר טקסטואלית מרתקת, שמנדלסון מיטיב לקשור יחד עם סרטים רבים אחרים של קמרון (בראש ובראשונה סדרת "שליחות קטלנית", אך גם "הנוסע השמיני" ו"טיטאניק").

הנה קטע מסוף דבריו:

אם נכון לראות בסרט נקודת-שיא בהתקדמותו רבת-השנים של קמרון לעבר אימוץ אחרוּת ססגונית ועליונה – במילה, לעבר עוץ – מה שמכה בך, לבסוף, הוא האופן שבו הוא שונה באופן רדיקלי בפרט אחד משמעותי ממודל החיקוי שלו. בדומה לקלאסיקה מ-1939, הסרט מ-2009 מסתיים בסצינת התעוררות…

רגע ההתעוררות הוא מבחינה מבנית רגע מכריע; ממש בתחילת הסרט כששומעים את דברי ההקדמה של ג'ייק, האדם הנכה מתאר בחריפות את חלומות-הטיסה המשחררים אך עם-זאת מתעתעים שיש לו בתדירות: "התחילו לי החלומות האלה שאני עף… אבל במוקדם או במאוחר, תמיד מוכרחים להתעורר." הדימוי החותם את הסרט בו ג'ייק הנגאל והנרפא מתעורר לחיים החדשים שלו כאיש נאבי מהווה בבירור שכתוב מנצח של ההכרה הכואבת ההיא…

כשדורותי מתעוררת, היא שוב במציאות המשמימה בשחור-לבן של קיום קשה-יום בקנזס, קיום שהיא מאסה בו בתחילת מסעה המופלא אל הפנטזיה בצבעוניות חיונית; מה שהיא למדה, כידוע, מהחשיפה לאחרוּת הרדיקלית הזו היה, למעשה, ש"אין כמו בבית". פירושו של דבר, שכאשר היא מתעוררת – מצויידת, בוודאי (כפי שלא הייתה קודם לכן) בכל מה שלמדה במהלך אודיסיאה המרשימה שלה, כולל המודעות החדשה החזקה שלה לגבי היכולות האנושיות שלה עצמה – היא מתעוררת אל המציאויות ולאחריות שיש לה בעולם האנושי שממנו היא ברחה זמנית.

סיום הנצחון של אווטאר, לעומת זאת, נוטל צורה של נטישה סופית של העולם האפור של ההומו-סאפיאנס – עולם שעשוי להכיל, כפי שדורותי למדה, פלאים נחבאים משל עצמו – למען עולם של פנטזיה בטכניקולור מעבר לקשת, שאליו ג'ייק נקלע במקרה…

המסר של מה שהפך לסרט הפופלארי ביותר של קמרון עד כה, והסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – בדומה למסרים של כל-כך הרבה דברים אחרים של תרבות המונים בימינו – הוא שאפשר לוותר לגמרי על "המציאות"… בפנטזיה הזו של מסע צבעוני וססגוני אל מעבר לקשת, לא מוכרחים להתעורר. אין צורך בבית. למרות התפאורה העתידנית שלו, ולמרות החובה שלו לעבר, "אווטאר" הוא בהחלט סרט המתאים לתקופתנו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

9 מחשבות על “להתעורר אל המציאות המשמימה

  1. גם ברזיל של גיליהם נגמר בחלום, לא ?
    השאלה אם המציאות ממנה אנחנו בורחים היא המציאות של קנסז, ברזיל או מה שזה לא יהיה בסרט החדש הזה שעוד לא ראיתי.

  2. אם אני אענה לך אני אהרוס לך את ברזיל.
    מומלץ מאוד.
    זה אחד הסרטים שנראים הזויים כשהם יוצאים ואחרי 20 שנה הרבה דברים נראים מאוד מתקבלים על הדעת.

  3. לא ראיתי את "ברזיל". יש כל מיני כאלה. אתמול ראיתי שוב את "מלאכים באמריקה" של קושנר – שלקראת הסוף יש סצינה שמצטטת במודע (וכנראה גם בהומור) את הקוסם מארץ עוץ, אפילו שהמעבר לשחור-לבן שם הזכיר לי יותר את "מלאכים בשמי ברלין" מאשר את הקוסם.

    השאלה של בריחה ממציאות דרך קולנוע היא סוגיה ענקית, שיש בה הרבה התייחסויות לקולנוע: סינמה פרדיסו, שושנת קהיר הסגולה, חינוך רע ועוד.

  4. ואולי המשמעות של "המשך החלום" של ג'ייק היא בעצם הכרעה ערכית, ההכרה שאורחות חייהם של תושבי פנדורה נכונות יותר משל האנושות? תימוכין לזה ניתן לקבל מסצנת העזיבה של בני-האדם, כשג'ייק מפרשן ברקע שהם חוזרים אל עולמם הגווע.

    אני בכלל רואה את הסרט מהזווית הזו: ביקורת על תחושת העליונות של האדם הלבן והציביליזציה המתוחכמת, שמתגלה בעצם כנחותה לעומת המערכת האקולוגית של פנדורה, וההשתלבות של גזע הנאבי עימה.

    רוב השיח על הסרט סובב סביב האסתטיקה שלו. בעיני, אותה אסתטיקה הינה רק האמצעי להעברת המסר הערכי.

  5. תודה.

    המסר הערכי של הסרט הוא משהו שאני עוד מתלבט לגביו (כתבתי על זה קצת כאן: https://amihay.wordpress.com/2009/12/28/avatar/). כשחושבים על המסר הגלוי, אתה צודק, המימד הזה בהחלט קיים שם. אבל הסרט איננו רק היצירה שהוא מראה, הוא גם המדיום והנסיבות שבו הוא נוצר, החוויה הפרפורמטיבית שהוא מעביר את הצופים, וככזה אני נוטה יותר לקבל את הניתוח של מנדלסון (שבהחלט מדבר כאן על משהו ערכי ולא אסתטי בלבד).

  6. סחתיין על הפוסט ההוא.
    באמת שווה לעשות סקר לא פורמאלי בקרב צופי הסרט, עד כמה המסרים הערכיים נטמעו. מסקר כזה שעשיתי לגבי "המטריקס", הרי שלא: בתודעת הצופים נשארה רק האסתטיקה.

    ואם כבר במטריקס עסקינן: זיהיתי גם באווטאר את אלמנט "הנבחר" – הסצנה שהזרעים של העץ הקדוש מסמנים את ג'ייק. זה בעצם מתרחש פעמיים, גם כשאחד הזרעים עוצר את ההיא-מה-שמה לירות בו.

    נזכרתי בעוד סרט, כנראה גם של קמרון, בו הגיבור מקבל הכרעה ערכית המנוגדת לתכנון המקורי: "זכרון גורלי" – Total Recall.

    ו-"ברזיל"… אח, תענוג… אך באמת חלפו כמעט שלושים שנה מאז, מעניין איך הוא ירגיש היום.

  7. לא שמתי לב לאלמנט "הנבחר" – תודה (זה יסוד חשוב לעניין שלי בקשרים בין דת וקולנוע).

  8. אני עדיין לא ראיתי את אווטר אבל אריה יכול להיות שהסרט מגיע ממקום ציני או דטרמניסטי או אסקפיסטי מה שלא כיוונת אליו כשאמרת צריך לשפוט אותו על פי המזמן בו הוא יצא ולק רק לפי המסר. לפעמים אחרי כמה שנים טובות המסר נשאר והפוליטיקה נשכחת.

סגור לתגובות.