את ההסבר המעניין ביותר על מה שעומד מאחורי החוק לאיסור ציון אבל ביום העצמאות שהגיש ח"כ אלכס מילר, מצאתי אצל אבנר ענבר, בבלוג מלכוד 67.
הפוסט עצמו התמקד בביקורת על התפיסה השגויה של המושג "פוליטי" בשיח הציבורי והתקשורתי בארץ. אך בתגובות כתב ענבר:
צריך להיזהר שלא ליפול למלכודות שפוליטיקאים טומנים לנו. הרי החוק הזה לעולם לא יעבור את בג”צ. ואז חבר הכנסת אלכס מילר, שבוודאי מבין שהוא הגיש חוק מטומטם, יוכל להצטייר כפטריוט עשוי ללא חת מול הסמולנות של בג”צ. השערורייה הציבורית רק עושה לו טוב בקרב האספסוף המשולהב שבחר בו. אולי עדיף שנתעלם מהחוק הזה, ולהבא יהיה לדרעקים כמוהו פחות אינטרס להציע חוקים מהסוג הזה.
זהו הסבר מעט שונה מההסבר שאני הצעתי: אני טענתי שמטרת החוק היא לדחוק את הפלסטינים הישראלים מחוץ לשיח הישראלי, ובכך לחזק את הזהות הפלסטינית שלהם, ובעיקר כזהות פלסטינית המבוססת על אנטי-ישראליות. שני ההסברים לא סותרים זה את זה. להיפך – מה שנתחוור לי מקריאת דבריו של ענבר הוא שבין אם החוק מתקבל ובין אם הוא נדחה, הוא משרת את המטרה הכפולה, זו שאני תיארתי וזו שמתוארת לעיל, הקשורות זו בזו. שלהוב הציבור היהודי כנגד הציבור הפלסטיני היא בפני עצמה כלי להדרת הפלסטינים מתחושת שייכות, כשם שעידוד הגורמים הקיצוניים בתוך החברה הפלסטינית בעצמה מהווה כלי להסתת הציבור היהודי באופן כזה שיגביר את התמיכה ב"ישראל ביתנו". את שתי המטרות הללו (שהן בעצם אחת) החוק הזה מקדם, אם כחוק שייאכף, ואם בדיון הציבורי עליו בלבד.
הדילמה הפוליטית שעולה מתוך הניתוח הזה, איננה פשוטה. ודאי שאני מסכים שעצם הדיון הציבורי מסב תשומת-לב מזיקה לעניין עצמו. מצד שני, אם הציבור כולו היה שותק וסומך על הבג"צ שידחה את החוק, לא בטוח שבג"צ יכול היה להושיע. אולי ספציפית לגבי החוק הזה בג"צ היה מתערב, ואולי היה מעלה כמה סייגים בפני המחוקק, שעם תיקונם החוק היה מתקבל. אבל חשוב מהמקרה הספציפי הוא התהליך. החוק של מילר הוא כמובן רק אחד מסידרה של חוקים שעתידים להיות מונחים על שולחן הכנסת. על אחד נוסף כבר התבשרנו, ואין לדעת מה עוד ממשמש ובא. אף כי הדיון מסב תשומת-לב ומעניק אצטלה מכובדת לחוק פסול, הרי שהשתיקה גם היא יכולה להתפרש באופן שגוי (על-ידי הציבור הפלסטיני, הציבור היהודי והקהילה הבינלאומית), ובסופה של הכנסת אנחנו עשויים לעמוד בפני מדינת ישראל שפניה שונים מאוד.
