משהו קטן על דת וקולנוע

[אינני מאמין בספויילרים. כדי לדבר על סרט, יש להניח שהקוראים ראו את הסרט, או שהם בוחרים לדעת עליו פרטים לפני הצפייה].

בטיסה חזרה צפיתי בסרט "הנבואה" (Knowing). ההערות הבאות מופיעות מתוך מודעות מלאה ליכולת המוגבלת לחוות סרט במטוס (האפשרות שנעשתה בו עריכה מיוחדת לצופים, המסך הקטן מדי, הפרעות בצפייה שקשורות בטיסה ועוד):

אחד הדברים שנוטים מאוד לבלבל ישראלי בארצות-הברית הוא קו ההפרדה בין דתי לחילוני שפועל באופן מאוד שונה בארצות הברית מאשר בישראל. ראשית, העובדה שבישראל הדיכוטומיה הזו ניכרת בראש ובראשונה בלבוש, כך שאדם מובחן כדתי עוד בטרם הציג עצמו, דבר שאיננו קיים באופן מובהק בתרבות האמריקאית. כלומר, ודאי יש קודים מסויימים של לבוש שתואמים יותר אנשים אדוקים מאחרים, אבל הם מאוד שונים מהקודים הישראלים / יהודיים, ובעצם כמעט שאינם ניתנים לפענוח על-ידי מי שבא מבחוץ.

כך שלקח לי המון זמן להבין שהסרט "הנבואה" הוא סרט דתי. באנגלית, כזכור, השם שלו (Knowing) לא הסגיר את המאפיין הזה כפי שהכותרת העברית עושה. בכלל, כשישראלי עושה סרט "דתי", כמו "מדורת השבט" או "אושפיזין" המאפיינים הדתיים שלו יהיו ניכרים מיד – הלבוש שכבר הזכרתי, וגם המוטיבים, העלילה, ואפילו הז'אנר – סרט ישראלי דתי הוא תת-ז'אנר בפני עצמו, שלא כמו הסרט האמריקאי שיכול להיות סרט פעולה או סרט מדע בדיוני (כפי שהובטח לי) שהפן הדתי שלו מתברר רק ככל שהעלילה מתפתחת.

כמובן שמוטיבים דתיים מופיעים בסרטים רבים, גם כאלה שאינם דתיים באופן מובהק כמו "הנבואה". זה דבר שקשור לתשתית של התרבות, שהיא דתית מאוד בעיקרה, ועל כן השימוש במוטיבים דתיים הוא נפוץ מאוד, בשל הנגישות החווייתית המיידית שלו (משיקולים אמנותיים ומסחריים כאחד). רק בשנים האחרונות, עם העמקת הלימוד בנצרות קדומה ובטיפולוגיה נוצרית, אני מבין עד כמה המוטיבים האלה לא מפוענחים לעומקם על-ידי הצופה הישראלי הממוצע, שלא תמיד יחוש עד כמה הדברים האלה משוקעים בסרטים באופן מכוּון (ומכַוון). על קצה המזלג, אומר שכל הבנייה הוליוודית של יחסי אב-בן וכל ייצוג של ויתור / הקרבה צריכים לכל הפחות להיבדק דרך המנסרת הנוצרית (ופעמים רבות אכן יימצא בהם יותר מקורטוב של הטיפולוגיה הזו). <– אני יודע שאינני מחדש כאן שום דבר.

כמובן שהחוויה הזו חריפה עוד יותר בסרט שהוא ממש דתי באופיו. בדמותו של ניקולאס קייג' מגולם המאבק שבין הדת למדע, כשידה של הדת היא על העליונה, בסופו של דבר. שתי סצינות מבהירות זאת במפורש: עמיתו של קייג' במכון המחקר שומע על הנבואה ובהתחלה מסרב להאמין. אך דווקא כשהעובדות מצטברות ומצביעות באופן חד-משמעי על האמת שבנבואה, הוא מתבצר בעמדתו ואומר שכ"איש מדע" הוא חש שעליו להפסיק להתעמק בזה, ושהוא מציע לחברו לעשות כמוהו.

