בבלוג החברים של ג'ורג' נתקלתי בפוסט הזה ("פיל בסלון"), שאני חושב שראוי לקריאה ולתגובה (זה נאמר במין סיוג כזה, כי לא תמיד הקוראים שלי מסכימים איתי לגבי מה ראוי לתגובה או להתייחסות. נראה בזה תרגיל, אם לא יותר מזה).
נתחיל ממה שאהבתי מאוד: למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.
הגדרה יפה מאוד. אני מניח שאפשר לשחק עם זה באופן שאני אסכים או לא אסכים, אבל ככה מהשרוול – אהבתי את זה מאוד.
ועכשיו לדבר העיקרי שלא אהבתי, ולהרבה בעיות קטנות: הדבר העיקרי הוא אותה חשיבה "סופנית" של הסכסוך, שרוצה לדעת מתי זה נגמר, מה הסוף, וללכת הביתה. שימו לב לסיום: יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן. ואחר-כך שימו לב לדיון שהתפתח בתגובות על איך זה ייגמר.
אני אומר (אחרי ששמעתי את עמירה הס, המביא דבר וגו'): ואחרי מרחץ הדמים הזה, האם המיעוט היהודי לא יקים לו מחתרת קטנה, שביחד עם הלובי היהודי בוושינגטון (או בבייג'ין, או בטהראן, איפה שיהיה רלוונטי לשלוח אליו לובי יהודי אחרי כל זה), לא יתבעו מדינה קטנה ועצמאית בין ראשון לנתניה? והאם אפשר להבטיח שהם לא יקבלו את המדינה הזו? גם לא אחרי עשר שנים של מאמצים, או מאה שנה או אלפיים שנה (אם להתחבר אל מספר מוכר ואהוב)?
כך שבאופן אירוני, הדיון באיך זה ייגמר הוא מאוד קרוב לאנשי אתחלתא דגאולה שהפוסט מבקר: אלה שמאמינים שלהיסטוריה יש סוף, ושאינם יכולים לחכות לראות אותו. יש כאלה שמאמינים שמדובר בהפי-אנד, עם משיח שהורג את כל הערבים, ויש כאלה שמאמינים שמדובר בסרט אימה, עם מרחץ דמים ומדינה פלסטינית גדולה. אבל להיסטוריה אין סוף (כן, יום אחד יהיה מטאוריט שיהרוס את כדור-הארץ, או השמש תיכבה, אבל כשזה יקרה זה לא יהיה תלוי בגורל המדינה היהודית או המדינה הפלסטינית). אבל כל עוד השמש דולקת, יש תהליכים דינאמיים.
הציפייה הזו לסוף היא לא-נכונה במסגרת חשיבה פוליטית. אני לא רוצה להתחיל לדון אם היא יותר ילדותית משהיא דתית, או יותר אפוקליפטית מאשר הוליוודית. אבל היא לא מסייעת לניתוח פוליטי. משתי סיבות: היא משקפת מציאות בתנאים נטולי משתנים (ולכן ממילא שגויה ולא יכולה לנתח את המציאות באמת), היא משקפת לחץ שנעדר את שיקול הדעת הדרוש לניתוח פוליטי.
זו הבעייה העיקרית, ועכשיו להרבה בעיות קטנות, שרובן הן בעצם נגזרת של הבעייה הגדולה (כלומר, עצם ההנחה שיש פתרון אחד שאחריו הכל נגמר), ואחרות הן סתם זוטות שאני נטפל אליהן כדרכי:
פרופ' ליבוביץ זצ"ל: לא יודע אם הוא היה מקבל את התואר הזה על עצמו, אני ודאי שלא מקבל אותה. אדם שמכנה חילונים "בועלי נידות" ונלחם על החלטה של אוניברסיטה לפתוח בריכה בשבת (ועוד הרבה עוולות אחרות), איננו הומאניסט ואיננו צדיק. במקרה, התיאולוגיה שלו התאימה ליעדים מוגבלים של השמאל הרדיקלי, אבל השיטה שלו ככללה איננה צריכה להיות בכלל דבר שמתחשבים בו.
הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. זהו משפט שמניח שללאום צריכה להיות משמעות ערכית כלשהי, מלבד הביטויים האתניים והתרבותיים הצרים שמבדילים אותו. הדיעה הזאת מאחדת את מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ, והרב קוק. אני מתנגד לה. לאום לא צריך לשאת משמעות. מה המשמעות או ההצדקה המוסרית לקיומה של פינלנד או לוקסמבורג? שום כלום. ההבדל נעוץ בזה שאף אחד לא מבקש לשנות את דמותה של פינלנד או לוקסמבורג (באבחה, על כל פנים), ולכן הן אינן נדרשות לשאלה כלל. עצם זה שיש קבוצה של יהודים שרוצים לחיות ביחד ולדבר עברית (וליתר דיוק: שכיום חיים ביחד בתרבות עברית), היא-היא המשמעות הלאומית, ואין צורך לדרוש יותר ממנה.
ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. מן הדברים האלו עולה כאילו לבני רוצה להציע לפלסטינים יותר מן הבנטוסטנים של שרון, דבר שטעון הוכחה (ולדעתי גם בלתי-ניתן להוכחה, כי אינני רואה הבדל מהותי בין נתניהו ללבני כפי שמשתמע מן הכתוב).
התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.
לא שאני תומך במהלך כזה (של אוטונומיה פלסטינית תחת שלטון ישראלי), אבל אני מתנגד לתיאור שלו כמופרך. האו"ם אימץ הצעת חלוקה של הארץ ב-1947, כזכור. מלחמה שנמשכה מאז אותה הצעה ועד 1949 ציירה מפה שונה לחלוטין, והקהילה הבינלאומית קיבלה אותה, ולא דרשה יותר מדינה לפלסטינים, עד 1967. הקהילה הבינלאומית יודעת לקבל עובדות בשטח, גם אם בחירוק שיניים. עם כל זה שגבולות 1967 הפכו קדושים בשיח הבינלאומי על הסכסוך, רוב העולם יסכין עם הישארותן של אריאל ומעלה אדומים (וגוש עציון וכו' וכו'), וההבדל בין מדינה פלסטינית נוסח ז'נווה לבין הבנטוסטנים של שרון איננו גדול מספיק כדי לזעזע את העולם, או כדי להצדיק תיאור של יישום פתרון כזה כ"מופרך".
פתרון שתי המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים.
לא נכון. בין הליכוד קדימה והעבודה ספק שתהיה ממשלה שתרצה לפנות מאות אלפי מתנחלים (וזו עוד נקודה שאהבתי בפוסט: תיאור הקמת קדימה כריסוק המערכת הפוליטית), אך אין לי ספק באשר ליכולת. שאלת היכולת הועלתה גם לגבי גוש קטיף. נכון שהיה מדובר בפינוי קטן יותר, ועדיין היו הבטחות מפה ועד אושוויץ שהפינוי לא יעבור. הוא עבר. בכל פעם שממשלה ישראלית קיבלה החלטה בניגוד לרצון המתנחלים – ההחלטה יושמה.אין שום בסיס לחשש ליישם משהו שהמתנחלים מתנגדים אליו.
הסיבה היא כמובן מה שתואר לעיל כבעייה הגדולה של הפוסט: נסיון להראות שכל הפתרונות אינם אפשריים כדי להבהיר שאנחנו מתקרבים לשעת הכרעה, השעון רץ, הזמן אוזל, והמציאות הולכת להביא אותנו ל"סוף". אני דוחה סוף כזה, ואני חושב שהפתרונות שהועלו הם בהחלט ישימים, אם כי לא ראויים. בראייה התהליכית הזו, גם פתרון המדינה הדו-לאומית הוא ישים (לטווח ארוך, כמוסכם), וגם מרחץ דמים עשוי להיות שלב בדרך. אך בהחלט לא המילה האחרונה.
[הדיון הזה, כמובן, הוא נדבך לפוסט הקודם, שבו פרטתי את שאלת "הסוף" בצורה אחרת: ניהול סכסוך והנצחת סכסוך]
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
מאיפה באמת נובע העניין הזה, של ה"סוף"? האובססיה עם מצדה וגמלא?
אולי בגלל השואה שחיסלה את יהדות מרכז אירופה?
אולי בגלל הטרנספר שעשו ליהודי מדינות ערב שחיסל קהילות בנות מאות שנים.
אני לא חושב שאלה "תקדימים" למה שהולך להיות בארץ, אבל אלה כן חוויות טראומתיות מאד שמקשות לדמיין עתיד דו לאומי שאינו מוביל למרחץ דמים.
בגדול נדמה לי שטיהורים אתנים השמדות עם וגירושים היו עניין הרבה פחות שכיח במזרח התיכון מאשר באירופה. הטרנד הזה התגבר במאה העשרים אבל עדיין זה לא מגיע לקרסוליים של מה שהלך באירופה. אבל תודות למערכת החינוך הישראלית הכול כבר מעורבב בראש, לך תבדיל בין ברגותי לחמלינצקי.
תודה. זו נקודה יפה שלא חשבתי עליה.
אני מניח שזה קצת מהכל: השורשים האפוקליפטיים שביהדות, השואה, וגם המימד הפסיכולוגי. יש משהו מאוד מרגיע בסוף, במחשבה שיש הכרעה חד-משמעית ואחריה מצב קבוע ולא-משתנה. גם אם המצב הזה הוא ממש נורא (כמו חורבן ישראל, וחיים של מיעוט יהודי במדינה פלסטינית מוסלמית), לפחות הוא מסיר את החשש ממה שעתיד לבוא, כי הוא כבר בא, וכולם יכולים לראות שצדקתי ושהזמן אזל. וכנראה שיש אנשים שמעדיפים זאת על-פני חיים במצב לא-ודאי שמשתנה תדיר ונמשך בלי שום קצה נראה לעין.
הנטייה לאפוקליפסה היא אגב אוניברסלית, לפחות באינטרנט, ואנשים מוצאים את הסיבות שלהם: "השתלטות האסלאם על אירופה", המשבר הפיננסי, הדלדלות משאבי הנפט, שינוי האקלים. לכל אחד החרא והמאוורר שלו, אבל מה שבטוח, זה אוטוטו קורה, מה שזה לא יהיה, ורחמנות על כולנו.
מקבל – אני יותר מדי ספון ב-ד' אמות המחקר שלי…
פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
פינגבק: שהכרה בתהליכיות איננה פוטרת מהתייחסות לפתרון « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