על קהילה, זכויות ובחירה

 

[למי שלא ראה: אני יוזם סידרת מפגשים קצרה של לימוד משותף בקיץ, פרטים בקישור]

 

סוגיות שונות בחדשות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, סובבות סביב שאלות גדולות של קהילה, מאפיינים של קהילה, הזכות להתאגדות, קהילה מוכוונת, החשש מהאחר והחשש משינוי פניה של קהילה מוכרת. אלה אינן נידונות יחד, אף כי הצבתן זו לצד זו מאירה את הסוגיות באור אחר, משמעותי יותר מצד המהות. אני קושר יחד את הדיירים החרדים החדשים של רמת אביב, עניין שנידון מעל דפי הארץ על-ידי גדעון לוי (בעד) וקרלו שטרנגר (נגד), עם תקנון הקבלה ליישובים קהילתיים בגליל, שמכוון להרחיק ערבים מהצטרפות; וכן את סוגיית הריבוי הטבעי של המתנחלים.

 

אני אנסה לצייר את מורכבות התמונה, מבלי לפסוק על צעד אחד או פתרון פשוט שיפתור הכל (כיוון שאין כזה), כדי להבהיר את הדילמה הלא-פשוטה שסוגיות אלה מעלות עבורי. המטרה של הפוסט היא להציף כמה שיותר נקודות שנוגעות לעניין הזה, כתגובת-נגד לשיח התקשורתי בעניין, שהיה החלפת מהלומות בין מחנה "איכס, גזענות" למחנה "פויה, ערבים". אני מתנצל אם רצף הנקודות, הקשורות זו בזו אך לא בדיוק מובילות אחת אל הבאה, יצא קצת מבולגן:

 

* אינני חושב שעצם קיומם של יישובים שאופיים הוא ערבי או יהודי מעיד על גזענות. גזענות, בהגדרתה, היא המחשבה שלהבדלי גזע ביולוגיים יש השלכה על תחומים אחרים, בעיקר בתחומי אופי ומוסר. נגזרת של התפיסה הזו היא ההנחה שאנשים מגזעים שונים הם בעלי ערך שונה, ולכן אינם זכאים לאותן זכויות אנוש בסיסיות. לעומת זאת, ההכרה שתרבויות שונות הצמיחו דפוסי התנהגות מסויימים, ושעל-כן בן-תרבות זה או אחר ירגיש נוח יותר בקרב קבוצת ההזדהות שלו, איננה בגדר גזענות, לתפיסתי. במילים אחרות, כדי להשתחרר מדפוס החשיבה הגזעני אנחנו צריכים בראש ובראשונה לזנוח את העמדה השיפוטית כלפי תרבויות. העובדה שליהודים ולערבים יש קודים שונים של התנהגות, אין פירושה שקוד אחד טוב יותר מאחר. הטענה היחידה היא שלשני הקודים קשה לתקשר זה עם זה, ולכל צד יהיה נוח יותר בתוך הקודים שלו (אפשר לסבך את זה עוד יותר עם דיון על "מזרחי" ו"מערבי", אבל אני מניח את זה בצד לבינתיים).

דוגמה קטנה: כסטודנט, תמיד הציקו לי מודעות השותפים על תחנות האוטובוסים בירושלים, שהיו מלאות באפלייה: "דרושה שותפה" (מיגדר), "שומר שבת וכשרות" (דת), "לא מעשן". חשבתי שלא ראוי שיהיו מודעות כאלה, ואפילו השתעשעתי ברעיון של להציע מועמדות לדירה כזו שלא התאמתי אליה: "מה איכפת לכם לקבל שותף שאיננו שומר כשרות, אם אני מבטיח לשמור כשרות בדירה?" אלא שככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאין זו אפלייה. אם הייתי הולך לדירה שומרת כשרות, היו קורים דברים קטנים שהיו מציקים לי. הייתי מרגיש ש"נכנסים לי לצלחת", "כופים עליי". דווקא מתוך עמדה של דו-קיום במרחב הציבורי, צריך לאפשר לאנשים בביתם לבחור את אורח-חייהם.

 

* אני מתנגד לוועדות קבלה ביישובים. אני חושב שאחרי כך וכך שנים של התיישבות עם ועדות קבלה, ולאחר שכמעט כל פשע אפשרי וכמעט כל סטייה אנושית בוצעו ביישובים הללו, אפשר להודות שועדות הקבלה נכשלו, כפי שהן היו מועדות מלכתחילה. הן אולי הצליחו לשמור על סגרגציה מעמדית/עדתית עם הטייה לאשכנזיות, אבל הן לא הצליחו ליצור מקום בטוח.