האתגר שעומד בפני השמאל הישראלי, והדברים אינם קלים כפי שהם נשמעים, הוא להתנגד לרוח הגזענית העולה, מבלי שהדבר ידחק את המתנגדים לעמדה אנטי-ישראלית או פרו-פלסטינית. המסר צריך להיות שחוקים מעין אלו הם פסולים לא משום שהם פוגעים בערבים, אלא משום שהם פוגעים במדינה כמכלול. ברמה גבוהה יותר, ובמובן עמוק יותר, החוקים האלה הם פסולים מעיקרם, על בסיס מערכת ערכים. אך זהו דיון שלא כל הציבור מעוניין ליטול בו חלק, ויש הטועים לראות בדיונים על מוסר וערכים דיונים המנותקים מהחיים ומן המעשה. לכן, המסר הראשוני שצריך לעבור הוא המסר האינטרסנטי, הפגיעה במדינה שחוקים מעין אלה יביאו. חבילת מסרים מורכבת שכזו איננו דבר פשוט להעביר בשיח התקשורתי המקוצר והשטחי הקיים, אך המסר חייב לעבור.
וזה, כפי שאמר ענבר, שאלה פוליטית לכל דבר.
—-
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—-
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
כשקראתי על הצעת החוק חשבתי ברגע הראשון שהיא לא אכזרית ומשפילה, היא גם אידיוטית. הרי עד היום יום הנכבה עבר בשקט יחסי. בהפגנות שקטות. אם החוק יעבור, ביום הנכבה הבא צפויות מהומות אלימות.
ברגע השני חשבתי שאולי זה בדיוק מה שיוזמי החוק רוצים. הפלסטינים יצטיירו כאספסוף אלים, אנטי ישראלי, שרק "זרועות הבטחון" יכולות לטפל בו.
אם יש דבר אחד טוב שעשוי לצמוח מהקואליציה הנוכחית, זוהי ביצורה של קואליציית נגד רחבה שמשותפים לה עקרונות בסיסיים ביותר – נניח, הגנה על דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל זה לא בהכרח יקרה, כמובן.
אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על ספרד בהקשר הזה, כלומר – ספרד של שנות השלושים, על הברית הרפובליקאית האקלקטית, שואל את עצמי אם ביום פקודה ידעו השפויים שבאזרחי ישראל להתאגד תחת מטרייה כלשהי.
חן-חן לשניכם.
אני מסכים ש"ישראל ביתנו" מעוניינת להגביר את החיכוך בין הפלסטינים הישראלים ליהודים הישראלים. האירוניה היא שהדבר הזה עשוי להביא יותר אנשים לחשוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורה כוללת, ולא כבעייה של 1967 בלבד.
כאופטימיסט אני רוצה להזכיר את המוטו של "האמן ומרגריטה" על הרע בשירות הטוב, אבל או שילעגו לי על האופטימיזם שלי, או שיבקרו את הגזענות שלי, שאני מצייר את ליברמן כ"שטן ממינסק". 🙂
אני חושש חשש רב שסף הרגישות של הציבור בישראל הולך ומתרומם. מזכיר את הסיפור הידוע על הצפרדע שהוכנסה לתוך סיר מים שחומם לאט לאט באופן כזה שהיא לא שמה לב שהיא כבר מבושלת.
לצערי, נדמה כי הציבור הישראלי, השפוי והלא שפוי, מבושל כבר מזמן. ביטויים, אמירות, חוקים והתנהגות שהיו פסולים מכל וכל בעבר הפכו למקובלים ושגורים ואינם מדליקים את נורות האזהרה החשובות כל כך בחברה דמוקרטית. ראו למשל המקרה הרנדומלי הזה- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3721653,00.html. (כולל הטוקבקים האיומים שגורמים לי לרצות לברוח מפה)
לצערי ינון, אמירתך – "אם יש דבר אחד טוב שעשוי לצמוח מהקואליציה הנוכחית, זוהי ביצורה של קואליציית נגד רחבה שמשותפים לה עקרונות בסיסיים ביותר – נניח, הגנה על דמוקרטיה וזכויות אדם." היא אופטימית ללא תקנה…
האמת – זה מאד מייאש.
לפי הניתוח שלך, מכל כיוון שלא יהיה, הצעת החוק עומדת לשרת את הקיצוניים משני הצדדים – היהודים והערבים.
