דופק זה לא מילה

את הקטע הבא רציתי לצטט ביום הידיעה על מותו של עמוס קינן, אך הספר לא היה איתי. בספר יש שני מחזות של קינן מראשית שנות השבעים: "חברים מספרים על ישו" ו"עודני מאמין בך". קניתי אותו לפני שנים בשוק, בדוכן מאולתר ברחוב אגריפס. נראה לי ששילמתי עליו חמישה שקלים, ומצאתי שם דברים שגם עשרים שנה אחרי שעלו על הכתב נשמעו אוונגארד. כנראה שגם שלושים וארבעים שנה אחרי:

אני משוגעת על יעילות. פשוט לא יכולה לסבול חוסר יעילות. אני תמיד אומרת שהדבר הכי יעיל זה הצבא. יש הרבה מה ללמוד מהצבא בשטח היעילות. אתמול שמתי לב שהעוזרת שלי לא מנגבת טוב את האבק מהשולחן. תיכף על המקום פיטרתי אותה והבאתי את הצבא במקומה. עכשיו הצבא אצלי בבית עושה סדר. תענוג להסתכל איך הכל דופק, איזו מכונה משומנת. דופק זה לא מילה. גם בעלי התגלה כבלתי יעיל. הבאתי במקומו את הצבא. עכשיו זה דופק כמו מכונה משומנת. הילד שלי התגלה כבלתי יעיל. הבאתי במקומו את הצבא ועכשיו הוא יעיל. בכלל, מאז שהכל מתנהל בידי הצבא, הכל נעשה יותר יעיל. בתי הכנסת יעילים יותר. מערת המכפלה יעילה יותר. הכותל המערבי יעיל יותר. מדיניות החוץ, הפנים הדואר והמשטרה, הכל יעיל והולך חלק, כמו על שמן. מהיום שהצבא מנהל את המכבסות, הכביסה לבנה יותר. אני מאושרת. גם האושר עכשיו יעיל יותר. אבל מה שאני שמחה הכי הרבה, זה מהעובדה שעשו מהצבא אלוהים. עכשיו סוף סוף גם אלוהים יעיל יותר.

רק שנים אחרי שקראתי את השורות הללו בהערצה גיליתי את דבר עברו החבלני של קינן. השורות קשות יותר לקריאה כפשוטן מחד (האם קינן לועג לאלימות הממוסדת הצבאית בעודו נוהה אחרי האלימות הספונטנית של המהפכן הבודד?), אך היוו עוד נדבך בשיעור ארוך, מסובך ומתמשך על היצירה שלעולם עומדת בזכות עצמה, לפעמים אף בניגוד ליוצרה.

ועוד משהו: מולי בנטמן כתב לפני כחצי שנה על ספרה של נורית גרץ, "על דעת עצמו" – למי שלא קרא אז, זו הזדמנות לשוב.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—