צפיתי הערב בסרט September 11 , סרט אנתולוגי שכולל אחד-עשר סרטים קצרים של במאים מארצות שונות על אותה מתקפה. כמו סרטים אנתולוגיים אחרים (סיפורי ניו יורק, Paris, je t'aime), הפרוייקט על הנייר מרשים יותר מן התוצר הסופי. הרעיון שבבסיס פרוייקטים כאלה תמיד נשמע מוצלח מאוד (ואולי מוצלח מדי, יומרני), שהרי כל יצירה קולנועית היא מעשה שותפות, ועל-כן חלוקת הסרט למקטעים קצרים שמגדילים את השותפות עוד יותר, צופנת הבטחה. אבל באלו שראיתי, השלם לא היה גדול מסך חלקיו, אלא דווקא פגום על-ידם, בייחוד בשל חוסר האחידות האיכותית.
בסרט הזה, למשל, אחרי הסרטון של קלוד ללוש (בין הטובים שבהם, אם לא הטוב ביותר) הופיע סרטון של יוסוף שאהין המצרי. הסרטון לא היה עשוי בצורה אמינה, המשחק היה גרוע, סצינת הסקס פעלה על-פי קונבנציות הוליוודיות במירען, והמסר היה איום ונורא: בליל של תעמולה אנטי-ישראלית, קריאת "היטלר" ועוד, לא התגבש לכדי אמירה נוקבת, אלא לרעש שניסה להסתיר רגשות אשם וחוסר יכולת לומר משהו באמת.
המפתיע בפרוייקט היה שלא מעט ממנו היה ביקורתי כלפי ארצות-הברית. הסרטון של ללוש ביקר במעודן את התרבות האמריקאית, המסומלת על-ידי הראווה של התאומים; סרטון של מירה נאיר (מהודו) עסק ברדיפה של הקהילה המוסלמית בארה"ב בעקבות המתקפה, ובדיעות הקדומות המשוקעות בה. הסרטון הפותח את האנתולוגיה היה של במאית איראנית בשם סמירא מחמלבאף, והוא הראה פליטים אפגניים בצפון איראן, מאיר באור אחר את "התנגשות התרבויות" שדובר בה כה רבות.
לצד סרטו של ללוש, הסרטון החריף ביותר היה זה של קן לואץ' הבריטי. לואץ' בחר לעסוק בסיפור של פליט מצ'ילה החי בלונדון, ושאירועי 11 בספטמבר, מעוררים בו זכרונות של ההפיכה בצ'ילה שהגיעה לשיאה עם רציחתו של הנשיא סלבדור איינדה ב-11 בספטמבר 1973.
העלילה מתגוללת כמכתב שהפליט כותב לאמריקאים ממקום גלותו בלונדון (והקשר בין פינושה לבריטניה ודאי מהדהד שם), ובנוסף למשפטים החריפים שבו, אמצעים ויזואליים מחריפים את החוויה עוד יותר. כך, קטע ארכיון של נאום של ג'ורג' בוש לאחר המתקפה איננו מצוטט במילותיו בלבד, אלא משולב בסרט, כאשר לאחריו הפליט מקביל במכתבו בין ההאשמות שבוש האשים, למעשים שארה"ב עצמה ביצעה בצ'ילה.
הכללה של תמונות זוועה ארכיוניות כה רבות מהווה באופן מרומז אנטי-תיזה לתמונות של קריסת התאומים: בניגוד לתמונות הוידאו של התאומים, שנראו כמו סרט פעולה רב-רושם, אלה תמונות אפורות, לא מונומונטליות, אך בהתמקדותן באינדיבידואל במקום במונומנט, הן מחרידות עוד יותר.
מקומה של התרבות החזותית ביחס למתקפה על מגדלי התאומים, ובייחוד בשל ההקשר האמריקאי הוא כמובן מורכב מאוד ונדון בהקשרים שונים: החל מהגניזה של סרטים שונים, הדיון לגבי סרטים קודמים (דוגמת "מועדון קרב"), הייצוג החזותי של אלימות כה קיצונית, ועוד. ניתן לראות, אם כן, בסרטון של לואץ' הצעה לחלופה: במקום תמונות רבות רושם של מגדלים קורסים (שמצד אחד מהווים מראה מרהיב, רב-רושם, ומצד שני, אינם מגלים כמעט כלום על אלפי החיים שאבדו בתוכם), להתבונן בתמונות אחרות, שהן פחות "אסתטיות", אך מהוות (ואולי נכון לומר: "אך דווקא בשל כך מהוות") אמת פוליטית גדולה יותר.
