פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

הדיון הציבורי על פשעי המלחמה שנעשו במהלך "עופרת יצוקה" כושל בראש ובראשונה משום שהוא מערבב בין שני סוגי טענות כנגד פשעים שהיו במבצע, הן מצד הטוענים והן מצד המסנגרים. הטשטוש הזה נוח רטורית, אך מקשה על הדיון (וגם אני כשלתי בו בדיונים קודמים). כדי להבחין בהם כאן, אני אתן להם את הכותרות הללו (לא מוצלחות, אני מודה): פשעים אינדיבידואליים לעומת פשעים ממסדיים.

תחת "פשעים אינדיבידואליים" אני מבקש לכלול כל פגיעה באזרחים שנעשתה ביוזמת יחיד ללא הוראות / פקודות מפורשות מסמכות בכירה, וללא הצדקה מבצעית. חשוב להדגיש: "יחיד" איננו קטגוריה מספרית כאן. אחת היא לי אם מדובר באחד ממשי, או בשניים, או אפילו בחבורה של עשרה, שהלהיבו אחד את השני למעשה. הנקודה היא שזו הייתה יוזמה שלדרגים בכירים (בצבא ומעליו) לא הייתה שליטה על המעשים הללו בזמן אמת.

תחת "פשעים ממסדיים", לעומת זאת, אני כולל כל פגיעה באזרחים במהלך המבצע שהיא תוצאה של החלטה ממסדית: של הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד, מפקד אוגדה.

לפני שאעבור לדוגמאות ואסביר את החשיבות שבהבחנה הזו, חשוב להזכיר שכל מלחמה היא בעצם רשיון לפשוע. לא רק כסיסמה פציפיסטית מתיפייפת שזה לא מוסרי להרוג ושבמלחמה קורים דברים נוראיים. זה נכון. אבל מה שחשוב לענייננו, הוא שבמלחמה יש לאדם הפרטי רשיון לעשות דברים שאסור לו בחיים האזרחיים, ובראש ובראשונה לקיחת חיים של אדם אחר.

פשע אינדיבידואלי, למשל, ניתן לראות בכתיבת כתובות נאצה על קירות בתים בעזה על-ידי חיילים. למרות שזו דוגמה שולית, לכאורה, המהווה פגיעה ברכוש ולא פגיעה בנפש, היא דוגמה מצויינת מכמה בחינות: ראשית, כי אי-נחיצותו של המעשה מבחינה מבצעית כל-כך ברור לעין ואין שום מקום לספק (בניגוד, למשל, לירי באזרחים הנושאים דגל לבן, שאפשר להעלות כל מיני ספיקות באשר מי זיהה ומתי). שנית, משום שהיא מדגישה את סוגיית האינדיבידואל. עמירה הס ציינה, ובצדק, שמעשה כזה ודאי דורש תחושת גיבוי של כל המפקדים, ולכן לכאורה יש כאן עניין ממסדי, אבל לצורך ההבחנה שלי אני מבדיל בין הגיבוי הממסדי העמום (הקרוי גם "רוח המפקד"), לבין החלטות ממסדיות מפורשות. כאן אין שום החלטה ממסדית מפורשת, והיוזמה האישית מודגשת. לבסוף, עצם העובדה שמדובר בפגיעה ברכוש ולא בפגיעה בנפש מעלה בחריפות את השאלה של פשעי מלחמה: דווקא משום שאף-אחד לא נפגע, ואין כאן עניין של "לרחם על פלסטינים יותר משמרחמים על חיילים שלנו," האם מצפים מחיילי צה"ל לנהוג כך? במילים אחרות, גם הימני שההצדקה המבצעית היא מפלטו בכל הדיון, יהיה חייב להודות שכאן אין שאלה של רחמים על האוייב, כי לא מדובר באוייב אלא בקיר שלו. והשאלה בכלל איננה דיכוטומית – יהודים או ערבים, בעד או נגד – אלא שאלה פנימית בלבד: מה קוד ההתנהגות המצופה מחיילי צה"ל? כאמור, זה המקרה הקל ביותר / החריף ביותר, ויש מקרים אחרים בהם הדיכוטומיה הזאת לא עובדת ויש צורך במערכת טיעונים מוסריים מורכבת יותר.

