הפוסט הקודם, בנוגע לקמפיין למניעת התבוללות, ממשיך להציק לי בשל ההשוואה שהשוויתי לחוקי נירנברג. שלא תהיה טעות: אין לי כוונה לחזור בי מההשוואה, או מהטענה שהתנגדות לנישואי-תערובת היא גזענית, אלא אם כן יכול המתנגד להעלות נימוק שאיננו גזעני, ולשכנע שזהו הנימוק העיקרי שמנחה אותו. כך, ההתנגדות הדתית לנישואי תערובת, איננה גזענית (אך מצביעה על הפן המסתגר האינהרנטי של הדת), בעוד ההתנגדות החילונית (ונראה לי שכך נכון לאפיין את הקמפיין של הסוכנות) היא גזענית מעיקרה.
מה שמציק לי, אם כן, איננו עצם הטענה, אלא החשש שמישהו עשוי לחשוב שאני משתמש בשואה כטיעון שעומד בפני עצמו – שיטת טיעון שאני מתנגד לה בחריפות. עבור אנשים רבים, אזכור הנאצים הוא טיעון שעומד בפני עצמו לשלילת העמדה שמושווה לנאצים. מי שאומר "זה בדיוק מה שהנאצים חשבו!" או בניסוח המעודן המקובל בתקשורת הישראלית: "זה מזכיר לי תקופות אפילות בהיסטוריה" כאילו ניצח בדיון (או לחלופין, הפסיד בדיון, אם היריב שלו מצליח להחזיר לו בסיסמת "זילות השואה").
ובכן, כדי להבהיר או להזכיר, הנה העמדה המלאה והמפורשת שלי לגבי השוואות לשואה:
1. אין בהשוואה לנאצים, או באזכור השואה, משום פגיעה בזכר השואה או זילות השואה. השואה איננה קדושה ואיננה יקרה, ולכן לא ניתן להוזיל אותה. אפשר לטעון טיעון זול, כמובן, למשל כשההשוואה היא "דמגוגיה זולה" ואיננה עומדת בקריטריונים של השוואה. רוב הטענות הנשמעות בעברית כנגד השפה הגרמנית והתרבות הגרמנית הן לרוב זולות (ריכוז פוסטים בעניין כאן).
2. השוואה לשואה פירושה להשוות למקרה קיצון, וכמו כל השוואה למקרה קיצון, יש בו רווח, באשר הוא כופה את הדיון לפינה שבה אדם חייב להתעמת עם הערכים שלו בצורה מאוד מחודדת, ומצד שני יש בו הפסד, כיוון שמקרה הקיצון הוא כל-כך רחוק מן השיגרה היומיומית, שקשה מאוד ליישם את המסקנות הנגזרות ממקרה הקיצון לכל דיון פרקטי.
למשל, אני חבר השנה בסדנת עמיתים בנושא משפט עברי בבית-הספר קארדוזו (ביה"ס למשפטים של אוניברסיטת ישיבה). המפגש הראשון עסק, בין היתר, בחובת הציות לחוק. שלא במפתיע, חוקי הרייך השלישי עלו כדוגמה לדיון. זו דוגמה טובה מאוד בזה שבבת-אחת ברור לכולם שיש מקרים שבהם יהיה נכון להפר את החוק. מצד שני, זו דוגמה פשוטה מאוד, קלה מדי. קל מאוד לשבת בחדר ממוזג בניו יורק ב-2009, ולומר שאת החוקים של הרייך היה צריך להפר. מתי? עוד לפני שהחלה ההשמדה? באיזה שלב החוק הוא "בלתי-חוקי בעליל" שחובה להפר אותה, וכיצד נגיב לאזרח שטוען שהחוקים כיום בישראל או ארצות-הברית נניח הם חוקים שיש להפר, כשככל הנראה אף-אחד מן היושבים איננו חושב שזה המצב? כך שהדוגמה הקטנה הזו מראה מדוע נוח ואפילו כדאי להשתמש בשואה כדוגמה, או כמדד משווה, ומדוע אין זה לגמרי מועיל (ועוד לא נגעתי בכלל בפן הרטורי, שברגע שמישהו משווה משהו לשואה, סביר להניח שחצי מהקהל שלו לפחות יתרגז ויאבד עניין בטיעון).
