הרהורים מביקור בישראל

חלקם בנאליים, ועם התרים אחר מקוריות הסליחה. חשבתי שאני אכתוב על המפגש הראשון שהיה השבוע על "כוונה וזדון". עכשיו זה נראה לי לא מתאים פתאום. יש משהו מפתיע, אבל חריף מאוד, עד כמה אישית יכולה להיות חוויה של לימוד משותף. כל אחד מביא מעצמו, מהקריאה האישית שלו, ובמהלך השיחה נוצר משהו משותף, מפגש מחודש עם טקסט ישן. אז עכשיו לכתוב על זה כסיכום שיעור, או דיווח של מסקנות? אי אפשר.

המיידיות של המפגש המחודש

למרות שלא הייתי שנתיים בארץ, תוך שניות אני מרגיש פמיליאריות לנופים. אני יודע לאן אני רוצה ללכת במקום ראשון, והולך לארוחת בוקר בקפה "מזרחי" בשוק מחנה יהודה. בדרך לשם, מקומות חדשים שנפתחו או ותיקים שנסגרו משמשים עדות שבכל זאת אין לי חוויה רציפה עם המקום. אני מרגיש שייך ולא שייך. אני שומע עברית בשולחן לידי, וזה מוזר. אני רגיל שבשולחן שלי מדברים עברית (אני ובת-זוגי), ובשולחן ליד שפה אחרת (לרוב אנגלית). פתאום אני שומע עברית ליד, ומשהו בי נדרך, כאילו שמעתי עברית בניו יורק או פרינסטון.

השתלטות הדת על ירושלים

רבות כבר נכתב על בריחת החילונים מירושלים. אני תמיד לוקח את מספר המקומות הלא-כשרים כאינדיקציה חשובה לנושא. מסעדות לא-כשרות אינן רק סמל, של דריסת-רגל חילונית, הן גם מדד ממשי. אף-אחד לא מחזיק מסעדה לא-כשרה אם אין לו ציבור שמעוניין בה, ושיהווה מקור פרנסה.

קפה רחביה הפך לקפה יהושע, והוא איננו כשר. לא שמגישים שם שרימפס וחזיר, אבל יש מנות בשריות וחלביות. בעמק רפאים נפתח סניף של איוו, גם הוא לא כשר, ושלט גדול מכריז שהארוחה העסקית תקפה גם בשישי ושבת. מצד שני, ארומה, שעד לפני כמה שנים מכרו לחם בפסח בעמק רפאים שינו את מיקום הסניף, ושלט גדול מכריז שהם כשרים.

עמק רפאים ורחביה הם חשובים כי בשניהם יש אוכלוסייה בולטת של כיפות סרוגות. הם לא יציתו פחי אשפה כמו במאה שערים, אך הם בהחלט עשויים להפעיל לחץ שקט (ואפילו הפגנות מסויימות לעתים, למשל בקניון כפר סבא לפני כמה שנים) כדי לסגור מקומות בשבת. העובדה שקולנוע סמדר ממשיך כל השנים לפעול בשכונה, שנפתח סניף של איוו שם, ושברחביה נפתח (אם אינני טועה לראשונה מזה כמה עשורים) קפה לא כשר, מעידה שהתהליך איננו חד-כיווני.

בהחלט הייתי שמח לצטט כאן משהו מתוך "מסורת ומשבר" של יעקב כ"ץ, אבל אין לי זמן למצוא אותו. אבל מעניין שלשני הצדדים יש יסוד להרגיש שהם תחת מתקפה. זו הערה של משקיף מן הצד, לגבי תהליכים חברתיים. מבחינה חוקית ודאי שעמדתי נותרת בעינה: מבחינת החוק כל הכבישים צריכים להיות פתוחים, בכל מקום מותר לפתוח מסעדה לא כשרה, או בית-עסק בשבת, והתהליכים הטבעיים יעשו את שלהם לגבי אילו כבישים יהיו סואנים יותר, ובאילו יהיה שקט.

