שתי הערות על זהות ומיעוט

א. Self Hating Jew

"Sure, I hate myself, but it's not because I'm Jewish.” – Woody Allen (from Deconstructing Harry).

לא שפסחה עליי הנימה הסרקאסטית במאמרו של עקיבא אלדר, "מיהו יהודי שונא עצמו," אך נראה לי שאפילו אצלו בצבצה חוסר-ההבנה הבסיסי לשורש הבעייה. למשל, כשהוא כותב:

"אנחנו אוהבים את היהודים שלנו בממשל עיוורים להתנחלויות ואטומים לתלונות של הערבים. למשל, כמו אליוט אברמס, מי שהיה הממונה על המזרח התיכון בממשל בוש. אברמס, המזוהה עם הימין הניאו-שמרני, תרם תרומה חשובה להכשרת שורה ארוכה של שרצים תוצרת ישראל. הוא היה סוכן מכירות מצטיין של תורת ה"אין פרטנר", והרוח החיה של מדיניות הסלחנות כלפי פריחת ההתנחלויות. באחרונה מתח ביקורת פומבית על חזון שתי המדינות של הנשיא ששכר את שירותיו, בין השאר, כדי לקדם את הפתרון הזה."

אך אברמס איננו עיוור להתנחלויות, וגם הנשיא בוש עצמו לא היה. כפי שאלדר עצמו מודה, אברמס מחזיק דיעות ימניות-שמרניות, וזה כל הסיפור. בעצם, ליהדותו אין שום שייכות לעניין. יש יהודים שמאלנים ויש יהודים ימנים. האמנם זו ידיעה חדשותית? כאשר גם הממשל האמריקאי הוא שמאלני וגם הממשל בארץ (כפי שהיה בחמש מתוך שמונה שנות קלינטון), היהודים בממשל נחשבים ידידותיים לישראל, וכיוצא בזה כאשר הממשל האמריקאי הוא ימני וגם הישראלי.

נתניהו משתמש (לא בגלוי, כמובן) ברטוריקה לאומנית-גטואית כדי להכפיש את אנשי הכוח שמפעילים עליו לחץ. אם הם לא היו יהודים, הוא היה מאשים אותם באנטישמיות.

הכתיבה של אלדר, אגב, איננה שונה מאוד מהשיטה המחנאית של נתניהו, רק שמטבע הדברים בהיותו בצד השני של המתרס, הוא מסמן את הטובים והרעים בצורה שונה מנתניהו. כך, למשל, באותו מאמר הוא כותב:

"סקרי דעת הקהל בארצות הברית מלמדים, שדעתם של רוב היהודים קרובה יותר לגישות של ארגונים כמו הקהילה הרפורמית, ידידי שלום עכשיו ו"ג'יי-סטריט", שדוגלים בפתרון של שתי מדינות וסולדים מתורתו של אביגדור ליברמן, ויותר מכל – רוב מכריע מסתייג מההתנחלויות."

מעבר לרטוריקה, האם אלדר מסוגל להצביע על הבדל ממשי בין תורתו של אביגדור ליברמן לג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית? ליברמן תומך בפתרון שתי המדינות, כזכור, ואף מצהיר על נכונות לנסיגה מהתנחלויות קטנות. האם ג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית מתעקשים על פינוי מעלה אדומים או אריאל? כמדומני שההבדל הוא ברטוריקה בלבד, אך זה סוד שאלדר לא יגלה לקוראיו.

ב. תודעה כפולה

כתב העת הבריטי "תקשורת, תרבות וחברה" מפרסם מאמר של אמל ג'מאל, ראש החוג למדע המדינה באונ' תל אביב, על השפעת הגלובליזציה של התקשורת על דפוסי הצריכה ועל התודעה של הפלסטינים הישראלים. המאמר סוקר בקצרה את תולדות התקשורת הערבית בישראל, ומביא ממצאים באשר לדפוסי צריכה עכשווים.

