אלא משל היה

עקב מחסור בזמן, הפוסטים נכתבים כמה ימים או שבוע אחרי שאני חושב עליהם / רוצה לכתוב אותם. ה"פקק" הזה מאיר כל מיני דברים בהקשרים חדשים שלא היו להם מלכתחילה. הפוסט הזה, למשל, על אמת ובדיון בסיפורי שואה ובכלל, עלה בדעתי קודם שראיתי היום את הכתבה של אורי קליין על סרטו החדש של טרנטינו, אך זו בהחלט מועילה לו (בהערת אגב: הכתבה שאורי קליין כתב לאחר התאבדותו של דודו טופז, בה הוא סקר את הקריירה הקולנועית שלו, הייתה הדבר החכם והכן ביותר שקראתי על הפרשה).

לפני שנה וחצי בערך, פרסמתי פוסט על מישה דפונסקה, שבדתה סיפור על חייה כניצולת שואה. סיפור חייה המפוברק הרגיז אותי כשקראתיו לראשונה, כיוון שהיה ברור לי שהוא שקרי, ואילו הכתבה ב"הארץ" העלתה ספק בשפה רפה, אך רוב הכתבה תיארה את הסיפור כמהימן. בעיניי, הפצת סיפורים בדויים על השואה הם בגדר הכחשת שואה, כיוון שהם מבססים את האפשרות שאנשים מסוגלים להמציא סיפורים כאלה ושיאמינו להם.

נזכרתי בזה כשנתקלתי במאמר של חיה בר-יצחק מאוניברסיטת חיפה שדגם מוטיבים פולקלוריסטיים בארבעה-עשר סיפורים שונים של נשים שרצחו קצינים נאציים בזמן השואה. הצבת הסיפורים הללו בקונטקסט ספרותי, ואפילו בקונטקסט סיפורי מאוד ספציפי, של ז'אנר עם חוקים מאוד ברורים, פתאום האיר את הכעס שלי באור אחר: אנשים ממציאים סיפורים, אורגים אותם מתערובת מציאות יומם ובדיון, ומדוע שהשואה תהיה נבדלת מכל מציאות אחרת בעניין זה?

השאלה הזו מזכירה לי את היחס (או את הפער) שבין סיפורי התנ"ך לאגדות-עם: בויכוחים בין אתאיסטים למאמינים, הויכוח הוא על עצם ההיסטוריות של סיפורי התנ"ך – אלה כופרים באמינותם ואלה מאמינים. בין אתאיסטים לאתאיסטים, לעומת זאת, השאלה היא מהו היחס התרבותי והערכי הראוי אל הסיפורים הללו. יש אומרים שהיות שהסיפורים האלה הם הבסיס לדת שהם מתנגדים לה, הם סולדים גם מהסיפורים עצמם. אחרים טוענים שמרגע שהכרנו בזה שאלה סיפורי בדיון, אין להתעלם מהערך התרבותי שלהם. אחרי הכל, אם כיפה אדומה וסינדרלה יכולות להיות חלק מהחיים שלנו ומהשפה הסימבולית שלנו, מדוע שאדם וחווה, אברהם או משה לא יוכלו למלא גם תפקיד כזה?

מנגד, יש שיטענו שכיפה אדומה, בניגוד לאברהם, מלכתחילה הייתה דמות בדיונית, ואף אחד לא טען או יטען שהסיפור שלה הוא סיפור עם השלכות כיום (שמחייב אותנו לפרקסיס מסויים, או שנותן לנו זכויות מסויימות). אינני יכול לחשוב על הטענה הזו, מבלי לתהות האם סיפורי האבות תמיד נתפסו כמציאות היסטורית. האימרה המיוחסת לאמורא שמואל בר נחמני (דור שלישי) ש"איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה", מעידה שהאפשרות שהתנ"ך איננו מספר סיפורים שהתרחשו כהוויתם איננה ייחודית לעת החדשה (נמצא גם לגבי חזון העצמות של יחזקאל, סנהדרין צ"ב, ב). מצד שני, נכון שקל יותר להגיד את זה על איוב, ולא על אברהם או משה שהכרחיים להצדקת ההלכה. אבל כאשר חז"ל מרבים במדרשי אגדה על אברהם או משה, חלקם אפילו מדרשים הסותרים זה את זה, האם אין בזה עוד הוכחה לתפיסה שמדובר בפולקלור, שהאמת ההיסטורית משנית לו? האם כל מדרש שכיום ציבור המאמינים מקבל כאמת ביוגרפית לגבי משה לא נתפס בתקופת היצירה שלו על-ידי חז"ל כמשהו שמובחן מן הסיפור המקראי? ואם כך, האם אין בזה לפחות גרעין של ספק לגבי ההיסטוריות של הסיפור המקראי עצמו?

השאלות האלה חוזרות לסיפור העממי של האישה שרוצחת את הקצין הנאצי, וכן להבדל בין הסרט הגנוז על-פי סיפורה של מישל דפונסקה לסרט של טרנטינו (וכפי שאורי קליין העיר בצדק, שנבדל גן מ"רשימת שינדלר" של ספילברג): מהו ההבדל בין בִּדיוֹן שמוצג כאמת ("שקר גס"), בִּדיוֹן שמוצג כבִדיוֹן ("כל קשר בין הדמויות בעלילה למציאות הוא מקרי בלבד"), ובִדיוֹן עמום, שלא נאמר במפורש שהוא בִּדיוֹן, אך ייתכן שמניחים שהקהל יכול לזהות אותו כבִדיוֹן (אולי כך היה, למשל, מדרש אגדה כלשהו על משה)?

ההבדל העיקרי, בעיניי, הוא שהבדיון שאיננו מציג עצמו ככזה, בין אם ישנה התעקשות שהוא אמת, ובין אם משאירים את שאלת אמיתותו בעמימות כלשהי, היא שהעמימות הזו (ובוודאי השקר) היא לרוב מכוונת, ועל בסיס ה"אפשרות" שזו אמת, הסיפור הופך לטענה. כך קורה, למשל, לסיפור של הדמות שהופיעה בשמיים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". לא מצאתי שום תיאור כתוב של הסיפור המופרך הזה, אך עשרות החיפושים שמובילים לפוסט שלי מעידים שהסיפור הזה עובר מפה לאוזן (ובוודאי שהוא משמש הוכחה למאמינים פתאים). הקשר לסיפורי המקרא בעניין זה הוא ברור, ונראה לי שניתן לקשר זאת גם לסיפורים בדיוניים על השואה.

המאמר של בן-יצחק הופך את העניין למורכב יותר, כיוון שהיא ניגשת לזה מנקודת מבט של חוקרת פולקלור. היא מבחינה במניעים לספר סיפור שכזה ובמרכיבים הפסיכולוגים שלו, לא מאוד שונה משקר שואתי ספרותי אחר – זה המיוצג ב"יעקב השקרן". יכול להיות שאני פשוט לא אוהב סיפורי-עם ואגדות אורבניות? על כל פנים, לא כשהם מוצגים כאמת.

Bar-Itzhak, Haya. "Women in the Holocaust. The Story of a Jewish Woman Who Killed a Nazi in a Concentration Camp: A Folkloristic Perspective." Fabula 50,1-2 (2009): 67-76.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה