על אנשי ימין התומכים במדינה דו לאומית

הכתבה של לינוי בר-גפן ומירון רפפורט על מתנחלים שמוכנים לשקול אופציה של מדינה דו-לאומית הייתה מתנה של ממש, חשובה מאוד וטובה מאוד. חשובה מאוד – כיוון שהיא השמיעה קול שכמעט ואיננו נשמע בתקשורת הישראלית (בדבר האופציה של מדינה דו-לאומית בכלל, לאו דווקא מצד מתנחלים), וטובה מאוד – מפני שברובה היא הייתה תיאורית ולא שיפוטית. ניתן לדמיין בנקל כתב שמאלני חילוני מתל אביב שבמקום לדווח על המציאות המורכבת היה מסתפק בתיאור ציני של המתנחלים מגלגלי העיניים, כדי לבטל בהינף-יד את רעיון המדינה הדו-לאומית.

יש כמה נקודות שיש לחשוב עליהן:

א. אם מספר המתנחלים שמדבר בעד מדינה דו-לאומית, האם יהיה בזה כדי להפוך אותם לשותפים של תומכי הרעיון משמאל? ייתכן מאוד שכנושאי הרעיון ומעדניו עבור הציבור הישראלי בכללו, הם יוכלו לשמש תפקיד כזה. עם זאת, שותפות אמיתית לא תוכל להיות בגלל התהום הפעורה באידיאולוגיה שמניעה את המהלך. התהום הזו תוביל, להערכתי, לכך שבכל פרשת-דרכים מהותית, תומכי המדינה הדו-לאומית מימין יצדדו בקרובים להם אידיאולוגית (המתנגדים לשיתוף פעולה עם הפלסטינים), בעוד תומכי המדינה הדו-לאומית משמאל יצדדו בחסידי ההפרדה משמאל המדברים בסיסמאות הקרובות לליבם.

לפני שאמשיך לפתח נקודה זו, חשוב לי להבהיר שאינני הוזה הזיות: אין ולא תהיה בעתיד הקרוב שום הכרעה ממשית שתדרוש שיתוף פעולה כזה בין תומכי המדינה הדו לאומית מימין או משמאל, או בין אנשי ימין לאנשי שמאל. יתר על כן, תומכי המדינה הדו-לאומית, הם מיעוט בטל בשישים. הייתי רוצה להאמין שבשמאל יש אחוז ניכר יותר מאשר בימין, אך בכל מקרה, מדובר במיעוט עם כוח פוליטי זניח. כך שהדברים שאני אומר הם עקרוניים ואינם נוגעים לשום מציאות פוליטית קרובה.

כשאני מנסה לנסח את מהותה של התהום האידיאולוגית שאני מדבר עליה, אני מתקשה, כיוון שכל צד לוקה בפיצול מסויים: מודל פשטני אחד יהיה לטעון שלימין הדתי חשובה הקרקע של ארץ-הקודש יותר מחיי אדם, והשמאל החילוני הוא ההיפך. בכתבה של בר-גפן ורפפורט, לעומת זאת, עלו גם שיקולים אחרים. האדמה חשובה, אך בעיקר בהיותה כלי הנושא בחובו את חיי הרוח של הדת, שהיא המהות העיקרית. בראייה כזו, הציונות מילאה תפקיד מחייה של הדת היהודית, ולתשתית הפיזית של המדינה עם סמלי הלאום שלה יש תפקיד משני בראייה ההיסטורית. נראטיב כזה מאפשר להבנות את הפולמוס במונחים של תומכי הדת היהודית כנגד תומכי הלאום היהודי (החילוני). אני בהחלט נוטה לחשוב שהחשיבות המרכזית של הציונות היא בחילון של היהדות ויציקת תוכן חדש שהוא חילוני ולאומי במהותו, באופן שאיפשר ליהדות להמציא עצמה מחדש, ולשרוד את העידן החדש שמתאפיין בחילון, וממילא התבוללות וכולי. עם זאת, למרות שזו התפיסה שלי, אני נאלץ להודות פעם אחר פעם שבקרב הציבור הקרוי "חילוני" יש רבים שיחסם לדת היהודית, ולמקום שזו תופסת בחיי הלאום הישראלי, הוא דואלי, לכל הפחות, באופן כזה שמקשה עליי לטעון שזה לב הפולמוס. גם מן הצד הדתי, כידוע, קשה לטעון שאין שום מרכיבים לאומיים, והאופן שבו הריבונות הטריטוריאלית נושאת עימה משמעות דתית היא הסמל המובהק לכך. הדבר הזה מעלה את האפשרות שהתהום איננה עמוקה כל-כך, ושמדובר בהבדל צורני יותר מתוכני, שבו לשני הצדדים יש התייחסות דתית ללאום שלהם, והתייחסות לאומנית לדת שלהם, עם מינונים שונים של שני הצדדים (שמושפעים לא מעט ממידת הפגיעה והסכנה שכל צד חושב שהמרכיבים האלה בחיים שלו חשופים אליו).