האפשרות לצרוך יותר מסוג תקשורת אחד (למשל: ערבי בינלאומי או ישראלי-יהודי-מקומי), מאפשר להבנות יותר מזהות אחת, מצב אותו הוא מכנה (בעקבות אחרים) "תודעה כפולה". זהו תהליך שמתרחש ביתר שאת בעידן זה, "בעולם בו הבית הופך באופן הדרגתי לוירטואלי" (561). אפשרות המעבר מזהות אחת לאחרת כביכול צופנת בחובה הגדלת האופציות ולכן מתן יותר חופש לאדם, אך למעשה היא בעלת אופי טראגי, כפי שאפשר לתאר. זהותו של מחבר המאמר ותפקידו היא מהווים דוגמה נוספת לכפילות הזו: ג'מאל מבקר בחריפות את ממשלות ישראל, שפעלו כולן כאחד "באופן אנרגטי, תוך שימוש במכאניזמים אידיאולוגיים כדי להטמיע את תפיסת-העולם היהודים הדומיננטית בקרב המיעוט הערבי הילידי" (573), וכן פעלו דרך אמצעי התקשורת "במאמצים אדירים להאדיר את העליונות התרבותית של החברה היהודית, [על-ידי] מסרים שרמזו על הפיגור התרבותי, הכלכלי והחברתי של החברה הערבית" (563). אך השיח הפוסט-קולוניאליסטי המעצב את המאמר, הוא גם העוקץ שבו, בהצביעו על הבמה שניתנה לדובר על ידי מושא הביקורת שלו. לקראת סוף המאמר, ג'מאל חוזה כי בטווח הארוך יותר ויותר ערוצי תקשורת לוויניים ישפיעו על המרחב הערבי בישראל, באופן שיציב אתגרים חדשים לחווית החברות אל תוך החברה הישראלית בקרב האוכלוסייה הערבית. סביר להניח שהצדק עמו, ויש לחשוש שתהליך כזה יוביל לסגרגציה שיקשה לא רק על דו-קיום, אלא גם על השתלבות דוגמת זו של ג'מאל עצמו (שמדברים אחרים שקראתי שלו – למשל כאן – אני מניח שמודע היטב לכך שעצם הביקורת שלו משמשת כעלה תאנה, ובכך בו-זמנית מקדמת את המטרה שלו, אך גם חותרת תחתיה).

Jamal, Amal. "Media Culture as Counter-Hegemonic Strategy: The Communicative Action of the Arab Minority in Israel.” Media, Culture & Society 31,4 (2009): 559–577

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “שתי הערות על זהות ומיעוט

  1. כבר חשבתי לכתוב תגובה ארוכה, אבל אני מעדיף לקבל ממך הבהרה קודם כדי להבין טוב יותר – אתה טוען שאין למעשה הבדל בין ליברמן לבין איש שמאל ממוצע (כמו ידידי שלום עכשיו) מבחינת תפיסתו את הסכסוך הישראלי-פלשתיני?

  2. 🙂 רק עכשיו אני קולט שאתה חדש כאן…

    לפני שאני אענה לך, אני אעיר שזה אתגר מאוד מעניין לכתוב בלוג, כפי שאתה ודאי יודע: מצד אחד, אתה רוצה להניח שיש קוראים שהולכים איתך איזושהי דרך וכבר תוכל לרמוז בחצי משפט על משהו, והם יידעו למה אתה מתכוון; מצד שני, אסור שהשפה תהפוך פנימית מדי, ליודעי ח"ן בלבד (ומצד שלישי, אינך רוצה לשעמם את הותיקים, שאינם זקוקים להסברים מפורטים).

    אני אשתדל לחשוף את כל הקלפים שלי:

    אני מעדיף פתרון של מדינה דו-לאומית על-פני פתרון שתי מדינות, ולכן מעת לעת אני מעיר הערות עוקצניות כאלה, נגד התומכים בפתרון שתי המדינות. עם זאת, אני מודה שאפשר ליישם את שני הפתרונות הללו בדרך מוצלחת (שתקדם שוויון, שלום, שיתוף-פעולה, דו-קיום וכו') או בדרך לא מוצלחת (שתקדם אפליה, גזענות, נישול וכו').