בבא – אוכל ישראלי

אגב, הפתיחה של מקומות לא כשרים במעוזי ציונות דתית (ואנגלו-סכסית) הולכת כמעט תמיד יד ביד עם פתיחה של מסעדות "מזרחיות" – חומוס, פלאפל, שווארמה. בנחלת שבעה, יעד מועדף לתיירים אמריקאים וכן לתושבי העיר מ"הכיפות הסרוגות", פעל דוכן שווארמה שנים לפני שנפתחה שם המסעדה הלא-כשרה הראשונה. כמה בלוקים אחרי "קפה יהושע" ברחביה נפתחה גם סטקייה, ובעמק רפאים נפתחה לפני כמה שנים "מרבד הקסמים" (לא רחוק מהמקום שבו "איוו" פתח את הסניף שלו) ובביקור הזה גיליתי גם את "בבא". אולי צריך להציע ל"כיפות הסרוגות" להפגין נגד פתיחת סטקיות, כדי לשמר את המקום ברוח האליטה שלהם, דבר שיאט גם הליכי פתיחת מקומות לא כשרים. יהיה להם מאוד בעייתי להצדיק מהלך כזה, אבל אי-אפשר להכחיש את הקשר בין הדברים (סוציולוגי, ולאו דווקא סיבתי, ובכל מקרה כרונולוגי).

בכל מקרה, ישבתי אתמול במסעדת בבא בעמק רפאים. השלט בחוץ מכריז שזו מסעדה של "מטבח ישראלי," בלי "מזרחי" ובלי להתנצל. הניכוס של החומוס, הפלאפל, הסלט הקצוץ ושאר מאכלים פלסטינים למטבח הישראלי הוא נושא שדורש עיון מעמיק יותר משאני אוכל להציע כאן. אני לא חושב שזה שגוי להגדיר מסעדה כזו כמטבח ישראלי, אלא שצריך להכיר בזה שזהו גם מטבח ישראלי. "גם" במובן שיש מאכלים שונים לחלוטין באופיים שגם הם ישראלים, ו"גם" במובן שהמאכלים הללו אינם ישראלים בלבד.

יש שני סוגים של מסעדות שיש בהם חומוס: המסעדה שיש בה רק חומוס – עם גרגרים, פטריות או פול, עם בשר טחון, ביצה או אפילו כדורי פלאפל, אבל המנות העיקריות הן אך ורק צלחות חומוס. למשל החומוס "בין עזה וברלין" (שם שנון במיוחד, למי שמודע שזה כביכול רק מיקומו הגיאוגרפי, ושאלה שמות הרחובות). הסוג השני הוא "המסעדה המזרחית" שאפשר להזמין בה מנת חומוס, אך יהיה בה לרוב גם שקשוקה, אורז עם שעועית, מרק עדשים ("פינתי", "חומוס תלפיות", "רחמו").

"בבא" בעמק רפאים יוצאת דופן, כי היא אינה נופלת לאף אחד מן הסוגים הללו. יש בה יותר ממנות חומוס, אך אין בה שקשוקה או אורז עם שעועית. אנחנו הזמנו חומוס עם פטריות, ולצידו סלט ירקות (שמגיע בקערה עמוקה שבתחתיתה פיתה קלויה, שספגה את כל נוזלי הסלט), וגם מנה של אורז עם בשר כבש טחון, שמגיע עם עגבנייה צלויה. הכל היה מעולה, והמנה של האורז – גיוון של מנה שאני מכין בבית עם בשר טחון וצנוברים – הייתה מיוחדת מאוד. ההברקה של חצי עגבנייה צלויה בתוך קערת אורז משתלבת נהדר עם האורז והבשר, מבלי להשתלט כפי שרוטב עגבניות או רסק היו עושים (כבר הרבה זמן שאני רוצה ולא רוצה לכתוב ביקורת על ביקורות המסעדות הגרועות והמתפייטות של "עכבר העיר". לכן חשוב לי להבהיר שאני אינני מבקר מסעדות, ושגם אם כתבתי רשמים ממסעדה, זה עדיין הבלוג שלי, ולא טור של מבקר מסעדות).

והתנצלות

אני יודע. יש הרבה דברים שקורים – הראיון של עוזי ארד, האור הירוק שביידן נתן או לא נתן, המאבקים הפנימיים בצה"ל. אני מתקשה לעקוב אחרי הכל גם כי אני בחופשה, וגם בגלל הערפל שכל הדיבורים האלה יוצרים, בלי שום מעשה שיצביע על הקו שעובר בין הרטוריקה למדיניות. אם וכאשר הדברים האלה יהיו לי ברורים יותר, אני אכתוב עליהם.

מחר – אם יהיה לי זמן – על המרחק בין לונדון לירושלים.