כדי להשלים את התמונה של ההבחנה בין שני סוגי הפשעים, ניקח כעת את הלוחם הבודד: טייס-הקרב המשליך פצצה אל לב אוכלוסייה אזרחית וחש "מכה קלה בכנף", או התותחן היורה פצצות זרחן האסורות באמנות בינלאומיות. למרות שיש מקום לשאלות מוסריות באשר לתפקוד של כל אחד מהאנשים הללו בתוך הסיטואציה הזו (שאלת ה"פקודה הבלתי-חוקית בעליל" הידועה; תירוץ ה"רק מילאתי פקודות" הידוע), הרי שהתמודדות ראויה יותר עם המקרים הללו, כאשר אנו מנסים לחשוב מי אשם באמת ואיך אפשר למנוע הישנות מקרים כאלה, היא דווקא ברמה הממסדית.

משהבחנתי בין שני הסוגים הללו של פשעים, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך "עופרת יצוקה", אני רוצה להסביר כעת איך אני חושב שההבחנה הזו תורמת לדיון:

פשעים אינדיבידואליים יהיו תמיד בזמן מלחמה. כפי שאמרתי מיד כשעלו השאלות ועדויות החיילים, התגובה הפסיכולוגית שבה האדם הופך לתת-אדם כדי לשרוד נראית לי בלתי-נמנעת. החוקים כנגד המעשים הללו הם במקומם, אבל הציפייה שכל פיון מסוגל למהלך מחשבתי, מוסרי ולכוחות-נפש ויכולות הדחקה עצומות כדי להרגיש שההרג הזה הוא בסדר, וההרג הזה הוא לא בסדר, היא לא במקומה. אז יש שמקבלים הלם-קרב ומפסיקים לתפקד לגמרי, ויש שהורגים גם את מי שלא צריך להרוג, ויש שמצליחים לשמור על "טוהר הנשק", ויש שהופכים לאכזריים צמאי-דם.

אלה תופעות שמן הראוי שהצבא עצמו היה מגנה ומוקיע, בהכנה לקראת, בשיחות תוך-כדי, ובפעילות משפטית אחרי. אני אומר זאת בלי שום ציפייה שאפשר יהיה לחקור את כל המקרים, או להוכיח את כל הטענות. יהיו מקרים שאנשים לא ידברו, או שאי-אפשר יהיה להוכיח. אבל כשהסיפורים כבר יוצאים, כפי שהם יצאו במלחמה הזו, אז יש צורך בתהליך. כפי שארה"ב ובריטניה שפטו והאשימו חיילים שהתעללו באסירים עיראקיים. אף-אחד לא משלה את עצמו שהמשפטים האלה עצרו את ההתעללויות, או שאלה שנשפטו היו היחידים שעשו זאת. אבל עצם קיום התהליך מעביר מסר חברתי, וכן מרתיע לפחות חלק מהאנשים, בשל הסכנה שהם יהיו השעיר לעזאזל הבא. צה"ל בחר להכחיש ולטייח.

בשביל הפשעים האלה, לא צריך ועדת חקירה בראשות השופט ברק. ועדת חקירה ממלכתית רק תסייע להעמיק את השקר כאילו עופרת יצוקה הייתה יוצאת דופן בהתנהגות האנושית שהוצגה בה. עם זאת, אני מסייג את ההתנגדות העקרונית שלי, ואסביר: בעקרון, מקרים כאלה קורים ויקרו בכל מלחמה, ולכן ועדת חקירה ממלכתית היא תגובה לא-פרופורציונאלית אליהם. מצד שני, אם הצבא באופן עקבי מסרב לחקור את החיילים שלקחו חלק במעשים כאלה, ואין ספק שהיו מעשים כאלה, ייתכן שיש צורך בכוח חיצוני שישנה את הנורמות של הצבא. כדי לעשות זאת, יצטרכו לבסס עדויות ולוודא שבאמת היו מקרים כאלה. אבל השאלה החשובה צריכה להיות "למה הצבא לא התייחס לדברים הללו?" ולא "איך קרו דברים כאלה בזמן מלחמה?"

