משפט וחברה: בין ערכים לעקרונות

א.

בתור מי שתמיד ראה עצמו כאיש של ספרות, הבחירה לעסוק בחוק ומשפט בדוקטורט שלי לא הייתה מובנת מאליה. מעלתי איננה בפילוסופיה, אך במעט שלמדתי תמיד נמשכתי לשני תחומי עניין ראשיים של הפילוסופיה: האסתטיקה והאתיקה. חשבתי שהאסתטיקה תהיה השלטת בשלב הזה של לימודיי: שאלות בנוגע לאופן שבו דברים מיוצגים, מועברים, מסומלים; העיבוד של רעיונות מופשטים אל תוך מערכת מילולית אסתטית, שבה הסגנון איננו קישוט בלבד, אלא גם כלי המשרת את הרעיון. אמנם, את הפן הזה אני לוקח איתי גם בלימודי החוק. האופן שבו החוק מתנסח ולא פחות חשוב מזה האופן בו הוא איננו מתנסח, מעסיקים אותי רבות.

עם זאת, פניתי גם לשאלות רחבות יותר הקשורות לחוק ומשפט, הן מן הצד הרעיוני שלו והן מן הצד המעשי והחברתי. בהחלטה הזו הייתה מקופלת הכרה כפולה: ראשית, ההכרה בדבר עליונות החוק בתרבות ובדת היהודית. אינני בטוח שאעסוק תמיד בחוק, אך היה לי ברור שאת הצעד המחקרי המשמעותי הראשון שלי אני מוכרח לעשות בתחום זה, אם אני רוצה להבין את המסגרת שבה היהדות פועלת. אפוקליפטיקה, מיסטיקה, מדרש, אגדה – אלה כולם מרכיבים הכרחיים של היהדות, ואין להבינה בלעדיהם. אבל הסיבה שהוגים רחוקים כל-כך בתפיסת עולמם כגון הרמב"ם והאר"י (למשל) נחשבים שניהם יהודים, היא בגלל השמעותם לחוק. ללא קיום מצוות, מצד מי מהם, הייתה בזה משום פריצת המסגרת. כל עוד אין ערעור על המצוות, הדיעות יכולות להיות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

ההכרה השנייה היא בעליונותו של החוק בחברה בה אני חי. אינני מדבר רק על החברה הישראלית או החברה האמריקאית, שתיהן חברות שמדובר בהן כחברות שעברו תהליך מואץ של משפטיזציה (ומי השפיע על מי תהיה שאלה יפה של ביצה ותרנגולת, שלא כמו ברוב תהליכי התרבות המכונים "אמריקניזציה"). כל חברה מושתתת על חוק כלשהו. מציאות פוליטית – ואין זה משנה אם זו דמוקרטיה, דיקטטורה, מונרכיה או אנרכיה – מניחה קיומם של כללים מסויימים שמסדירים את אופן ההתנהלות בין פרטים. בלעדי הכללים האלה, המשחק הפוליטי היה חסר ערך, כיוון שלא הייתה דרך לצבור כוח. זהו תהליך דיאלקטי, כמובן, כיוון שהמציאות הפוליטית מניחה קיומם של כללים, אך הכללים אינם מספקים את המסגרת בלבד, הם גם תוצר של מאבקי הכוח. ולא רק מציאות פוליטית. גם מציאות אישית, בין-אישית, רגשית – הכל מניחים קיומם של "מותר" ו"אסור" וגם של "צודק" ו"בלתי-צודק".

כך שלימוד החוק העברי הקדום איננו רק מפתח לעמוד על טיבה של "יהדות". לימוד שורשי החוק, מקורות החוק, תולדות החוק הוא לימוד מקורות החברה, מקורות יחסי אנוש ומאבקי כוח. זהו לימוד פרטיקולרי, לאומי-תרבותי אך בה בעת חקר של יסוד אוניברסאלי בתרבות האנושית.

ב.

בחוברת האחרונה של כתב העת של אוקספורד ללימודי משפט, מצאתי מאמר מאוד מעניין של פרופסור אנגלי בשם אנדרו וויליאמס שעסק במערכת המשפט של האיחוד האירופי (הפרטים כרגיל בסוף). הטענה שלו, בקצרה, היא שבית המשפט של האיחוד האירופי איננו מבטא תפיסת עולם מגובשת, וככזה ההחלטות שלו אינן נשענות על ערכים, ולכן הוא גם איננו יכול להביא צדק. יתר על כן, מהטענה שלו עולה שכל פסיקה של בית המשפט חותרת תחת עצמו, כיוון שהיא משמשת עוד מקרה לחוסר-העקביות הערכית שלו, שתרוקן אותו מתוכן. לפני שאמשיך, אעיר בקצרה שהפתרון שהוא מציע לבעייה היא גיבוש מערכת ערכים (חוקה?) שלאורה יוכל לפעול בית המשפט של האיחוד. את הפתרון הזה אין בית המשפט יכול לייצר בעצמו, ויש צורך בהתערבות של מחוקקים שינחו את בית המשפט בכיוון הנכון.

המאמר מתריס ומעורר מחשבה, ואני נותרתי עם כמה תהיות ושאלות בלתי-פתורות. השאלה המטרידה ביותר היא האם המציאות שוויליאמס מתאר נכונה רק לגבי בית המשפט של האיחוד האירופי בשל הנסיבות הפוליטיות הייחודיות בהן הוא נוצר, או שמא הביקורת שלו תקפה לגבי כל בית-משפט (בפוטנציה או בפועל), ובנוסף – האם היא תקיפה לגבי בית המשפט הישראלי.