    אני מבדיל בין "איש שמאל ממוצע" מהרחוב, שעשוי להיות תמים דיו לחשוב שהפתרון באמת פשוט ושהחזרת שטחים (לפלסטינים או לסורים) תביא עימה שלום, לבין מנהיג השמאל, שלעולם איננו תמים (כך אנחנו חייבים להניח), ושמטרתו היא שימור העליונות הישראלית על-פני הפלסטינים, ולא ערכים כמו שלום או שוויון.

    אני בהחלט חושב שעקיבא אלדר מבין זאת, ולכן תוקף אותו (וכן כותבים אחרים ב"הארץ").
    הימין הוא פחות בעייתי עבורי: הם מדברים על חשיבותה של עליונות יהודית, ולכן אפשר לסמן את יסודות הויכוח הערכי, ולהיאבק עליהם פוליטית. מנהיגי שמאל שמדברים במושגים של שלום, אך לאחר מכן פועלים אחרת, הם-הם הסיבה לכך שהשמאל הישראלי במצבו. הם ממשיכים לטעון שהסכם הוא בהישג יד ושאז הכל יהיה טוב, וכשהמאמצים לשלום אינם נושאים פרי, הם גורמים לאכזבה ולכרסום בטענותיהם. הפער בין הציפיות שאוסלו יצר להתרסקותו ב-2000, הוא שהנחית מכה אנושה על השמאל, ולא אוקטובר 2000 בלבד. על-כן, אילו יותר אנשים בתקשורת היו מתייחסים לאוסלו בזמן אמת כפי שעמירה הס התייחסה, אפשר היה לצמצם במשהו את הפער הזה. או: אילו ממשלת "שמאל" כפי שממשלת רבין לכאורה הייתה, מלכתחילה לא הייתה מביאה הסכם כמו אוסלו.

    זה ממש על קצה המזלג, כמובן. אם עדיין לא עניתי, תרגיש חופשי לבקש ממני לחדד.

  3. היי אריה
    כל פעם שכותבים על אקסלרוד אני מנסה לגלות אם יש לאיש קשר למשפחת טרוצקי.
    יש מתנחל שנושא את שם המשפחה הזה והוא נין או משהו דומה של טרוקצקי. ויש גם פלג של משפחת אקסלרוד-בני-טרוצקי בארה"ב. עוד לא התצלחתי לאשר או לשלול את העניין.

    אני חושב שההבדל הרטורי די בו כדי לפסול את ליברמן. הכח שלו נובע מכך. מנהיה של בוחרים לססמאות שמבוססות על שנאת הזר, גזענות ושוביניזם. לראיה כל החוקים שהוא מביא. ברית הזוגיות שנותן פתרון לעולים מחבר המדינות על חשבון היהדות של יהודים ליברלים וחוק הנכבה וכו,

    את השפעתה של התקשורת הגלובלית יכולת לראות במוזיקה, תחום שאני יותר קרוב אליו. כשמוזיקאים ישראלים היו פונים לאם טי וי והיום למייספייס כנקודת יחוס אבל הרדיו כפוף הרגולציה והצבא מכתיב את הטעם הלאומי של הצרכנים. אם תקדים המוזיקה אכן משקף אז הטעמה שלך על העמקת הסגרגציה נכונה מאוד. 

  4. תודה, שאול.

    כשאני אומר שליברמן הרבה פחות רחוק משלום עכשיו או מרצ ממה ששני הצדדים היו רוצים שנאמין, אינני אומר זאת כדי "להכשיר" את ליברמן. השאלה היא מי כן מחפש להכשיר את עצמו על-ידי הפסילה של ליברמן, והאם זה מוצדק. זו הנקודה שאני שב ומדגיש.

