על מתנות ומחוייבויות

נתקלתי אתמול במאמר שדן בספר שאינני מכיר, אך הכותרת משכה אותי: "מתנה, מחוייבות והיכרות". המאמר מודע לחובה שהוא חב למרסל מוס, ואני עדיין נושא עמי שאלות פתוחות מאותו שיעור בו נתבקשנו לקרוא עליו (הערתי על כך בקצרה בבלוג האנגלי שלי, בזמנו).

הבעייה המרכזית היא כזו: מוס מתאר את המתנה כהתפתחות היסטורית-כלכלית. המתנה גוררת עימה מחוייבות, שכן אם אני רועה צאן ובקר ואני נותן לשכן שלי, שהוא חקלאי, לכבוד החתונה של הבת שלו 20 חריצי גבינה (אותם יכולתי להחליף בסחר רגיל תמורת ירקות), ולא מקבל מהשכן שלי ירקות בשווי 20 חריצי גבינה, אני בבעייה, אליבא דמוס.

מצד אחד, התיאוריה הזו קוסמת באשר היא יכולה להוות מפתח לפענוח המטען הרגשי שכרוך במתנה כיום, כאשר אנו חיים בחברת-שפע. המתנה שינתה את מהותה, אך הרגלים שטבועים באנושות ממשיכים לפעול את פעולתם, בעיקר בכל הנוגע לנתינה וקבלה [אגב "קבלה", במונח של מוס – "accept", יש מימד של הסכמה שאיננו מופגן בעברית, שאיננה מרבה להבחין בין accept הרצוני ל-receive שמסמן תנועה או מהלך פיזי, לאו-דווקא תלוי רצון).

מצד שני, אני חושב שהתיאור הממשי של ההיסמכות הכלכלית-מסחרית על המתנה לצורכי-חיים, מקשה על ניסוח ניואנסים ביחס למטען שהמתנה נושאת עימה כיום. ציטוט כמה שורות מתוך המאמר יסייע כאן:

… במילים אחרות, כל [מעשה] נדיבות משמעו היכרות, אך היכרות שהיא מעבר להכרת-תודה מנומסת, ושמושתתת על שוויון-ערך. מאחורי המעשה שמוצג כנטול-אנוכיות מסתתר למעשה הגיון מסחרי וביטוי של אינטרסים אישיים.
… כפי שהסביר מרסל מוס, "לתת, פירושו להפגין עליונות, להיות יותר, גבוה יותר, אדון; לקבל מבלי לגמול חזרה, או מבלי להחזיר יותר, פירושו להשתעבד, להיהפך ללקוח ולמשרת, להיהפך קטן, ליפול מטה.

הציטוט הראשון, על אף שהוא של דלר עצמו, הוא ממש תמצית המחשבה של מוס. הניסוח הכלכלי, כמעט מרקסיסטי, מותיר מעט מאוד מרווח לטעמי, למתנות שאינן מבטאות צורכי-גוף מיידים. אנחנו נותנים מתנות כדי להביע אהבה (ואולי מביעים אהבה כדי להיאהב?), כדי להתחנף, כדי לשמח אדם יקר. האם תמיד האינטרס האישי נוכח שם? אני מוכן לקבל תשובה חיובית, אבל "ההגיון המסחרי" מרדד את הטענה, לתחושתי.

הציטוט השני, שבו דלר מצטט את מוס, מראה איפה הפרדיגמה הכלכלית של מוס הופכת לבעייתית עוד יותר עבורי. אם השכן שלי לקח את עשרים חריצי הגבינה ולא מצא הזדמנות להעניק לי ירקות בשווי עשרים חריצי גבינה, הרי שהוא בעל-חוב, ועל-כן הופך ללקוח או משרת וכו' (אנחנו מניחים, לצורך העניין, חברה שבה אין באמת אפשרות לנהוג כך, כיוון שאם יוודע שהשכן לא החזיר לי מתנה, אף אחד לא ייתן לו מתנות, והוא לא יוכל להתקיים. לכן, כשהוא לא מחזיר לי ירקות, אין זו קמצנות, אלא קושי ממשי ביבול).