בעקבות הוגים אחרים (ובראש ובראשונה יורגן הברמס), וויליאמס מציע הבחנה בין ערכים, עקרונות וסגולות (עמ' 559). ההבדל בין ערכים לעקרונות הוא מהותי לעומת החפיפה הסמנטית המקובלת ביניהם (אני בטוח שאני משתמש בהן כמילים נרדפות): "ערכים" קשורים למטרות, כלומר דברים בעלי-ערך שיש לשאוף אליהם, בעוד "עקרונות" מציינים את מערכת המחויבויות (הפוליטית-ממסדית, בראש ובראשונה). משתמע מכאן ציר לינארי עם תנועה קדימה – מערכת עקרונות היא מה שאדם בא ממנו, מערכת ערכים היא מה שאדם שואף אליו. הסגולות (virtues) לפי וויליאמס (ובעקבות אלסדייר מקינטייר), הן המערכת המתווכת בין הערכים לעקרונות.

הכל טוב ויפה, אלא שוויליאמס טוען שבית המשפט של האיחוד האירופי "תקוע" בעקרונות שהותוו עבורו. עקרונות אלה, לפי הבנתי, הם סך של מאבקים בין קבוצות שונות, וכן נסיון לא להרגיז אף מדינה באיחוד, ולכן נייטרלים ככל האפשר מחד, אך גם בעלי ערכים סותרים מאידך. השפיטה על-פי ה"עקרונות" היא אמצעי של בית המשפט המאפשר לו להמשיך את שלטונו, אך באופן פרדוקסלי היא גם חותרת תחתיו, כאמור, בהיותה נטולת ערכים, וככל שהחשש לקבוע "ערכים" ממשיך לייצר קיפאון ותלות גוברת ב"עקרונות".

כדי להדגים את הטענה שלו שבית המשפט איננו שופט על-פי ערכים, הוא מביא מקרה לדוגמה של קאדי מוסלמי שזכויות הפרט שלו נפגעה במסגרת המלחמה בטרור. הקושי בטענה של וויליאמס, לטעמי, הוא שאין הוא מביא בחשבון (או לכל הפחות הוא לא התמודד בהרחבה) עם האפשרות שערכים יכולים להתנגש אחד בשני. כאשר יש התנגשות ערכים שכזו, בית המשפט יידרש להכריע בין ערכים שונים. הכרעה זו תהיה במסגרת ה"עקרונות" שיש בידיו (החוקים?), אך גם על-פי תפיסת עולם ערכית, שגם אם היא מחזיקה בשני ערכים כבעלי-חשיבות רבה, ברגע הכרעה ספציפי היא עשויה לבחור ערך זה על-פני אחר (ובהינתן נסיבות שונות, אפילו כגון אווירה ציבורית שונה, היא עשויה לבחור דווקא את הערך שקודם נדחה על-פני הערך שקודם נבחר). האם יש בהחלטות סותרות שכאלה להצביע על חוסר-עקביות, שלא לדבר על חוסר-ערכים? ייתכן. אך בהיעדר דיון עומק באפשרות של ערכים מתנגשים והכלים הערכיים להכריע בין ערכים מתנגשים, עדיין לא שוכנעתי.

הקושי השני, כאמור, היה עם הדיון בבית-המשפט של האיחוד האירופי כמקרה מיוחד. אין לי היכרות עומק לא עם בית-משפט זה, ואף לא עם בתי המשפט בישראל ובארצות הברית. ועדיין, מהמעט שידוע לי עליהם, ידוע לי שכל אחד מהם מתקיים בתוך מאבקי כוח אדירים, המבטאים לא רק מאבק לשליטה, אלא גם מאבק על רוח וערכים. המאבקים הללו מתקיימים בתוך מסגרת ידועה של כללי-משחק, קרי עם "עקרונות". האם לא ניתן היה לתאר גם החלטות של בית-המשפט הישראלי כהחלטות שנעשו מתוך מערכת "עקרונות" המבססת את שלטונו, אך בד בבד איננה עקבית במערכת ערכים שתצדיק את המשך קיומו?

המחשבה שאת התיאור שוויליאמס מספק לבית-המשפט של האיחוד ובעיותיו ניתן להחיל גם על בתי-משפט אחרים (ואולי על כל מערכת משפטית), מעלה שאלה מתודולוגית חשובה: הביקורת של וויליאמס היא מרתקת, חשובה וראויה לדיון. עם זאת, ייתכן והיא מייצגת חשיבה של מערכת משפט "טהורה" שמתקיימת על קו ערכי "קונסיסטנטי", שאיננה קיימת במציאות. מערכת המשפט לעולם תמשיך להיות חלק ממציאות פוליטית נתונה, וככזאת היא לעולם תישאר תחת הרושם, ההישגים והכישלונות של צדדים שונים, המנסים להתוות את ה"עקרונות" מונחי ה"ערכים" השונים (ולכן גם הסותרים) שלהם. השאיפה לאחידות תמשיך לפעם בקרב העוסקים במשפט, והתוצאות המורכבות ימשיכו לשקף את חוסר-ההכרעה התמידי שהחברה נתונה בו.

דומני שיש לתובנה הזו השלכות גם כאשר חושבים על הסתירות הקיימות בתוך החוק המקראי והחוק העברי הקדום בכללו.

Williams, Andrew T. "Taking Values Seriously: Towards a Philosophy of EU Law." Oxford Journal of Legal Studies 29,3 (2009): 549-577.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—