שתי נקודות של אופטימיות מירושלים

א. הכביש הדו-לאומי של ירושלים

אין חופשה בלי האסונות הקטנים שלה. לאחר הביקור במרפאה שברחוב ביתר, המתנו לאוטובוס על דרך חברון שייקח אותנו חזרה למרכז העיר. האוטובוס הראשון היה של "אגד" אבל לא נסע לכיוון שלנו. ארבעת האוטובוסים אחריו היו פלסטינים. מספרי הקווים שלהם היו אותם מספרים של קווי "אגד" שעוברים שם: 21, 124. כתובת בערבית ציינה שתחנת המוצא שלהם הייתה בית-ג'לא. 21 דווקא היה טוב לנו, אבל לא עלינו עליו. החששות הרגילים (מותר לנו? יכעסו עלינו? ירשו לנו?) לצד שיקולים פרגמטיים יותר (אם כתוב שהמוצא שלו מבית ג'לא, האם המשך המסלול שלו באמת חופף את 21 שאנחנו צריכים?). חיכינו ל-21 של אגד.

אני לא רוצה להלל את המקרה הזה יותר מדי. אני מניח שהמעבר של אוטובס מבית ג'לא לירושלים הוא לא חלק (ואולי וירטואלי, וציון המוצא פירושו רק עד מחסום כלשהו?). כמו-כן, העובדה שאוטובוסים עוברים בירושלים כ"שקופים" עבור האוכלוסייה היהודית, אולי כמו ש"אגד" שקוף עבור תושבים פלסטינים מסויימים, גם היא לא ממש סמל של דו-קיום.

ועדיין, זו מציאות דו-לאומית. עיר אחת, שיש בה מערכת קווים יהודית ומערכת קווים ערבית, ואף אחד מהקווים אינו מקפח את זכותו של האחר. שתי ערים שמתקיימות במקביל, באותו מרחב גיאוגרפי.

ובחזון, יהיה לי ברור שמותר לי לנסוע בקו הפלסטיני, אבל אולי הוא יהיה לי פחות טוב, כי המסלול שלו יעבור ביותר אזורים פלסטינים, כשם שהקו היהודי יעבור ביותר אזורים יהודיים. אבל אם המקטע שאני צריך חופף את הקו הפלסטיני, לא תהיה שום בעייה.

ובמציאות: כבר עכשיו יש קווים פלסטינים בירושלים לצד קווים יהודיים, שכונות ערביות לצד שכונות יהודיות, שתי ערים באותו שטח.

ב. דו-קיום תרבותי

כמה שעות אחר-כך נסענו לחוצות ממילא, להפנינג שהיה שם בשעות הערב (בירושלים הערב הרבה לפני השקיעה).

שמענו הופעה של נמרוד לוי וזמרת (שאת שמה אולי אדע ואעדכן בהמשך). היא הייתה לבושה במכנסיים קצרים וחולצה עם כתפיים חשופות. אצל לופוליאנסקי אירוע כזה לא היה מתקבל להפנינג. בלי קשר לביגוד שלה – פשוט הרעיון של אישה שרה, לא התקבל שם. הזדמן לי לראות כמה טקסי זכרון מביכים של העירייה בשל המאמץ לא לכלול נשים. הסגנון הבלוזי בליווי הגיטרה הזכירו את אחינועם ניני וגיל דור (בראשית דרכם), והתיאטרליות שלה את חווה אלברשטיין. היה מעולה.

בזמן שהיא שרה, עברו לידה חרדים, אנשי כמורה ארמניים, מוסלמיות עטופות חיג'אב. הם לא עצרו ליהנות מהמופע, אך גם לא הגבירו צעד. ודאי שלא צעקו או כיסו עיניים. הם פשוט התנהגו כמי שמבינים היטב את המשמעות שבחיים בעיר מודרנית עם מרחב ציבורי חילוני. אם הם לא רוצים לשמוע קול אישה שרה, אין להם סיבה לעבור בחוצות ממילא. הם יכולים להישאר בתוככי העיר העתיקה או במאה שערים.