ב. שיח זכויות האדם שהמתנחלים נזקקים לו כל אימת שהדמוקרטיה הישראלית מאיימת לפגוע במפעלם הוא מביך ומגוחך באחת. עם זאת, אני מתרשם שיותר משמדובר ברטוריקה זולה כלפי חוץ, מדובר באנשים שרמת השכנוע העצמית שלהם כה גדולה, עד שהם באמת מאמינים שהזכויות שלהם נפגעות, מבלי לראות שכל החיים שלהם אינם מיוסדים על תפיסת עולם של זכויות. הדברים נוגעים בראש ובראשונה לעמדה הדתית שלהם, אך מתחדדים עוד יותר נוכח מציאות החיים שלהם: כיצד יכול מי שבחר לגור באיזור שהוא שטח צבאי, שחוקי המדינה אינם חלים עליו, ושהצבא (למען מטרותיו הצבאיות) מקיים בו מראית-עין של דמוקרטיה (ליהודים בלבד, כמובן), לטעון נגד הפרת זכויותיו?

כשאותה מתנחלת עלומה אמרה "גם אצלנו לא מרשים לבנות" והקבילה את מצבה לפלסטיני שלמעלה מארבעה עשורים איננו יכול להרחיב את ביתו – ודאי ענתה מתוך תמימות, לא מרשעות, שהרי אם הייתה מודעת לרשעות שבדבר, ממילא גם הייתה מודעת לטיפשות שבהקבלה הזו. השאלה היא האם מצבים כאלה, בדומה למעצרים מנהליים איסור הפגנה ושאר שרירות-לב של המדינה, אכן יפתחו את הלב של המתנחלים להכיר בחשיבות השיח של זכויות-אדם? אני מנחש שלא. כלומר, שהמדד המוסרי היה ונותר מידת ההלימה בין המעשים לבין מה שהתורה אומרת (ויהי המושג העמום הזה אשר יהי), וכשזכויות-היתר יוחזרו (היתרי בנייה בעוד חודשים ספורים), גם הדאגה לזכויות הבניין של השכנים תישכח.

ג. הכתבה הזו התקשרה יפה גם למאמר של אלוף בן ("פלסטין? איפה זה? "). גם אצל בר-גפן ןרפפורט וגם אצל בן ניכרת ההכרה בדבר העיוות שאנשי השלום הם גם חסידי ההפרדה, שמתנגדי האפרטהייד מתנגדים לדו-קיום, שמתנחלים רואים יותר פלסטינים מאשר הישראלי הממוצע (אם כי גם שם אין דו-קיום של ממש, כמובן). לאחר שנים בהם רעיון המדינה הפלסטינית היה סיסמה שגילמה בה את התביעה לשוויון המיוסד על הכרה בשוויון בין הפרטים המרכיבים את שני העמים, היא הפכה לסיסמה המבקשת להרחיק את הזר עוד יותר, לאפשר דמוניזציה שלו ולהשאיר אותו כאוייב.

אני בספק אם ירושלום היא זו שיכולה להחזיר את הגלגל אחורה מהתהליך, ואם הנחות-היסוד שלה הופכות אותה לראויות לכך, אבל אני חושב שהעלאת השיח לרמה הציבורית הוא העיקר, ושנסוח מטרות השלום כך שהדגש בנראטיב של קבוצות שלום יהיה על דו-קיום והשתלבות במרחב, במקום הפרדה, איום דמוגרפי (שיסתיים לכאורה עם 20% ערבים בישראל, אסור לשכוח) וסיום הכיבוש.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

15 מחשבות על “על אנשי ימין התומכים במדינה דו לאומית

  1. כדאי גם להזכיר שהפלסטינים בשטחים ברובם אינם רוצים מדינה דו לאומית. זה אולי ישתנה בקרוב, במיוחד אם תנועה פוליטית חדשה שצוברת תאוצה תמשיך כך, אבל כרגע זה רחוק מהאמת. יש טענה ותיקה שכדי להיות שותף צריך קודם להשתוות לישראל, וזה צריך לבוא מתוך מיצוי הלאומיות הפלסטינית.

    שנית, וכאן נעוץ העוקץ בין הימין והשמאל – השמאל מדבר על מדינה דמוקרטית ונקייה מכול אפליה גזעית או תרבותית. במילים אחרות על מדינה חילונית בהגדרה, שכולם אזרחים שווים בה, ושתדכא תנועות לא דמוקרטיות, כמו חמאס, גוש אמונים וכו'. שתיהן אמנם משתתפות בבחירות, אך גם פועלות בפעולה ישירה "לשם שמים". לשון אחר – לפי השמאל – במקום מדינה יהודית שמתגוננת (באלימות) מפני כל מה שאיננו יהודי, מדינה דמוקרטית, שמתגוננת (באלימות) מפני מה שאיננו דמוקרטי. זה אמנם מאפשר ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים כאחד להגיע לחברון, לירושלים, לנצרת או לכול מקום אחר בארץ; וזה מאפשר חזון של שלום וגבולות פתוחים (להגיע לעוד שלל מקומות באזור), אך אפשר להניח שגם אילו זה היה קורה, זה היה מלווה במדיניות מאוד לא סובלנית לתנועות דתיות.

    לכן, אני מסכים שהתרומה היא בעיקר שיחנית, אבל שיח זה המון.

  2. הייתי רק רוצה להעיר, בקשר לסעיף ג' ולאור "אין עם פלסטינאי" של אייל ניב
    http://eyalniv.wordpress.com/2010/01/14/pakistinia/
    שהשימוש במושג "מדינה דו-לאומית" הוא בדיוק שימוש בשפה כדי להרחיק את הזר. במקום זה יש לומר "מדינת הלאום האזרחי" או "מדינה חד-לאומית" או משהו כזה. זוהי המדינה הדמוקרטית שאייל מדבר עליה, לא מדינה שחיים בה יהודים וערבים אלא שחיים בה ישראלים.

  3. האמת היא שכרגע כל הפתרונות של מדינה אחת הם כל כך לא ישימים שבאמת מבלבלים בין המושגים, אבל יש הבדל בין השניים. האחד מכיר בשני לאומים (דו-לאומית), והשני כופה אחד (כל-אזרחיה). שניהם בעייתיים, אבל טובים מהמצב הקיים.

  4. היי אריה,

    אני חושב שהמתנחבלים ואנשי הימין דוגמת חה"כ חוטובלי שמצהירים על תמיכה ברעיון המדינה הדו לאומית עושיםזאת בגלל שאינם מבינים מהן זכויות אזרח ולא מדמיינים מציאות אחרת מאשר זו של השלטון הצבאי.

    על כל פנים לא אצל המתנחבלים האמוניים ולא אצל השמאל התל אביבי נמצא המונופול על המוסר.

