לסאלינג'ר, באהבה ובסיאוב

כמו רבים אחרים, ההיכרות שלי עם סאלינג'ר הייתה דרך "התפסן", אף כי לא חזרתי לקרוא אותו שנית מאז קראתי אותו בתיכון. אני מניח שהוא לא תפס אותי כמו פרסומים אחרים שלו, שאותם כן חזרתי לקרוא, שוב ושוב. אלו לא סתם מילות הספד יפות שיכולתי לומר על כל סופר שהוא. בחודש שעבר חזרתי מביקור בניו יורק עם עותק של "9 סיפורים", העותק הראשון שקניתי באנגלית, אחרי שאיבדתי את הקודם, לפני שנים, מי יודע איפה (גם אינני זוכר איך השגתי את העותק ההוא). בביקור הלפני-אחרון שלו בישראל יצא תרגום חדש (או שמא רק מהדורה חדשה, לא בדקתי) של "9 סיפורים", ובכל חנות ספרים שביקרתי הייתי צריך לעמוד בדחף לקנות אותו, מבטיח לעצמי שבסופו של דבר אקנה עותק חדש של המקור. לכן היה זה משמעותי להיתקל בו בחנות בחודש שעבר, ולקנות אותו – לא לזכרו, לא בשל אשמה, אלא פשוט משום שהוא היה שם, ולא יכול היה להיות חומר קריאה טוב יותר לנסיעת הרכבת חזרה לפרינסטון, מהרגע שראיתי את הספר, ונזכרתי.

"האיש הצוחק" היה הסיפור החביב עליי מהאוסף הקאנוני ההוא (אם הכותרת בעברית שונה – אודה על התיקון), אף כי חלק מקסמו, כמובן, היה בזה שהוא סיפק מידע נוסף על משפחת גלאס. לא את הסיבה להתאבדותו של סימור, אולי משום שאף-פעם אין סיבה מספקת – לפחות עבור הנותרים מאחור – אך גם תיאור הנסיבות היה משהו. המשפחה הזו, שבאופן מסויים הזכירה לי לא את שלי, אלא את זו של מי שהכיר לי את משפחת גלאס של סאלינג'ר, תוארה באהבה ובסיאוב, יוצרת משיכה ודחייה ביחס לאינטלקטואליות שלהם, שבעצמה עמדה בסתירה עם העניין הקסום שלהם בפילוסופיות של המזרח הרחוק, עניין שלא שבה אותי כפי שרציתי שיהיה, בזמן שקראתי את סאלינג'ר. אהבתי את האופן שבו הוא יכול היה להתמקד בפרטים של יום-יום, כמו תיאור ארון האמבטיה של האמא (אם אני זוכר נכון) ב"פראני וזואי", את הלקחים, האבחנות לגבי החברה, הקשיים של יחסי-אנוש. הובכתי והוכעסתי, ובה-בעת קינאתי, בבחירות והתנהגויות מסויימות, כמו ביטול החתונה של סימור (או האופן שבו-בו הורתה לבאדי להיות שם), או ההתנהגות של פראני בקמפוס כשבאה לבקר את ליין. או פשוט הדרך בה הגלאסים סלדו מכל אחד וכל דבר בעולם, ללא הועיל, ועדיין היו אותם הדברים שהם ביקרו, רק בדרך אחרת. זו הייתה תמציתו של סאלינג'ר.

מעל הכל, חיכיתי תמיד לקרוא עוד עליהם. קיוויתי להמשך להקדמה על סימור, ואולי לקרוא "בו-בו" או "בסי", כפי שקראתי "פראני" ו"זואי". אם יתפרסם משהו מן העזבון על הגלאסים, סביר להניח שאהיה אחד השוטים הראשונים שיצאו לקנות אותו, אף כי אני יודע היטב את ערכו של דבר שלא אושר לפרסום על-ידי המחבר עצמו.

אני מסיים בציטוט קטע מופלא של ארס-פואטיקה, שבו סימור, האח הבכור, מייעץ לבאדי, על הכתיבה:

אתה יודע למה חייכתי? אתה כתבת שאתה סופר על-פי מקצועך. זה נשמע לי כיוּפֶמיזם הנחמד ביותר ששמעתי אי-פעם. מתי אי-פעם היתה הכתיבה מקצועך? מעולם לא היתה אלא דתך. מעולם. אני קצת נרגש מדי עכשיו. מאחר שזוהי דתך, האם אתה יודע על מה תישאל כשתמות? אבל קודם כל תן לי לומר לך על מה שלא תישאל. לא תישאל אם עבדת על יצירה ספרותית נפלאה, מרגשת, כאשר מתת. לא תישאל אם היא היתה ארוכה או קצרה, עצובה או מצחיקה, הוּצאה או לא הוּצאה לאור. לא תישאל אם היית בכושר טוב או רע כאשר עבדת עליה. אפילו לא תישאל אם זו היצירה שהיית עובד עליה לוּ ידעת שזמנך יגיע לתומו עם סיומה – אני חושב שרק זורֶן ק' המסכן יישאל על כך. אני כל-כך בטוח שאתה תישאל רק שתי שאלות. האם היו כל כוכביך בחוץ? האם היית שקוע בכתיבה ממעמקי לבך? לוּ רק ידעת כמה קל יהיה לך להשיב כן על שתי השאלות. לוּ רק זכרת לפני שבכלל התיישבת לכתוב שהיית קורא זמן רב לפני שהיית סופר. פשוט קְבע עובדה זו במחשבתך, ואז שב בשקט מוחלט ושאל את עצמך, כקורא, איזו יצירה כתובה בעולם כולו היה בּאדי גְלאס רוצה ביותר לקרוא לוּ ניתנה לו האפשרות לבחור על-פי נטיית-לבו. הצעד הבא הוא איום, אבל כל-כך פשוט עד שקשה להאמין בכך שאני כותב זאת. אתה פשוט מתיישב ללא בושה וכותב את הדבר בעצמך. אפילו לא אדגיש זאת. זה חשוב מכדי להיות מודגש. הו, העז לעשות זאת, בּאדי! בְּטח בלבך. אתה איש-מקצוע ראוי לשבח. הוא לעולם לא יבגוד בך. לילה טוב.

[ג'. ד. סאלינג'ר. הגביהו את קורת הגג, נגרים. סימור: הקדמה. מאנגלית: רחל פן. סדרת אתנחתא. [ללא מקום]: כנרת הוצאה לאור, 1991. 87 – 88.]

לגירסה אנגלית של הרשימה (עם ציטוטים אחרים של סאלינג'ר), לחצו כאן.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה