בקצרה

 

1. האיום האסטרטגי שבהשכלה

 

"מדינת ישראל היתה אמורה לצהול. בלי להשקיע פרוטה היא מקבלת אזרחים שיכולים לתרום לחברה פי כמה מאחרים, שהיא משקיעה בהם מיליארדים. אך אף על פי שהממשלה קוראת לערבים להשתלב ולהיות חלק מן המדינה, התלמידים המצטיינים שלומדים רוקחות ורפואה משתלבים כי זקוקים להם כאוויר לנשימה, ואילו האחרים – אנשי ההיי-טק, המהנדסים ועוד – מתדפקים על הדלתות ונדחים בנימוקים ביטחוניים שקריים. לא יותר מ-3% מביניהם מצליחים לחדור למערכות הציבוריות, ומעט יותר למערכות הפרטיות. השילוב, שעשוי לשפר את המצב הכלכלי ולמתן את ההקצנה, מסוכל בכל התחומים."

– אבירמה גולן, "נגד שילוב", הארץ, 21 באוקטובר, 2009.

 

התשובה לביקורת של גולן מצויה במאמר דיעה אחר שהתפרסם לא מזמן ב"הארץ":

"בעבור ישראל, מערכת של אוניברסיטאות עילית אינה לוקסוס, אלא עניין של חיים ומוות. אנחנו מדינה קטנה בלי משאבים טבעיים, ואנחנו לא יכולים להתחרות במזרח בענפי הייצור. אם ישראל לא תהיה חברת ידע, שפורחת בזכות מחקר ופיתוח, היא תגווע ברעב. בהתמודדות מול האיומים הקיומיים באמת, כמו זה שמציבה איראן, ההישרדות שלנו תלויה בעליונות טכנולוגית…"

– קרלו שטרנגר, "פרס הנובל האחרון?", הארץ, 16 באוקטובר, 2009.

 

[עוד על כך כתבתי בפוסטים הללו: ערביי ישראל, כלכלה התנחלויות; על מיתוס הרוב הדמוגרפי)

 

2. אשמה תמוהה

 

דבריו של ז'וז'ה סראמאגו כנגד התנ"ך הם תמוהים, בלשון המעטה. התנ"ך הוא אנתולוגיה שנשתמרה מן העת העתיקה (אני מנחש שהוא לא אמר "תנ"ך", אלא "ביבליה" והתכוון גם לברית החדשה), שבלעדיהם לא היינו יודעים על אמונות ודיעות שהיו קיימות בזמנן. האם סופר כסאראמאגו אכן יכול לצפות שתהיה תקופה אנושית ללא כתיבה? וחלק מן הדברים הם יפים ומשובבי-נפש, ואחרים אינם. כך הדבר גם בימינו. הבעייה איננה בעובדה שדברים נכתבו, ואפילו לא שנשתמרו. שתי אלה הן עובדות מרהיבות ומבורכות. הבעייה נעוצה באנשים שחושבים שחיבורים שנכתבו לפני מאות ואלפי שנים יכולים להיות ישימים כיום, או אמורים להדריך חיי יום-יום גם כאשר ברור שהדברים מתבססים על הנחות כוזבות. יתר על כן, גם כאשר המאמינים עצמם אינם מקיימים את הכתובים כלשונם, עדיין הם נשענים על הכתובים כאילו זה מקור הסמכות.

הפירכה בדבריו של סראמאגו ברורה: "ללא התנ"ך היינו שונים, וסביר להניח שהיינו אנשים טובים יותר". אך מנין לו לדעת מה היה במקום אותם כתובים, ואם בהכרח זה היה טוב יותר? נראה לי נכון יותר שהטבע האנושי הוא הבעייתי, וסאראמגו הפך מסוֹבֵב למסוֹבַב, לא בחוכמה.

 

3. רשמתי לפניי

איש בעולם כבר לא מקבל את מה שגם כל ישראלי הגון ופטריוט מבין: ישראל לא תשב בחברון או בעפרה כשתחגוג יום הולדת 70. אז למה לא לגמור עם זה קודם?

– אלדד יניב, "דה קלרק ישראלי", הארץ, 19 באוקטובר, 2009.

 

אני לא הייתי מהמר על זה. "כולם יודעים מה יהיה בסוף" הוא טיעון שחוק שכבר איננו קביל בעיניי (ראו אצל יאיר). פינוי התנחלויות? אולי. כמו שראינו בעזה. ישראל, כזכור, לא יושבת בנווה דקלים, אבל היא צרה על עזה לא פחות מלפני-כן. אני חושב שאפילו לראות את פינוי עפרה תוך תשע שנים זה מרחיק לכת (אבל אני אתוודה שעד הרגע הלפני-אחרון לא האמנתי ששרון יפנה את גוש קטיף). אבל גם אם יהיה פינוי כזה, ישראל תשב בחברון, או תצור עליה מדרום, ממערב וממזרח.

ולמה לא לגמור עם זה קודם? ניהול סכסוך והנצחת סכסוך; עוד על מימד הזמן בסכסוך.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s