אבל מעבר לשיקול הפרקטי של ההודאה הבלתי-נעימה בכשלונן, חשוב יותר להזכיר את השיקול העקרוני: גם האדם בעיר איננו רוצה לגור ליד כל אחד. אבל הסטודנט הדלפון נאלץ לגור בשותפות עם אנשים שאינם לרוחו, הזוג הצעיר מתחיל את דרכו בשכונה פחות מבוססת, שבה משפחתו חשופה יותר לפשע, אלימות ו/או הזנחה וכן הלאה. לא נעים, אבל קורה.

 

* עם זאת, אני מכיר בזכותם של אנשים להתאגד. אם אנשים רוצים לחיות ביישוב שכולו טבעוני / מודטים / אנתרופוסופים / חיים ללא טלוויזיה / שומרי שבת / שיתוף כלכלי / מעריצי נעמי שמר -  זו צריכה להיות זכותם. קבוצה כזו צריכה להיות מסוגלת לבחור את חבריה, ושתישמר לה הזכות לקבוע את הקריטריונים, גם אם לאדם חיצוני זה ייראה מוזר לדחות מישהו רק מפני שהוא פחות אוהב את נעמי שמר.

אבל – זכות ההתאגדות הזו איננה יכולה להיעשות על אדמות מדינה. אנשים שרוצים להיות מסוגלים להפלות דיירים על-מנת לעצב את אורח-חייהם, צריכים להיות בעלי הקרקע של היישוב כולו.

זוהי עמדה עקרונית, שקשה יהיה מאוד ליישם אותה בישראל של היום, עם ההיסטוריה ההתיישבותית שלה. אבל צריך לחתור להגיע לשם.

גם זה איננו פתרון מושלם: ראשית, ודאי שלמדינה יש זכות להתערב גם במקרה של בעלות פרטית כנגד אפלייה (שאם לא כן, עד היום לא היו מתקבלים נשים, כושים או יהודים למוסדות פרטיים שנהגו אפלייה בעבר). שנית, ברוח הזכות לפרטיות שתיארתי לעיל, קמו בארצות-הברית קהילות דתיות מסוגרות, שאינן מקבלות חברים שאינם בני-דתן, ובתוך הקהילה מתקיים דיכוי נורא, שקשה להילחם בו בשל סגירות הקהילה לעולם החיצוני. יש עוד אתגרים להתמודד איתם, ודאי.

 

* מצד שני, למדינה יש עניין לפתח התיישבות בפריפריה, וכאן נמצא המילכוד: כדי למשוך אנשים לגור בפריפריה, המדינה מציעה אדמה זולה או דיור זול. מחירים זולים מושכים בראש ובראשונה אוכלוסיות חלשות, שנוכחות גבוהה שלהן תבריח אוכלוסיות חזקות יותר, וממילא תחליש את הפריפריה ככללה. על-ידי הסגרגציה המעמדית של היישובים, הממשלה מנסה להגדיל את היישובים, למשוך אוכלוסיות מבוססות יותר לפריפריה, ובכך לחזק את הפריפריה כולה.

 

* למרות שאמרתי שאינני מוצא פסול בעצם קיומם של יישובים שאופיים יהודי או ערבי, אינני מתכוון לתמוך בחוק שאוסר על אזרחים ערבים לקנות בתים ביישובים יהודים, כשם שאינני מתכוון לתמוך בחוק הפוך. ישנם דברים שטוב שיקרו, אך טוב שיתרחשו מאליהם, ולא מכוח החוק.

ייתכן, אמנם, שאם קבוצה של משפחות ערביות תקנה בתים ביישוב מסויים, לאט-לאט יבואו יותר ערבים, יעזבו יותר יהודים, והיישוב ישנה את פניו. זה לכשעצמו, איננו תהליך מגונה, או תהליך שיש לחשוש מפניו. כמה כתבות דיווחו על שינוי פניה של יפו, ודחיקת תושביה הערביים לטובת פרוייקט-יוקרה זה או אחר המיועד לאוכלוסייה מבוססת (וממילא יהודית). מקרה אחר הוא שכונת צהלה התל-אביבית, שהגווארדיה הישנה שאיכלסה אותה מתקשה להתרגל לשכנים החדשים (דוגמה לכך: כאן). דברים כאלה קורים, ואינני רואה טעם בחוק שינסה לשמר באופן מלאכותי את זהותו של יישוב.