  5. תודה! פוסט מרתק. אני צריך להתעמק בזה יותר.
    אגב, יש לך קישורים לעוד התייחסויות לרעיון הזה בתקשורת הפופולרית בישראל? אני אצטרך מתי למצוא מישהו שיסייע לי באיתור דברים כאלו אם יש…

    רוצה קרדיט שותף במאמר על דו-לאומיות? (:

  6. אריה ודובי וכולם,

    שימו לב למחקר החדש של גיורא איילנד, http://www.inn.co.il/News/News.aspx/199040

    הוא אומר שני דברים:

    1. היום כולם כבר מבינים שאין אפשרות לפתרון 2 מדינות.
    2. הפתרון שהוא מציע, כאיש הממסד הציוני, הוא חזרה לאופציה הירדנית והמצרית.

    אני חושב שזה תמרור אזהרה. זה הולך להיות ההצעה הבאה של הממסד הציוני, אחרי שהם יסכימו להגיד בפומבי שפתרון 2 מדינות אינו אפשרי.

    אורי

  7. אני חושב שהירדנים והמצרים לא ירצו (וגם רואים זאת בקטע).

    בכול אופן, זה משהו שעלה כרגע לאתרי החדשות –
    מכירים בדיחות על מה זה שיא החוצפה? אז הנה אחת: להציע לפלסטינים מצור צבאי קבוע, ולהגיד שאם הם מסרבים לזה הם סרבני-שלום…
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3837420,00.html

  8. מרתק. תודה על הלינק. (אגב ראיתי את הידיעה, אבל בתקציר ובתרגום לערבית, באלקדס. לא ידעתי שזה פורסם במקור מהארץ).

    אגב אחד הטיעונים של פרופסור סלים תמארי נגד המדינה הדו-לאומית שזה יכשיר את ההתנחלויות, ואת מחטף הקרקע של ארבעים השנים האחרונות.

  9. תודה לכולם. בעיות טכניות של מחשב מנעו ממני להשתתף בדיון קודם, ואני מתנצל ומצר על כך.

    יאיר רזק – השימוש שלי במדינה דו-לאומית איננו נועד להרחיק את הזר, אלא להבהיר את סוג הפתרון שאני מכוון אליו. אני לא רואה בעתיד הקרוב התפוררות של זהויות אתניות ולאומיות, על הבדלי הלשון והתרבות שהן מכילות בתוכן. אין לי התנגדות עקרונית למדינת לאום אחת, אם בתהליך ארוך תיווצר זהות בין שני העמים לכדי זהות משותפת, אבל לא נראה לי שאפשר לדבר על זה היום. הצהרתי על כך עוד בפוסט הראשון שכתבתי על מדינה דו-לאומית (ותודה לאייל על ההבהרה שהוא הציע בעניין).

    יאיר poes – זה משום שהוא אינו יכול לראות (ואולי בשל חשדנות בריאה) שמדינה דו-לאומית אולי מכשירה את ההתנחלויות, אך גם מחזירה את יפו, עכו, רמלה, ואפילו אשדוד, צפת ובאר-שבע, "חזרה" אל המפה של פלסטין.

    https://amihay.wordpress.com/2008/05/10/425933/

    דובי – אין לי עוד הפניות, גם לי זה היה חדש. יש את "היוזמה הישראלית" של בני אלון, שאיננה מדינה דו לאומית, אלא מדינה יהודית עם זכויות תושב לפלסטינים, אבל היה נשמע לי שלפחות חלק מאנשי ירושלום מעדיפים את המודל הזה.

    http://www.israelinitiative.com/rewr-true/language-he_IL/Default.aspx

    ייתכן ששווה לחפש דברים במאגר של IHP

    לגבי קרדיט – אני כרגע עובד על פרסום (לא אקדמי) של העמדה שלי ביחס לסכסוך, אבל מחכה לקרוא דברים שלך ולהיות בשיח עליהם. אם התרומה שלי תהיה משמעותית, נוכל לדבר על קרדיט (אבל אני בספק שהיא תהיה כזו).