מיד לאחר הסרטון של לואץ', הופיע סרטונו של אלחנדרו גונזאלס אינייריטו המקסיקני, שעסק בצורה עוד יותר ישירה בייצוג החזותי של האסון. רוב הסרטון היה מסך שחור, עם הבזקים של תמונות של אנשים שקופצים מחלונות המגדלים. בקונטקסט של חוויה קולנועית, המסך השחור שתמונה נעה מבליחה אליו לשנייה ושוב נעלמת (בהופעה הראשונה לא הייתי בטוח אם הייתה תמונה בכלל או שדמיינתי), יוצרת אצל הצופה השתוקקות, כמיהה שהתמונה תישאר לזמן רב יותר, שאפשר יהיה לקלוט אותה ולבחון אותה. ואכן, המקטעים שהתמונות מבליחים בהם מתארכים מעט. האופן שבו הבמאי יוצר אצל הצופה השתוקקות לצפות בזוועה הייתה לא רק מניפולטיבית בעיניי, אלא על סף האלימות. הוסיפו לזה שאט-אט חודרת לתודעה העובדה שפס-הקול של מלמולים בלתי-מובנים הוא ככל הנראה דברי תפילה מוסלמים, כשהסרט מסתיים בכתובית בערבית (שרק לאחר מכן מתורגמת): "האם האור של אללה מאיר אותנו או מעוור אותנו?" והרוח האיסלאמופובית של הסרט מתגלה במלוא מוראה.
עוד סרטון אחד שראוי לציון הוא זה של שון פן, שנבחר לייצג את ארצות-הברית בפרוייקט. אף כי הסנטימנטליות הבלתי-ריאליסטית שלו הייתה ראויה לביקורת בכל הקשר אחר (וכן הפתיחה המתפייטת שלא לצורך על צילומים בהילוך איטי), נראה לי שהאתגר שעמד בפניו היה לייצר סרט אמריקאי שעוסק ב-9/11 מבלי להיות פטריוטי, ועם זאת שמספק מבט אופטימי (כלומר, גם מבלי להיות סרט שתוקף / מבקר את ארה"ב, כפי שחלק מהסרטים האחרים עשו). עם האתגר הזה הוא מתמודד בהצלחה. מגדלי התאומים נמשלים לזוג שהאחד איננו יכול בלי השני, וזקן שמתקשה להתגבר על התאלמנותו מגלה שדווקא מתוך החורבן של המגדלים יכול לצמוח משהו יפה חדש, מלא אור, שיאפשר גם להתאבל ולהשלים עם הדין. אני חושב שזה לא פשוט לאמריקאי לומר דברים כאלה, אפילו הייתי אומר שיש בזה מימד חתרני (כאמור מפתיע, בהתחשב בסנטימנטליות של הסרטון).
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
קשה לי מאוד עם יצירות מוזמנות ויצירות עם אג'נדה (פוליטית או חברתית) כי בעצם הקונספט הזה יש אוקסימורון – או שאתה יצירה או שאתה בעל אג'נדה. זאת הסיבה שהרוב הגדול של היצירות האלו (ספרים, סרטים, הצגות וכו') הם בסופו של עניין פמפלט פוליטי או פרופוגנדה.
קו לאוץ' הולך תמיד על הקו הדק הזה, הרבה מאוד פעמים הוא מצליח בכל זאת ליצר אמנות, אבל זה קורה בעיקר כשהוא עוסק בבעיות חברתיות ומגדריות. כשהוא מגיע לנושאים פוליטיים מדיניים הוא כבר עובר לצד של התעמולה.
מחמלבאף אגב, היא במאית מדהימה.
תודה, אסתי – אני לא חשבתי על הנקודה הזו בכלל.
מצד אחד, המחשבה של יצירה מוזמנת פוגמת בתפיסה של מעשה היצירה כספונטני. מצד שני, דווקא הכפפת הספונטניות לכלל אחיד, ואז בחינת האופן שבו אנשים שונים מגיבים לאותה כותרת, הוא בעצמו תהליך יצירתי. אני לא יודע מה לחשוב על זה. אגב, זה משהו שקיים גם באקדמיה, כאשר מזמינים הרצאות לכנס בנושא מסויים,או מאמרים לספר. יש הבדל גדול בין מחקר ליצירה, אבל יש גם קווי דמיון, ותמיד מעניין לראות איך תחומים שונים התאמצו ליצור את הקשר לנושא הגג של הכנס או הספר, כדי להיכלל בו. המאמץ לפעמים נראה מאולץ, ולעיתים מקרב רחוקים, שלא היו יודעים זה על זה אלמלא הפרוייקט.