    באשר למוסיקה: זה נדבך מעניין, שבאמת אינני מצוי בו כל-כך. הטענה אינני שלי, כמובן, אלא של פרופ' ג'מאל, אבל מעניין לדעת שאותה מגמה ניכרת בתחומי תרבות נוספים – תודה.

  5. אהלן אריה, מזמן לא הגבתי.
    ההטמעה של זהויות נוספות, הטמעה שעשויה ליצור אישיות מורכבת, ליברלית, סובלנית, פתוחה וכו', לעניות דעתי מוגבלת ומצומצמת לחלק קטן ביותר בציבור. ראשית, כמה מבין הערבים הישראלים אכן קוראים, נניח, עיתונות בעברית או באנגלית, במקביל לעתונות הערבית-ישראלית, או כתוספת מעת לעת? ואפילו עיתונים ערביים מחו"ל?
    שנית, עד כמה החשיפה הזו למקור תקשורת נוסף באמת משנה תשתיות תודעתיות ואופני חשיבה? איני יודע, אין לי מחקרים, אני רק תוהה בקול רם.

    (אני יודע שכאשר אני קורא ספר או מאמר חדשותי או פובליציסטי באנגלית, ראשית, מידת הטמיעה של החומר בקרבי פחותה במידת מה. ניואנסים, רגישויות, כל האוצרות שהם מנת חלקו של דובר השפה מילדות, כל אלה נשללו ממני, ומחלק הארי של הישראלים שקוראים משהו באנגלית – שגם הם מיעוט בחברה הישראלית. שנית, כל המידע הזה מתלבש על תשתית תודעה והכרה ואידאולוגיה ישראלית, ייחודית, כזו שאינה חופפת את התשתית הנפשית-תודעתית-אינטלקטואלית שעומדת בבסיס תודעתו של הכותב באנגלית.
    אני רק תוהה אם ניתן להשליך מהתהליך שעובר עלי, למשל, על התהליך שעובר על ערבי ישראלי. ברור שזה שונה: הוא חי כאן, חייב לדעת עברית וכו'. בניגוד לכך, ישראלי יכול להעביר חיים שלמים (הגם שבדלות רוחנית, אבל זה עניין אחר) בלי אנגלית שוטפת. היא לא כורח עבור הישראלי, ואילו עברית היא כורח עבור הערבי הישראלי, או לפחות רובם.
    (אני יודע שאפשר לחלוק עלי ולהביא את הטלויזיה והמוסיקה כעולמות שבהם האנגלית חיונית. מה לעשות. אני לא מקרה מייצג. שומע רק ג'ז, ואין לי טלויזיה, כך שאתה פטור מתשובה.)

  6. תודה, אהוד. ההיעדרות שלך אכן נרשמה וטוב שחזרת.

    אינני יכול באמת לדעת עד כמה החשיפה הזו משנה, ויכול רק להיסמך על דבריו של פרופ' ג'מאל.

    אני יכול לומר, עם זאת, שמהחוויה שלי, לתקשורת הוירטואלית יש כוח עצום. בזכות האינטרנט ותוכניות ה-VOD, אני רואה "לונדון וקירשנבאום" בשעה שבע בערב, בין אם אני בירושלים או בפרינסטון. אני קורא את עיתון "Vארץ" כל יום. החוויה היומיומית שלי ברמה הציבורית, היא בדיוק אותה חוויה שהייתה לי כשגרתי בירושלים. ואז אני יוצא מהדלת, ומסביבי אנשים אינם מדברים עברית, ואינם קוראים "הארץ".

    גם זה שונה, כמובן, כי צריכת התקשורת העברית שלי נובעת משנים ארוכות של חיים בארץ, בעוד שהפלסטיני מאום-אל-פאחם או סכנין מעולם לא חי במדינות המפרץ, כשהוא צופה באל-ג'זירה.

סגור לתגובות.