3. חשוב מכל, בניגוד לדיעה מאוד מקובלת, אינני חושב שבהשוואה לשואה יש די כוח כדי לטעון טענה. ראשית, ההשוואה היא כמעט תמיד חלקית ("הטרור הפלסטיני הוא כמו השואה"; "אחמדינאג'ד הוא היטלר"; "צה"ל הוא צבא יודו-נאצי"). השוואה תמיד תהיה בעלת חפיפה חלקית בלבד, ובדוגמאות שהוזכרו אפילו חלקית מדי מכדי שתהיה בה תועלת. יש דברים דומים, יש גם מספיק דברים שונים.
אבל נניח שמישהו מצליח לנסח דמיון כלשהו בצורה רהוטה. האם יש בכך די כדי לשלול את מושא ההשוואה? אני טוען שלא. צורת הטיעון הזו מתבססת על הנחת-יסוד שגרמניה הנאצית היא הרוע המוחלט, ולכן כל מה שקשור אליה הוא רע. גרמניה הנאצית היא ללא ספק אחת התופעות הרעות בתולדות האנושות, אך היא איננה רוע מוחלט. משמעות הצבתה כרוע מוחלט היא קודם כל הכחשת המימד האנושי וההיסטורי של גרמניה, קרי: דוקטרינת "הפלנטה האחרת". לא, לא. הם בהחלט היו בני-אדם.
כשאלמונים שרפו את המשרפה של "עלי שלכת" (חברה ששורפת גופות בישראל), ראיתי מגיב חרדי טוען שהנאצים שרפו גופות, ושואל בהתרסה: האם "הקמנו מדינה" כדי להמשיך את הפרוייקט שלהם? אמרתי לו שלפי הטיעון הזה יש לסגור מחר את רכבת ישראל, כי הנאצים הובילו יהודים ברכבות.
הנה דוגמה נוספת: בכתב-העת ללימודי אירופה מתפרסם מאמר על יחסם של הנאצים לאלכוהוליזם והתמכרות לסמים. האם בשל העובדה שהנאצים התנגדו לתופעות הללו, מישהו יציע לתמוך בהן? זה יהיה רדוקטיו אד היטלריום של ממש. הנה הפיסקה המסכמת של המאמר, שאפשר למצוא בה דברים להסכים או לא להסכים, מבלי קשר לעובדה ש"כך בדיוק חשבו הנאצים":
בעוד שבחלקים רבים של העולם התמכרות לסמים נתפסה כהתנהגות אנטי-חברתית, או פושעת על-פי טבעה, הפסיכיאטריה הגרמנית פיתחה הבנה הייחודית לה של תופעת ההתמכרות. זו נתפסה כמחלת-נפש; אך בניגוד למחלות-נפש אחרות, היה זה בלתי-נמנע שהיא תימשך זמן רב. לא זו בלבד שהתמכרות הייתה מועדת להתלוות לכל משתמש בסמים, היא גם הייתה הפיכה וניתנת לטיפול. לא היו לה שורשים ביולוגיים. אלכוהוליזם חמור, לעומת זאת, נתפס כאיום תורשתי, או ביולוגי, שהיה צורך לטפל בו באמצעים ביולוגיים: עיקור. וכך, בניתוח סופי ניתן בהחלט לטעון שעבור הנאצים התמכרות לסמים לא נתפסה כאיום ביולוגי, אלא פשוט כמחלה הניתנת לריפוי (עמ' 382).
Lewy, Jonathan. "A biological threat or a social disease? Alcoholism and drug addiction in Nazi Germany." Journal of European Studies 39,3 (2009): 371-385.
נוכח רוחות של רב-תרבותיות, אנו עדים לפלורליזציה של השואה, באמירות נוסח "הנאצים לא רדפו רק יהודים, הם גם רדפו הומואים, צוענים, קומוניסטים, מפגרים" וכו'. ברשימות הללו, מעולם לא שמעתי שאומרים שהם רדפו נרקומנים. אולי לא מודעים לזה, ואולי לא נוח להזכיר את זה בחברה שרודפת נרקומנים. לכן, כשמישהו טוען, למשל כנגד הומופוביה, שגם הנאצים פעלו נגד הומואים – אין בטיעון הזה די. הנאצים פעלו גם נגד קומוניסטים, וגם האמריקאים עשו זאת. הנאצים פעלו נגד נרקומנים, וגם בישראל של היום השלטון פועל נגד נרקומנים. הסיבה שאני מתנגד לשלילת זכויות של הומואים איננה בגלל מעשי הנאצים, אלא מתוך הכרה ערכית שעומדת בפני עצמה – גם אלמלא התרחשה השואה. אני יכול להביא את השואה לתוך הדיון, כדוגמת קיצון לדברים שאני מתנגד אליהם, אך לא כסיבה או כטיעון.
וכאן אני חוזר לשימוש שלי בחוקי נירנברג כדי לגנות את הקמפיין של הסוכנות: לא טענתי ולא התכוונתי לטעון שהקמפיין מגונה בגלל הדמיון שלו לחוקי נירנברג. הטענה היא שחוקי נירנברג הם מגונים והקמפיין הזה הוא מגונה מפני שהוא נגוע בגזענות. כעת, משההקבלה נעשתה, על מוטי שרף ושאר אנשי הסוכנות חובת ההוכחה: מה מבדיל את הדאגה שלהם מנישואי תערובת מן הדאגה ההיטלראית, והאם הם יכולים להצביע על יסוד שאיננו גזעני שעליו מושתת הקמפיין? בדומה לזה, האזכור של כהנא לא נועד להכפיש, "אתם כמו כהנא – אז זה לא בסדר". בדיוק על ההשוואה הזו התרעמתי, כאשר במהלך הבחירות צלי רשף השווה את ליברמן לכהנא, וחשב שבזה יש לו טיעון. הבאתי את כהנא כדי להדגים כיצד אפשר לבסס טיעון נגד נישואי תערובת שאיננו גזעני אלא דתי מחד (והסוכנות איננה יכולה לטעון את הטענה הזו), ומאידך להראות כיצד גזען כמו כהנא מודה בפה מלא בשותפות האינטרסים שלו עם אנטישמים, כדי להבהיר שאי-אפשר גם להילחם נגד האנטישמיות וגם להיאבק למען הסגירות וההתבדלות היהודית. הברירה עודנה מוטלת לפתחה של הסוכנות.
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
פינגבק: על ההבדל שבין סרטן וכאב בברך « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
כתבת מצוין.
לרובנו, רוב הזמן, קשה לראות את הדברים בצורה בהירה ועניינית. אשריך שאתה יכול.
תודה,
נטע
פעם אמרו באיזה פורום שאי אפשר להשוות את השואה לשום דבר, כי השואה היתה ככה וככה, ואילו רצח העם של סטאלין, למשל, היה ככה וככה. ביקשתי לדבר, ואמרתי: "אמרת שאי אפשר להשוות את השואה לשום דבר. הרגע עשית השוואה כזו."
נכון שזה היה טריק רטורי נחמד מצדי, אבל לא עשיתי את זה לשם הטריק, אלא כדי להבהיר שהשוואה היא חובה מוסרית בלתי פוסקת. השוואה היא כלי מחשבתי חיוני, חסר תחליף. אני לא בטוח שמאזיניי הבינו את המסר.
תודה רבה לשניכם.
אהוד – תודה על הדוגמה. אכן, הדבר שהכי מפתיע אותי עם הטענה שאי-אפשר להשוות, היא שהיא מתעלמת מהפעולה היומיומית הזו שאנשים עושים, שלעולם אין פירושה ששני הגורמים המושווים הם זהים לחלוטין, אלא יש בהם יסודות דומים ושונים, וההשוואה וההנגדה ביניהם עשויה לסייע להבנה.