עד כאן הפרדיגמה של מוס בחברה שכלכלתה מתבססת על סחר-חליפין בראש ובראשונה בצורה של מתנות. אבל מה קורה בחברת-שפע? ראשית, אם אני אביא למישהו מתנה של צורכי-חיים, יהיה בזה כמעט עלבון. על-פי המוסכמות החברתיות, אני לא יכול לקנות חלב, או אפילו זיכוי לחלב לשנה, ולהביא זאת כמתנת נישואין. אני יכול להביא גבינה או יין כמתנה, בשני תנאים: אם הוזמנתי לארוחה, ואני מוסיף לה משהו, ו/או אם היין / הגבינה ידועים כיקרים מאוד. במילים אחרות, היות שבחברת-השפע מוצרי הבסיס נגישים לכל, הם אינם ראויים להיחשב למתנה, ודווקא מה שאין בו צורך, הופך להיות מתנה ראויה. בקבוק שמן קנולה, טבלת מרגרינה או חבילת מלח בישול עולים כמה שקלים, ואינם יכול להיות מתנה, אף כי כל אחד זקוק להם. לא – דווקא משום שכל אחד זקוק להם. אבל גבינת ברי מיובאת, לצד בקבוק יין מתאים (כלומר, משהו שאפשר להסתדר גם בלעדיו), הם מתנה ראויה. בנוסף אליהם, יש לנו חנויות מיוחדות למתנות, מוצרי פנאי ולוקסוס שכולם עונים על הגדרת היסוד הזו: דברים שהנמען לא היה קונה בעצמו.

במציאות זו, האם הכלל שמוס ניסח עדיין תקף? כלומר, האם לקבל מבלי להחזיר (או מבלי להחזיר יותר) פירושו להשתעבד? לכל הפחות, אני יכול לדמיין על תרחישים סותרים. האישה שנותנת לבעלה מתנה ביום הנישואין על אף שהוא שכח אותו – האם היא משעבדת אותו (ברגשות אשם, ב"צבירת נקודות" לקראת הריב הבא וכיו"ב), או שמא היא משתעבדת לו, בזה שהיא מנציחה את העובדה שהיא חושבת עליו (כלומר, ואפילו באופן מילולי: הוא חשוב לה), והוא לא חושב עליה (היא לא חשובה בעיניו)?

ואולי בכלל העובדה שאני מוציא על מישהו 100 או 200 ש"ח (שמהווים אחוז קטן מהמשכורת) איננה יכולה להשתוות בכלל ל-20 חריצי הגבינה שבן-דמותי הכין במו-ידיו, ושהיוו ערובה לכך שיהיה לו מה לאכול בחורף הממשמש ובא, עד כי הפרדיגמה איננה רלוונטית בכלל?

ובכן, הסיבה שאני לא פוטר את מוס באופן חד-משמעי, היא שהמושגים שהוא מדבר בהם אינם זרים לי לחלוטין. העובדה שמתנה יוצרת תחושת מחוייבות, ושלעולם היא איננה אלטרואיסטית טהורה, אלא מגולמים בה רצונות, אם איננו רוצים לומר אינטרסים, של הנותן, היא הבחנה נכונה וחשובה. ואולי דווקא בשל העובדה שבעמודים הראשונים של הספר מוס כל-כך הרשים אותי, היה לי קשה שאח"כ הוא הצטמצם לפרדיגמה שלטעמי כלאה את הדיון במסגרת מצומצמת ופורמליסטית מדי.

Delers, Olivier. "Don, obligation et reconnaissance dans les Lettres d’une Péruvienne de Graffigny." ConTextes 5 (Mai 2009).

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “על מתנות ומחוייבויות

  1. מי שממשיך את הדיון של מוס זה פייר בורדייה, לכיוון של "הון סמלי", "הון תרבותי" וכולי. זה עובד יפה במערכות מסוימות, אבל באופן כללי זה פשטני מאד. יתרה מכך, לא מגלם בתוכו את ההבדל בין חברה מודרנית לפרה-מודרנית, שהוא משמעותי כפי שהדגמת.

    מנקודת מבט מרקסיסטית התיאוריה של בורדייה נופלת בגלל שאין בה הבחנה בין "הון" ל"עושר". עושר תמיד היה. הון (כסף שמייצר כסף כדי לייצר עוד כסף) זה חידוש של הקפיטליזם.

  2. תודה. אני, לצערי, מתבלבל תדיר בין בורדייה לבדיו, ואחד מהם הותיר בי טראומה בשיעור הראשון בשבוע הראשון שלי בפרינסטון. אבל עשית לי חשק ללכת להסתער על בורדייה שוב (אם אמנם הוא זה שעשה לי את הטראומה).

  3. מי שנותן מתנה כדי לקבל בחזרה מתנה בתקופה אחרת הינו אינטרסנט!!! פוסט מעניין סוגיות אמיתיות אוהבת

  4. אין ספק שחלק מהסוגיות שאתה מעלה כאן מעניינות נורא
    אבל אלו החיים, ולפעמים צריך לקבל את זה

סגור לתגובות.