בקפה רימון, ברולדין, בארומה, כולם מקומות עם נוף שצופה על גיא בן הינום והלאה, ישבו חרדים, חילונים, כיפות סרוגות, מוסלמים, תיירים ומקומיים, קבוצת אנשי חינוך מיוחד – כולם יחד. ירושלים עדיין איננה מציגה את הקוסמופוליטיות שראיתי בלונדון, אבל הפוטנציאל גלום בה (יותר ממה שגורמים שונים רוצים להציג).

אוף

כל-כך קשה לכתוב אופטימי על ירושלים. אני מספר על חוויה חיובית שהייתה לי בממילא, ומרגיש צורך להתנצל ולהראות שאני יודע לשנן את כל מה שלא בסדר בפרוייקט ממילא, מאז ועד היום. כותב על התחבורה הציבורית הדו-לאומית, וזה מסתבך לי עם מחסומים ועם הפרדה שקיימת בפועל, עם בולמוס הבנייה של נתניהו, עם מאבקי החרדים השונים שמתרחשים לצד המציאות שאני מספר עליה כאן – לא במקום, לא מעל ולא מתחת.

אני מקווה שהקוראים ייטו לי חסד, ויבינו שאיני הוזה או שוגה באשליות כאילו שטוב כבר עכשיו, כבר היום. אני בסך-הכל משתף בחוויות, הבלחים קטנים שהמחישו לי כיצד יכול היה להיות טוב.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “שתי נקודות של אופטימיות מירושלים

  1. שמחתי לקרוא ושמחתי ששיתפת.
    זה הכל בגלל התקשורת.
    שלום ודו קיום זה דבר משעמם אריה.
    זה לא מוכר עיתונים ומהדורות.
    זכור לי הביקור הראשון בניו יורק של לפני פיגוע התאומים.
    דיברו שם בחדשות על סופת שלגים.
    זה הסתכם באולי 20 סנטימטר שלג.
    קינאתי אז בשפיות של כל העניין.
    מסתבר שישראל אז הייתה האוונגרד ולא השתרכה מאחור.

  2. תודה, שאול. החלק של התקשורת בעיצוב המציאות הוא אכן נושא שאני מתקשה להחליט בו. מצד אחד, ברור שאנחנו לא רוצים תקשורת שמייפה הכל ומספרת שהכל נפלא. הביקורת חשובה כדי לדעת מה לשנות ואיך. מצד שני, במרווח שבין הצהוב לאדום אכן מתקבל הרושם שהכל שחור, ולכן גם אין טעם לקוות לטוב או לשינוי.

  3. גם אני בקרתי בירושלים החודש לכבוד פסטיבל הקולנוע בי-ם. אומנם לצערי זה היה לתקופה מאוד קצרה ועל כן חוויותי מאוד מוגבלות אבל דווקא שמתי לב ליום יום הירושלמי בו ערבים עובדים לצד יהודים ומשרתים קהל מעורב בלי שמץ של פטרוניות או צביעות שהרבה פעמים מתלווה לשרותים כאילו כאשר יש מתח (בין מעמדי או גזעי).

    זה לא בהכרח שזה המצב אבל מהקצת שראיתי נראה לי שהיחסים בין הדתות עובדים לא רע בירושלים (מן הסתם לא מדובר על ערבים שמעבר לחומה שם הבעיות גדולות ושונות) כיום.

  4. אני חושב שמה שאתה מתאר, זה בדיוק מה שאני מדבר עליו. זה לא שאין פטרוניות, ואם מחר יהיה פיגוע בירושלים, מהר מאוד תמצא את האספסוף שמתגודד לצעוק "מוות לערבים". אבל בהתנהלות היומיומית יש בסיס איתן של דו-קיום שיכול לשמש נקודת מוצא לעיר אחת שוויונית.
    הקוראים לחלוקת העיר, רוצים את ההיפך הגמור.

  5. פינגבק: שתי חוויות הפוכות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s