פשעים ממסדיים, לעומת זאת, יהיה מטופש לחקור. זאב שטרנהל ניסח זאת היטב במאמרו "אין מה לחקור" [הדגשות שלי]:

"הביקורת הישראלית על דו"ח גולדסטון מתעלמת מעובדת יסוד: דפוסי הפעולה שננקטו בעזה נקבעו כבר למחרת מלחמת לבנון השנייה. בקיץ של שנת 2006 התברר סופית, שהחברה הישראלית לא תהיה מוכנה עוד לעמוד במלחמת ברירה התובעת קורבנות. ישראל רוצה בניצחונות צבאיים, אך מסרבת לשלם את המחיר האנושי הכרוך בהם.

"לכן התקבלה החלטה מפוכחת, פרי של שיקול פוליטי קר, לנהל את מסע העונשין נגד עזה בלא אבידות. אין ישראלי, במיוחד לא מי שהיו בעצמם חיילים, שחיי הצעירים במדים אינם יקרים לו. אולם המשמעות המעשית של הכרעה זו היתה, שאת המחיר הכבד תשלם האוכלוסייה הפלסטינית כולה, בלא הבחנה.

"לפיכך אין צורך בוועדת חקירה ישראלית – כי אין מה לחקור: העניין כולו ברור כשמש בצהרי היום. מאחר שאנשי החמאס פועלים מתוך ריכוזי האוכלוסייה באחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, כל ניסיון להגיע אליהם בלא פגיעה באזרחים הוא בלתי אפשרי. אילו הוחלט לשמור על חיי האזרחים, היה צריך לאמץ דפוס פעולה אחר לגמרי: פשיטות נקודתיות בעומק שטח האויב, העלולות להיות יקרות מאוד במונחים של חיי חיילינו.
"וכך, על מנת לנהל מלחמה מתוך אפס אבידות לכוחותינו, החליטה ההנהגה הפוליטית והצבאית לעשות שימוש מסיבי בעוצמת אש אדירה, בלי שתהיה יכולת להבחין בין לוחם המכין רקטה לשיגור לבין ילד המשחק בחצר. לצורך זה גובשה גם דוקטרינה מוסרית חדשה מבית מדרשם של פרופ' אסא כשר והאלוף עמוס ידלין, המוכרת היום בשפת היום יום הישראלית כ"רשיון להרוג".
"ואמנם, כל מקבלי ההחלטות ידעו מראש, שבעזה יתרחש אסון כבד. הצבא ביצע בדייקנות את ההנחיות שקבל ממוריו הרוחניים, ממפקדיו ומהממשלה עצמה. הוא לא ביקש בכוונה תחילה להרוג אזרחים, הוא רק פוצץ, מחק ושיטח כל מה שנראה נחוץ לצורכי תצפית, תמרון והתקדמות. מאחר שכל מבנה היה יכול לשמש עמדת לחימה לאנשי החמאס – לא היה גבול לבנק המטרות."

האו"ם חקר, כצעד פוליטי שנועד להפעיל לחץ על ישראל, אבל יהיה זה טיפשי (או יותר נכון, צבוע) מצד ממשלת ישראל למנות ועדת חקירה שתחקור כשהדברים ידועים.

על כן, אלה שדורשים חקירה כנגד מאורעות "עופרת יצוקה" צריכים בראש ובראשונה להבהיר לעצמם מה הם מבקשים לחקור: את מקרי החייל הבודד שירה על אזרחים (אם אפשר למצוא אותו, אכן יש לחקור אותו, אך זה תפקידו של מצ"ח, ואם מצ"ח לא יכול לזה, אז רשויות הפלילים בישראל – אין צורך בועדות חקירה) או את השימוש בכוח אש מופרז (אין צורך בוועדת חקירה, אלא בקבלת החלטות פוליטיות)?

אין לנו צורך בעוד ועדת אור או בעוד דו"ח וינוגרד. אלה שרוצים שלא יהיה עוד מקרה כמו עופרת יצוקה, צריכים לנסח את הדברים שצריכים להשתנות במלחמה הבאה, כולל המחיר האפשרי שלהם, ולהתארגן פוליטית כדי שהמסר הזה יעבור במוסדות הרשמיים של ישראל. זינוב ברשות המבצעת באמצעות הרשות השופטת הוא טוב במינונים מסויימים ולדברים מסויימים, אבל לא כדרך חיים.

[נכון, סביר להניח שבמגרש הפוליטי התארגנות כזו תנחל הפסד, כי לרוב הציבור בישראל לא איכפת מחייהם של ערבים, כפי שלא איכפת לו מחירותם. אבל לא נראה לי שבמציאות כזו רצוי להפוך את מערכת המשפט לעלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית כדי לכסות על חוסר הבחירות הדמוקרטיות של הציבור, כפי שמשתקף בהצבעותיו].

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

7 מחשבות על “פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

  1. הפוסט בהחלט מעניין, אבל יש לפי דעתי בעיה בהנחת היסוד שלך. אתה מניח מראש שמבצע עופרת יצוקה מוגדר כמלחמה. אבל לפי דעתי, ההגדרה הזאת לא תופסת. מלחמה נעשית בין שני כוחות צבאיים או יותר שכל אחד מהם מורכב מאנשים חמושים הכפופים למידה מסוימת של משמעת ריכוזית. אפילו אם מדובר בצבא מאד חזק מול צבא מאד חלש (כמו המלחמה בעיראק למשל) או בצבא סדיר מול צבא גרילה (כמו מלחמת וייטנאם). אבל בעופרת יצוקה היה מדובר בצבא אחד חזק ומאורגן היטב, מול אוכלוסייה כמעט לא חמושה, שלכל היותר הצליחה לחלץ מתוכה התנגדות רפה. החמאס העדיף למקד את כוח האש שלו בירי רקטות על ישובים אזרחיים ומספר התקריות של לחימה ממש בין צה"ל לכוחות החמאס היו מועטים. מה גם שכוחות אלה היו כה לא ממושמעים עד שלא ניתן להחיל עליהם הגדרה של צבא, גם לא של צבא גרילה.

    לפיכך, מה שאנו עוסקים בו איננו מלחמה, אלא צורה של הרג חד-צדדי, או במלים אחרות: טבח. מכאן שמעשי אלימות עודפים של חיילים אינדיבידואליים נגד אזרחים לא נובעת, כפי שטענת, מחרדה קיומית, אלא מגורמים פסיכולוגיים אחרים כמו למשל הרצון לנקום או חשיפה להסתה גזענית ודה-הומניזציה לערבים במשך תקופת חיים שלמה.

    בדומה לכך, ההחלטה הממסדית איננה בגדר הכרזת מלחמה, שזה משהו שמדינות עושות מדי פעם, אלא בגדר מבצע נקמה פופוליסטי, לנוכח איום כמעט אפסי, שזה משהו, אם לא חסר תקדים, אז לפחות די יוצא דופן בנוף ההיסטורי.

  2. תודה רבה על התגובה. המונחים שעסקתי בהם, כמובן, אינם תקפים ל"עופרת יצוקה" בלבד. עם זאת, אני חושב שיש קושי עם הביקורת על "עופרת יצוקה" כאי-מלחמה (ואני מפריד את השאלה הזו מעצם שאלת ההצדקה של המבצע או המוסריות שלו – בזה אין לנו ויכוח).

    הסכסוך הישראלי-פלסטיני עצמו שונה מסכסוכים אחרים: אם אתה משווה למדינות, הרי שאין טען לחכות עד שלפלסטינים תהיה מדינה כדי שנוכל להתאים את הפרדיגמה. אם נשווה את המצב למאבק בין קולוניות לילידים, הרי שבמציאות גלובלית פוסט-קולוניאלית, המצב אינו יכול להימשך. מנגד, ישנן מדינות (איראן, סוריה) העושות שימוש בגורמי גרילה (או תת-גרילה, לשיטתך) כנגד ישראל במקום לפתוח חזית צבאית. ההשוואה למלחמת ויאטנאם גם היא מצביעה על הבעייתיות: גם אם נתעלם מכל הגורמים האחרים (התפקיד של ברה"מ, השטח והמרחק וכו'), הרי שאין מקום לטעון שהבעייה היא שהחמאס אינו מפותח דיו כארגון גרילה נוסח הוייטקונג.

    באשר לפסיכולוגיה של החייל הפרטי: אני חושב שתמצא שרבים אכן חשו חרדה קיומית, תחושה של "אנחנו או הם" (וגם "אני או הוא"). העובדה שהתחושה הזו הייתה אולי בלתי-ריאלית, ושהיא הוזנה ע"י כל הגורמים שמנית אינה משנה את עצם החוויה. הזכרתי את הגורם הזה לא כהצדקה למעשי זוועות של חיילים בזמן לחימה, חלילה, אלא רק כדי לטעון שתמיד יהיו מעשים כאלה בזמן לחימה, והיחס אליהם צריך להיות בהתאם.