זהו ייצוג כוזב של המדע, אך כזה שמקובל מאוד בקרב חוגים דתיים: תפיסה של המדע כדוֹגמה דווקאית, המתעלמת מן העובדות. בפועל, כמובן, המצב הוא הפוך. אינני טוען שאין בנמצא אף איש-מדע דוגמטי, אך איש-המדע הטוב לא היה נרתע מנתונים כאלה, אלא נמשך לחקור אותם עוד יותר, גם אם היה עליו לזנוח אמיתות שהחזיק בהן כל חייו. למעשה, הרבה מפריצות הדרך המשמעותיות ביותר בתולדות המדע נעשו בדיוק בזכות אנשים שהיו מוכנים לזנוח תפיסות עליהן גדלו, נוכח העובדות. כך שהסצינה הזו שבה הקולגה של קייג' מציע לו להפסיק להתעסק עם הנבואה מייצגת בעצם פנטזיה של איש-הדת, בה איש-המדע כושל בשל הסתגרותו, אך עומד לגלות שכל חייו התבססו על שקר. במובנים רבים זו סצינה מגוחכת עוד יותר מעלייתה של מנהטן באש בסצינת האפוקליפטית של הסיום. במציאות עוד לא אירע מצב כזה ש"יוכיח" שהמדע שגוי, אך בזמן הצפייה תהיתי כמה צופים הרגישו בסצינה הזו שהיא תופסת משהו מאוד נכון לגבי אנשי-מדע, וכמה אמרו לעצמם "טוב, אבל זה רק סרט. אין באמת נתון כזה שמדענים מתעלמים מהם".

הסצינה השנייה שמייצגת את העימות בין הדת למדע היא כאשר קייג' קולט את מהות הנבואה האחרונה (שנמסרה מקוטעת), חוזר למכון המחקר שלו, וצועק בתסכול שכל חייו הוא חוקר את תנועות השמש, אך לא היה בכוחו להתכונן לרגע הזה. המדע מוצג כאן כאמת, אבל חלקית בלבד, שיכולה להיות תועלתית לאדם רק בצידה של התגלות על-אנושית. ללא התגלות זו, המידע שהאדם מסוגל לאסוף הוא חסר-ערך, במובן היסודי ביותר.

ככל שקייג' מעמיק במסמך, כך גובר הייצוג שלו כנביא (וזו תובנה שמחווירה כמובן לאור הכותרת העברית, שלא הייתה ידועה לי בזמן הצפייה), לא במובן של חוזה העתידות, אלא של האדם הבודד שיודע את האמת וכולם חושבים אותו למשוגע. הצופה שרואה דברים ששאר המשתתפים בסרט אינם יודעים, יודע גם שקייג' הוא נביא-אמת, ועל-כן מזדהה ומחכה ששאר המשתתפים בסרט יכירו באמת הזו. אך תהליך זה קורה רק עם העזיבה של קייג' את עולם המדע לטובת עולם האמונה.

המאבק הזה מיוצג בעוד אמצעים רבים בסרט (החזרה של קייג' בסוף לחיק אביו הכומר, העובדה שהוא התעמק במדע בעקבות מותה "הבלתי-מוסבר" של אשתו, ועוד ועוד), אך שתי הסצינות האלה הן החזקות ביותר, ואני חושב שיש משמעות לעובדה שהן שתיהן קורות בסצינות "ריאליסטיות" ולא "על-טבעיות", כיוון שבזה הן מחזקות את המסר שכך המדע מתנהל באמת, לא בעולם של המדע הבדיוני, אלא במוסד MIT הממשי (שבו קייג' עובד), ובדומיו.

