אדם מועד לעולם (עוד על המפגשים)

במסכת בבא קמא כתוב:

אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם (משנה, בבא קמא ב', ו).

כדי להבין את המשמעות של המשפט, צריך לקרוא קצת אחורה, ולראות אותו בהקשר של הפרק. משנה ד' מגדירה את ההבדל בין "תם" ו"מועד". מועד – מי שהעידו בו שלושה ימים (ר' מאיר חושב שדי בעדויות שלוש פעמים, לאו דווקא שלושה ימים רצופים).

אגב – לתומי חשבתי שהתואר "מוּעד" קשור ל"מוֹעד" ואולי ל"יעד" – בכל מקרה, שהכוונה היא שהוא נועד, שנקבע עבורו מועד, שנכתב בגורל, שהוא עתיד לעשות את מה שהוא "מוּעד" לעשות. בת זוגי חשבה שהתואר קשור לשורש מ.ע.ד. – כלומר שנוטה ליפול, שמוּפּל פעם אחר פעם. שנינו טעינו: מוּעד, כלומר שהעידו בו. הביטוי "אדם מועד" או "שור מועד" חוזר לתיאור השור הנגח בשמות כ"א, כט:

וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת:

הנטייה שלנו היא לחשוב על מי שיש לו נטייה ליפול, כעל מי שמסוכן יותר, שיש להיזהר ממנו. אך שתי המשניות הראשונות בפרק מדברות על "המועד" בתור הנטייה הטבעית, שאין להטיל עליה תשלום על הנזק. הרגל של הבהמה מועדת לשבור דברים תוך כדי הליכה. כיוון שזה הטבע שלה, אין להטיל אשמה על בעל הבהמה. רק אם היא עושה דברים שמחוץ לטבע שלה, מטילים חובת תשלום על הבעלים של הבהמה.

כיוצא בזה לגבי השן: הבהמה מועדת לאכול, ולכן אם סוחר מציב את מרכולתו בחוץ, בעל הבהמה פטור מלשלם את הסחורה, כיוון שהשן מועדת. מצד שני, אם הבהמה נהנית, כלומר שהיא אכלה את הארוחה שלה לאותו יום, מן הראוי שהבעלים ישלם – לא מצד הנזק, אלא על-חשבון האוכל שהוא היה משלם ממילא.

א כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק:

ב כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור אם נהנית משלם מה שנהנית כיצד משלם מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה:

ג הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהן מועדין הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק:

ד איזה הוא תם ואיזה הוא מועד מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי רבי יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח:

וכעת אפשר לחזור למשפט שחותם את הפרק: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם". אדם מועד לעולם – בטבע שלו להזיק. אם מתוך חטא, כעס, יצר הרע וכיו"ב (במזיד), ואם מתוך שלומיאליות, רשלנות וכיו"ב (בשוגג).

ה"מועד" הוא מונח כפול: מצד אחד, יש בו משהו טבעי, שידוע לגבי בעליו, ועל-כן לא עולה כאן סוגייה מוסרית כבדה. הבהמה שמשברת בדרך הילוכה, או שאוכלת בהיותה בשוק, אינה מתוארת כרעה. מצד שני, בהיותה מועדת, על הבעלים שלה לנקוט בצעדים כדי לצמצם את הנזק שלה. כיוצא בזה האדם – הוא מועד לעולם, ועל-כן קובעים שהוא נושא בנזק, עוד קודם שביררו אם מדובר אם נזק שנעשה במזיד או בשוגג. מצד שני, הזיקה שנוצרת כאן בין המזיד לשוגג יש בה כדי להקל מחומרת המעשה הנעשה במזיד (היות שהאדם מועד).

במאמרו הקלאסי, "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", טוען פרופ' משה גרינברג שההבדל בין דיני שור נגח במקרא לחוקים מקבילים במזרח הקדום, משקפים הבדלי תפיסה באשר לאדם ובהמה, היחסים ביניהם ותפקידם בטבע. החוק המקראי מורה לסקול את השור, בעוד החוק הבבלי קובע רק את הנזק שבעלי השור ישלם לניזוק. כותב גרינברג:

העמדת האדם מעל לחיה בסולם הערכים, פירושה שהאדם רשאי להמית חיות – לאכילה ולקרבן בלבד – ואילו הן אינן רשאיות להמית אדם…

החוק הבבלי בנושא זה אינו מבטא השקפה כזו על הערך המיוחד של חיי אדם ועל האשמה הרובצת על כל מי שמאבד אותם. החוק הבבלי דואג לשמירת הזכויות על רכוש ולמתן פיצויים על נזקים, על כן אינו דן אלא בחובת בעלי השור לשלם את הנזק ששורם גרם. אין חוק זה מתעניין בשור, כי אין להטיל עליו אחריות פלילית (עמ' 24 – 25).

משה גרינברג. "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא." בתוך מ' גרינברג, י' מופס וג"ד כהן (עורכים). תורה נדרשת: חיבורים בשאלות יסוד בעולמו של המקרא. תל אביב: עם עובד, תשמ"ד. 13 – 37.

זו, על קצה המזלג, דוגמה לסוגיות שעולות מדיון בשאלות של כוונה, זדון ושגגה במשפט העברי. לא נגעתי בכל הנקודות שאני חשבתי למקרא הטקסטים הללו, ולא זה יהיה הטקסט של הלימוד. כתבתי את הפוסט הזה כיוון שכמה אנשים הביעו עניין בהשתתפות במפגשים, אך חששו שהן לא יוכלו לתרום לדיון, כיוון שהם נעדרי רקע ביהדות או במשפטים. הקהל שהביע עניין עד כה הוא מעורב: עם ובלי ידע. הדיון שהצגתי כאן יאפשר לכל אדם לשפוט אם הוא מסוגל לעקוב אחר הדיון, ואם יהיה לו או מה לתרום לו (אני בטוח שהתשובה חיובית לגבי כל הפונים עד כה).

אני אשלח אי-מייל בקרוב לאלה שהביעו עניין. לאלה שעדיין לא הגיבו, מסתמן שיהיה מפגש אחד בירושלים (יום שלישי, 14 ביולי, 2009), ומפגש אחד בגבעתיים (יום רביעי, 22 ביולי, 2009), בחסותה האדיבה של יערת הדבש. שני המפגשים יתחילו בשעה שבע בערב. המיקום של המפגש השלישי ייקבע בשבוע שלאחר מכן, לפי ההיענות והיכולות של שני המפגשים הקודמים. עד כמה שזה תלוי בי, כל מפגש מתוכנן להיות עצמאי בתוכנו, כך שאפשר יהיה להשתתף רק באחד מהם ועדיין להשתלב.

עוד פרטים ניתן למצוא כאן. בכל שאלה או התעניינות אפשר לפנות אליי באי-מייל: aamihay@princeton.edu.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—