  3. פוסט מעניין, אבל נראה לי שמה שאתה בעצם אומר זה שלא צריך לשפוט פשעי מלחמה כי הם התקבלו בצורה דמוקרטית וחוקית. אני לא סבור שזה נכון. אם ההחלטה לבצע פעולות שמזיקות לאוכלוסיה מעבר לגבולות החוק, או להשתמש בתחמושת בלתי-חוקית, נפלה באופן מסודר על ידי הממשלה והמטכ"ל, יש למצוא אותם אשמים, לא לזכות אותם מאשמה. זה אולי לא מציאותי, אבל זה מה שצריך להיות, וזה מה שיש לעמוד עליו – זה שזה לא ייצא לפועל זה כבר סיפור אחר.

    ובקשר לתגובה של דקל – אני סבור שמי שהיה שם חשב והתנהג כאילו זו מלחמה, ושהעובדה שלצד השני היה מעט מאוד כלי נשק לא אומרת שזו לא מלחמה.

  4. תודה, יאיר. אתה מעלה שאלות מעניינות, שמעבירות את הטענה שלי לפסים פרקטיים.

    אני בהחלט לא אומר שכל מה שמתקבל בצורה דמוקרטית הוא מוסרי או בלתי-שפיט. אבל אני מדמה ועדת חקירה על-פי שמה (ואולי אני שוגה בזה, כפי שאני מבין מתגובתך), כלומר כשהאשם אינו ידוע, או הגורמים לבעייה סמויים ויש צורך בועדת חקירה שתבדוק זאת.
    הטענה שלי היא שדווקא הדברים האלה אינם סמויים מעינינו, ולכן המתנגדים צריכים לפעול במישור הפוליטי ולא המשפטי. אם אני מבין נכון את הביקורת שלך, אתה טוען שכיוון שאתה או אני איננו יכולים ללכת למשטרה ולדווח שראש-הממשלה הוא פושע-מלחמה (ושיקרה מזה משהו), ועדת חקירה עשויה להיות כלי שהוא בין המשפטי והפוליטי כדי "להרשיע" בפועל או בהשאלה אנשים כאלה.

    השאלה של הרשעת אנשים על מעשים שנעשו במסגרת החוק, לאחר שהחוק, והטעמים המוסריים הנלווים אליו משתנים היא סבוכה מאוד, כמובן, והיא נוספת לבעייה של הרשעת מעשים שנעשו על-ידי מנהיגים שנבחרו בצורה דמוקרטית.

  5. "אם אני מבין נכון את הביקורת שלך, אתה טוען שכיוון שאתה או אני איננו יכולים ללכת למשטרה ולדווח שראש-הממשלה הוא פושע-מלחמה (ושיקרה מזה משהו), ועדת חקירה עשויה להיות כלי שהוא בין המשפטי והפוליטי כדי "להרשיע" בפועל או בהשאלה אנשים כאלה."

    כן, זה בעצם הרעיון. ועדת חקירה היא בעצם מעין בית-משפט זוטא. לא סתם יעמוד בראשה שופט, לא שוטר.

    אבל למרות שאני חשוב שהפוסט מעניין, אני בסופו של דבר לא מסכים עמך שהעברה על החוק היתה במודע. להיפך, לפי כל הסימנים התקבלה החלטה ללכת עד כמה שהחוק מאפשר, אך לא יותר מזה – זה, לפחות, איך שאני מפרש את ריבוי עורכי הדין שהיו מעורבים בהחלטות. אני לא מאמין שההחלטה לעבור על החוק נפלה בצורה מסודרת, אלא שהיא נבעה מפירוש מתירני של החוק ומחריגות בלתי-נמנעות מאחר שלא נלקחו "טווחי בטיחות" מגבולות החוק. אבל אני לא יודע – אני לא הייתי בישיבות, ולא יודע איזה החלטות התקבלו, איך, ומדוע. בשביל זה צריך ועדת חקירה.

  6. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  7. פינגבק: שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.