מנקודת-מבט של חקר התרבות, מעניין לחשוב איך מסר כל-כך חשוך ומטופש מועבר באמצעים "חילוניים". אני מדמיין את הזוגות שיוצאים לסרט ביום שישי בערב, את נערי התיכון והקולג' שיוצאים לדייט בוויק-אנד, וגם את נוסעי המטוס שצופים בסרט הזה כסוג של בידור – והוא אכן עטוף בקונוונציות של סרט מתח, עם נגיעה קלה של דראמה פסיכולוגית (יחסי הורים-בנים, שכול ואבדון) – כשבכל נים ונים שלו מפעפע מסר שבילי גרהאם או עובדיה יוסף היו יכולים לחתום עליו בשמחה. להרצאה של גרהאם או יוסף הם לא היו הולכים, כמובן, אבל סרט כזה נחווה כחילוני לגמרי – תרבות פופולרית שכביכול מנותקת לגמרי מן העולם הדתי. המתח בין שני העולמות הללו שממשיכים להתקיים לא רק זה לצד זה, אלא גם מזינים זה את זה הוא המרתק ביותר בהתבוננות על החוויה האנושית (והוא ימשיך להתקיים עוד שנים רבות, למרבה הצער או השמחה).

[לחצו כאן לכל הרשימות על דת וקולנוע]

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “משהו קטן על דת וקולנוע

  1. מעניין. יצא לי לצפות בסרט בנסיבות דומות והתובנה היחידה שהייתה לי הוא שהוא סרט גרוע, ואכן דתי. באופן טבעי, דמותו של ה"מדען" בסרט צרמה לי אבל לא עלה בדעתי להתעמק בזה. אולי התרגלתי במידה מסויימת לתרבות הדתית האמריקאית. אולי אני פשוט כבר לא מופתע כשסרט הוליוודי מתגלה כ(עוד) הכלאה לא מוצלחת של "מותחן" אה-לה נייט שיאמאלאן וקלטת של אמנון יצחק.

  2. אהלן אריה
    לא ראיתי את הסרט
    אולי זה עוד קרב במערכה על החינוך לבריאתנות ?
    אני חושב שכבר סיפרתי לך על חומריו האפלים. היה לי מאוד עצוב לראות את האדפדציה ההוליוודית של המצפן המוזהב, הספר הראשון בטרילוגית חומריו האפלים. כל העוקץ של הספר האתאיסטי, שבעצם מתרגם לעלילה את גן העדן האבוד, הלך לאיבוד ברצון לא לעצבן את הנוצרים והקתולים בפרט. עד כדי כך ששמחתי שהאולפנים ויתרו על שני הספרים האחרים.
    אני ממליץ לך שוב על הטרילוגיה בחום. מדובר בספר שכתוב לילדים ומאפשר עולם רוחני ופנימי ללא בורא וללא פחד.

    זה לא רק בקולנוע. מה אם ההרגל שכנראה לא תפס בפנסילווניה של "ברוך השם" ו"השבח לאל" בתור התשובה למה קורה מה המצב וכו'.
    אני אימצתי את התשובה "השבח לאבולוציה".

  3. אני לא צופה הרבה בטלוויזיה, לפחות לא ישראלית, אבל בפעמים האחרונות שיצא לי לראות ערוץ 2 היה בו גרפולוג, או נומרלוג, או משהו כזה, ואיזה מישהי מתוכנית ריאליטי ובעלה שהקשיבו ל"נבואות" שלו ברוב-קשב. אנשים אלו לא יראו את עצמם כ"דתיים" – המקשיבים הם חילוניים לחלוטין, מבחינתם, והגרפולוג הוא "מדען" מבחינתו (מבלי שיהיה לו שום שמץ של הבנה של תהליכים מדעיים ואיך משיגים ידע מדעי).

    במילים אחרות – אני חושב שגם בתרבות ה"חילונית" בארץ ובעולם בכלל יש הרבה מאוד דת. התרבות הבהירה (bright) בארץ כמעט בלתי קיימת, היא רק מובלעת קטנה בתוך המובלעת השמאלנית הקטנה ממילא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s