עדכון: קפה יהושע, על אף שאיננו כשר, סגור בשבת, לטענתו על-פי צו בית משפט בעקבות תלונות תושבים (תושבים אחרים שפגשתי היו סקפטיים, ואמרו שזה כנראה רצון של המקום לשמור על יחסי שכנות טובים עם כמה דיירים קרובים). חצי צעד קדימה, שניים אחורה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

9 מחשבות על “הרהורים מביקור בישראל

  1. אני לוקח לתשומת ליבי את ההמלצה הקולינרית על העגבניה. לגבי ירושלים, אני מנסה להתכחש לקיומה ככל האפשר מאז שעברתי לתל אביב P:

  2. שאלה (אולי בנאלית):
    מעניין לדעת, אם תרצה לספר, מה אתה מרגיש.. מאושר להיות בבית? מתגעגע? רוצה לחזור כמה שיותר מהר? חושש? תחושת הקלה שאתה כרגע צופה מן הצד? מיואש? חסר ביטחון לגבי העתיד? חש צורך לשוב ולשקול את אופציית החזרה? משוכנע שלחזור זה הדבר נכון עבורך באופן אישי? עבור משפחתך? עבור משפחתך לעתיד? מבולבל? חש שמצב מדרדר? שבסך-הכל רואים שיפור? שמה שהיה הוא שהווה/יהיה?אופטימי? פסימי? התעלות? מועקה?
     

  3. המממ… התשובה הבנאלית תהיה "All of the above" 🙂

    משפחה וחזרה הן שאלות שאינן נוגעות רק לישראל באופן כללי אלא גם לתחום שלי, לאישיות שלי וכו'. אלה דברים שקשורים בגורמים רבים, שלא כולם תלויים בי, ולכן אינני יודע להשיב. יש גם דברים שקשה לי לומר כאן – לא שהיה איכפת לי לחלוק עימך או מגיבים אחרים – אני דווקא חושש מקוראים אנונימיים שזהותם אינה ידועה לי. רמזים בכיוון כתבתי כאן: http://cafe.themarker.com/view.php?t=402615

    כל פעם שאני חושב על הנושאים שהכי מציקים לי בישראל (הכיבוש, יחסי דת ומדינה), אני נמלא פסימיות שהמצב נמשך כל-כך הרבה שנים, ולכ"כ מעט אנשים הוא מפריע. מצד שני, העובדה הזו היא גם מה שמעידה שאין מה לחשוש שאנחנו בפני הדרדרות – "מה שהיה הוא שיהיה" כמו שאמרת. יש קטע של קורנל ווסט לגבי פסימיות ואופטימיות שאני אוהב לצטט: http://www.ushmm.org/museum/exhibit/focus/antisemitism/voices/transcript/?content=20070719

    יש דברים תרבותיים שאני מתגעגע אליהם ואחרים שלא. כנ"ל לגבי אנשים. אני חש תערובת מוזרה של ביתיות ומועקה; שייכות, תיירות וגלות (כן, אפילו בירושלים).

  4. אני מבין את ההסתייגות מהדיון הזה כאן, אבל ברשותך אני אוסיף שתי הערות:

    1. קראתי את הקטע של ווסט. מעניין ומעורר מחשבה, אבל לא מתאים כלל לסיטואציה הישראלית היום. זה גם לא מפתיע – הטיעון מעולם לא נבנה להתמודד עם מצב כזה. הוא בנוי לתלפיות בהקשר שבו הוא מובא. בהקשרים אחרים, גם אם נוריד מהשולחן את הדוגמאות הקיצוניות ביותר, אופטימיות שמובילה לטמינת הראש בחול לא תמיד מסתיימת באופן מניח את הדעת.

    2. "מה שהיה הוא ש.."  
    באופן פורמאלי זה אף-פעם לא נכון. אחד הקשיים שאנחנו נתקלים בהבנת תהליכים של שינוי (בהבנת המציאות, אם תרצה) הוא, שכמו הצפרדע בסיר המים, אנו לא מבחינים בשיפוע אם הוא מתון מידי. אין ספק שבעוד 300 שנה העולם יהיה שונה, אבל זו סקאלת זמן שמעבר שליטתינו, מעבר ליכולת שלנו ליצור קשר ריגשי משמעותי וממילא אין לנו יכולת לעמוד "בזמן-אמת" על טיבם של תהליכים שזהו הזמן המאפיין את התפתחותם.  בשינויים על סקאלה של 3 שנים, לעומת זאת, אנחנו נבחין בקלות אם רק נטרח להתבונן.