 

והנה הבעייה הגדולה: מבצעי התיישבות שונים כוונו להגדיל את ההתיישבות היהודית ולחסום יצירה של רצף התיישבות ערבית, מחשש שרצף טריטוריאלי יקשה להחזיק בקרקע לטווח ארוך (אגב, יש מקום לתהות אם הפרוייקטים ביפו אינם דרך ארוכה, איטית בלתי-מוצהרת אך מכוונת שנועדה למנוע אפשרות של גלישת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי מקרי אלימות על גבול תל אביב). זהו ההקשר שבו הקהילתיות של היישוב ממשיכה להיות רלוונטית. לחגוג חג ביחד? להתאבל על בן שנפל ביחד? בשביל זה יש מתנ"ס, אין צורך בלכידות של השכנים. ההצעה שלי לבטל את ועדות הקבלה, מכוונת ליצור פרבריזציה של היישובים הקהילתיים, כך שבדומה לפרבר האמריקאי, אנשים יגיעו בשביל איכות חיים שלהם עצמם, ולא כל-כך יפריע להם מי השכן שלהם.

אך היישוב הקהילתי איננו פרבר, לא רק משום שהבנייה צפופה יותר (כשהארץ קטנה יותר), אלא כי הוא ממשיך לתפקד כיחידה בטחונית. היישובים, רובם ככולם, מגודרים, יש בהם מחסני נשק, רכזי בטחון שפועלים בתיאום עם צה"ל וכולי. הם יושבים שם ומחכים למשהו, שאף-אחד לא רוצה לדבר עליו. את המשהו הזה הם לא רוצים (ואני מניח שגם לא יכולים) לחלוק עם השכן הערבי ביום פקודה. "ביתי הוא מבצרי" בצורה המוחשית ביותר.

זו הנקודה שבה האידיאלים שלי, והרצון להפוך את היישובים לפתוחים לכל, קורסים בפני המציאות הבטחונית בישראל שעל-פי הר-געש.

 

מילה לקורא המזדמן שחי ביישוב קהילתי: אני יודע שהדברים האלה נשמעים קצת הזויים. ההתנגדות הספציפית שלך לביטול ועדות קבלה איננה מתוך חיים בבונקר מוקף תיל כאשר סכין נמצאת בין שיניך, וחגורת רימונים עוטפת את גופך. תיאור איכות החיים שחיפשת בגליל, בעמק עירון או בנגב הצפוני כהחלטה בטחונית נשמע לך מופרך. אתה בסך הכל רוצה חווייה של קהילה, שיהיה לך ראש שקט כשהילדים משחקים בחוץ, ושלא תצטרך לשמוע חאפלה ערבית מהחצר של השכן ביום כיפור. לא נתווכח שוב על העובדות: על השכן שאתה שונא שאיכשהו עבר וועדת קבלה למרות שהוא סוציומאט, על הסוטה-מין שגר לידך, או על בעיות עם הנוער – הכל דברים ששום וועדת קבלה עוד לא מנעה. אבל מדיניות בטחונית תמיד מוכתבת מלמעלה, ואילו הפרטים שבה מקבלים החלטות משיקולים מאוד ספציפיים. גם הקצין שבוחר לחתום עוד שנה קבע עושה זאת מהשיקולים הפרטיים שלו, וכשהוא בוחר פרוייקט מגורים של "חבר", זה לגמרי איכות החיים שלו שהוא מחפש. אבל יהיה זה תמים לטעון שאין כאן משהו מוכתב מלמעלה, ובזה הפוסט עוסק.

 

הנקודה הראשונה שציינתי היא שאין לחשוב על יישובים שאופיים יהודי או ערבי כגזענות ואפלייה, וכן שאין לחשוב על אחת התרבויות הללו כנעלה על רעותה. ישנו מימד אחד שבו היישובים היהודים אכן נוטים להיות נעלים על היישובים הערביים, וזהו הצד של התשתיות: תוכנית בניין שנאכפת, קיומם של מרחבים ציבוריים, לנוי ולפנאי, מרכזי ספורט ובילוי. היעדר השירותים הללו מושכים את השיכבה העליונה של הציבור הערבי בישראל לרצות לגור ביישוב יהודי, ולא טוב-הלב של השכנים היהודים. ללא קשר, אבל כעת מסתבר שגם עם קשר, ראוי היה שהמדינה תשקיע יותר בהיבט המוזנח הזה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—