    אורי – תודה על הלינק. כתבתי על ההצעה של איילנד כאן:

    https://amihay.wordpress.com/2009/11/08/threestate/

  10. המממ – הלינק הראשון בתגובה הקודמת מתייחס ליאיר רזק. אני רואה שהבעיות עם המחשב שלי נמשכות…

  11. תמארי בדיוק מצטט את הטיעון הזה שלך (או במילים שלו: "מה זה משנה, עכשיו כל הארץ פתוחה, יהודים, ערבים, כולם יחיו איפה שירצו"), והוא די סקפטי. ובצדק. זה בכלל לא מובטח, גם במתכונת דו-לאומית. שמעתי הרצאות על המדינה התלת לאומית בוסניה לפני כשבוע, ושם זה לא עובד כך בכלל. אמנם תיאורטית כולם יכולים להתיישב איפה שירצו, אבל בפועל ההשגים הטריטוריאלים של המלחמה חילקו את הטריטוריה באופן קשיח למדי.

  12. סתם מחשבה שאולי יהיה לכם מה לעשות איתה – הפתרון של איילנד מזכיר לי את מצבם של הכורדים – לאום אחד שיושב על טריטוריה רציפה, אבל מחולק למדינות שבכל אחת מהן הוא מיעוט (גדול). הפלסטינים אמנם רוב בירדן, אבל השליטה שלהם שם מוגבלת.

  13. שלום לכול הדוברים והכותבים
    שמי נחום פצ'ניק, 36, יליד קריית ארבע-חברון ומראשי תנועת "ירושלום" – מתנחלים צעירים למען שלום בארץ
    מכיון שקראתי את הדברים והם נמצאו ראויים ומעניינים (למעט קצת ציניות ודמוניזציה בדמות מתנחבלים שמישהו כתב) אשמח להמשך קשר עם מי מכם שיירצה בקשר דרך המייל שלי
    אנחנו מתכוונים ברצינות ליצור שיח אמיתי מעמיק ודתי עם פלסטינים, אני דווקא נגד מדינה דו לאומית ובעד 2 מדינות לשתי עמים כשאנחנו המתנחלים שייבחרו נישאר ביישובינו תחת אזרחות פלסטינית ממש כמו שיש מיעוט ערבי בישראל כך יהיה מיעוט יהודי בפלסטין וזה רק יחזק את הדמוקרטיה שם ויחבר אותם יותר למערב מאשר לסוריה
    היום נפגשתי בישראל עם ברנדן דיואי מאדריכלי הסכם השלום בצפון אירלנד ומצאנו הרבה משותף בכיוון המחשבה שלנו ובתקווה הממשית לפתרון בר קיימא
    כול טוב ושלום
    נחום

  14. נחום, תודה.

    אני קולט עכשיו שמתוך האג'נדה שלי שכחתי להדגיש את מה שהיה מאוד ברור בכתבה עצמה, שאנשי "ירושלום" אינם מדברים בקול אחד ביחס לפתרון הראוי לסכסוך, והשותפות היא על בסיס עצם הדיאלוג עם הפלסטינים, וקידום רעיונות המבוססים בדו-קיום. זהו בסיס מבורך לשיתןף פעולה, בעיניי, שבעיניי, שכן עצם ההסכמה על דו-קיום כנקודת מוצא (ולא הפרדה) חשוב יותר ממודל הפתרון עצמו.

    אני סקפטי מאוד לגבי שיח בין-דתי (כל שיח בין-דתי), וחושב שמוטב להתרכז דווקא בנושאים אזרחיים בהם שותפות היא אפשרית.

    בכל מקרה, אני בהחלט מקווה לשמוע עוד על הפעילות.

  15. פינגבק: Right-Wing Support for the Bi-National Model « Mostly on Israel

סגור לתגובות.