    המקרה הבעייתי (כרגיל) הוא הקרה המזוסקופי – 30 שנה. מצד אחד, תהליך שזו סקאלת הזמן הרלוונטית לו הוא איטי מכדי שניתן יהיה לעמוד על טיבו בקלות. מאידך, זו סקאלת זמן שעבורה מאד טבעי לנו לפתח רגשות חזקים: זה הזמן (פחות או יותר) שבו ילדינו יהיו בגיל הנוכחי שלנו. קשה שלא לנסות לדמיין את העתיד המסויים הזה.  אנו נותרים, אם כן, עם בעיה קשה אבל מאד מעניינת גם במישור האינטלקטואלי וגם במישור הביולוגי. אני משער שמידי פעם יוצא לך לחשוב על כך, ואני סקרן…
     

  5. אני אישית שואב המון אופטימיות מפרשת חניון קרתא. אני מאמין שהעובדה שדווקא בשבת האחרונה, אחרי שבוע האינתיפאדה שעבר על צפון ירושלים, לא היו הפגנות סוערות סביב חניון קרתא, מעידות שהציבור החרדי קרוב להתרגל לעובדה שהחניון יישאר פתוח, ואחריו ייפתחו עוד חניונים – כי מי יעשה בלאגן על זה שיפתחו את ממילא, ואת ספרא, ולאחר מכן חניונים אחרים במרכז העיר, אולי סביב המשביר?
    זה יהפוך להיות עוד מאבק שבו החרדים הפסידו והם התרגלו להפסד בו – כמו המאבק על כביש רמות, על בתי קולנוע בשבת, על מכירת חמץ בפסח ועוד.

    מסעדת בבא אכן הפתעה נעימה, וגם אצלי מאותן סיבות שציינת. החומוס אמנם לא להיט כמו בחומוסיות שאני הולך אליהן באופן קבוע בשביל החומוס (לינא, אבו-עלי, אבו-שוקרי, עכרמאווי) אבל טעים למדי, והמנות העיקריות מעולות.
    אני עובד כפקיד קבלה במלון לא מאוד רחוק מהמושבה הגרמנית ומפנה למסעדה הזאת לא מעט תיירים מחו"ל שמעוניינים באוכל ישראלי והם תמיד חוזרים מרוצים.

  6. דודו – תודה. ההערה השנייה היא הרחבה של שאלה ששאלת בכמה צורות שונות, לגבי פתרון, היתכנותו של פתרון בנסיבות משתנות וכו'. אני מבין עכשיו קצת יותר טוב את הרקע לדבריך.

    יובל – תודה. אני שמח שאנחנו חולקים אותם סנטימנטים לגבי בבא. ההפסדים של החרדים – אולי הסוד הגדול ביותר במדינה. אם רוצים הפרדת דת ומדינה, זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שמשערים. הציבור ה"חילוני" הוא זה שמתקשה להרפות מהסבך הזה.

  7. סיכום ביניים: אני אכן חוזר במידה מסויימת לשאלה שמטרידה אותי כבר מספר שנים ונראה שתמשיך להטריד אותי בעתיד הנראה לעין. אני מתנצל על המידה המסויימת של דריכה במקום שזה משדר. הבעיה עצמה גדולה ומסובכת וכשאני חושב שאני מבחין בזוית סמי-חדשה שייתכן ותניב התקדמות אינקרמנטלית כלשהי אני, כאמור, סקרן.
     

  8. דודו, ממש אין צורך להתנצל, ואני לא רואה בזה דריכה במקום.
    כמישהו שעומד תדיר על הצומת שבין מחקר לאמנות, אני מעריך את מי שיש לו מוטיב או מושא מחקר שהוא שב וחוזר אליו בדרכים שונות.

    חוקרים צעירים או דוקטורנטים יהירים יתלחשו מאחורי גבו של המרצה הישיש שהוא כבר עשרים שנה מרצה את אותם דברים. גם בביקורת ספרים או קולנוע ירטנו כנגד הסופר או הבמאי שחוזר על עצמו.
    אני רואה זאת אחרת: אדם בא לעולם, ואם יש לו מזל – תהיה לו אמירה אחת לחדש לעולם. אליה ועליה הוא ישוב בדרכים שונות. האמירה הזו תקנה לו את עולמו, אך בערוב ימיו גם תהפוך אותו למטרה לביקורת. אבל היכולת לנסח משהו חדש ולהעמיד אותו כמשהו מרכזי בחיים, איננה דבר שלילי בכלל.

    אני בכנות שמחתי לקבל על כך הרחבה ולהבין את הדברים שלך והרקע שלהם יותר לעומק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s