ואני לא מאמינה שהרוב השקט, בחוסר התגובה שלו, ישפיע לכיוון של מסמוס ההדים והרווח הפוליטי של מציעיו.
כי המיעוט הקולני, בקולניותו, יקבל את תשומת לב התקשורת מחפשת השערוריות.
וכך, מכל צד שלא יהיה, המצב רק הולך ונעשה יותר גרוע.
חן-חן גם לשניכם 🙂 יד המקרה זימנה שני צמדים מעניינים ומשמחים של מגיבים (בשני המקרים מדובר באחד שאני מכיר לפני היות הבלוג ובאחת שלא), וכולם אורחים רצויים מאוד. תודה לכם.
גלעד – הסף הוא נקודה מאוד חשובה, שמאוד מטרידה אותי. היו כמה פוסטים לפני הבחירות ומיד לאחריהן שבהן ניתחתי את ליברמן בקור-רוח, בנסיון מודע להתייחס אליו אחרת (ויותר ברצינות) מאשר התקשורת. חטפתי ביקורת על כך שאני מגן עליו, אפילו שאני לא התכוונתי להגן, ולא חשבתי שהניתוח שלי יצא לטובתו. ועדיין, חילופי הדברים ההם השאירו אצלי חשש, שאולי גם הסף שלי עלה, ומרוב רצון להיות קר-רוח בניתוח שלי, אני לא מרשה לעצמי להתרגש מדברים שבעצם צריכים כבר לזעזע.
עדה – אני נע בין הפסימיות לאופטימיות. אני מסכים איתך שהמצב הולך ונעשה גרוע, ושיהיה עוד הרבה יותר רע לפני שיהיה טוב. ומצד שני, היות ואינני נוטה לחזיונות אפוקליפטיים, קשה לי לדמיין שכל הזמן יהיה רק רע יותר, ושאיפשהו, איכשהו גם הטוב יפלס לו דרך. אבל כרגע קשה ומייאש, אני מסכים.
אני כמו אריה דווקא מוצא סיבות לאופטימיות בחוק הרע והדבילי הזה.
ראו http://cafe.themarker.com/view.php?u=168879
זה ממש פוסט חשוב, יאיר, ואני הייתי מפציר בך לא לרסן את עצמך יותר מדי מלכתוב פוסטים שלכאורה לא קשורים לנושא של הבלוג. אני מוסיף כאן, קישור ישיר לפוסט, ברשותך:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059101
העניין עם חוקים פופוליסטיים ושאר פרובוקציות זה שהם תמיד משרתים את הקיצוניים. יש, לעומתם, כלים אחרים, שפועלים לטובת פישור (שיכול גם להתבטא כפשרנות, יצירת שקט תעשייתי, וכו', ומכאן הנטייה של רדיקלים להתנגד להם).
אין מה לעשות, צריך למצוא דרכים אחרות לפעול. אם מישהו מוצא משהו כזה, שירים טלפון.
ינון,
הדרך האחת שאני מכיר להתמודדות עומק עם התדרדרות מהסוג הנ"ל נקראת – חינוך. (במובן הערכי-אחראי של המילה ולא במובנה המוסת המקובל שמכוון ל"מערכת מנגנונית שתפקידה להעמיד אזרחים בעלי סף מסוים של ציונים/ידיעות")
אבל כדי ש"חינוך" אמיתי יתקיים בחברה אנושית מסויימת חייבת להתקיים תשתית בסיסית של הכרה בקיומם של טוב ורע ובערכים מוחלטים. וכאן אנחנו נוגעים בעצם בבעיית העומק של החברה הישראלית שאיננה מוגבלת רק למי שיכונו בפשטות "גזענים" או "חשוכים". מדובר בחברה שלמה שמפורקת מכלים בסיסיים של הכוונה ואמירה. ניתן לומר כי התפיסות הפוסט-מודרניסטיות ובהמשך לזה גם הפוסט-ציוניות – הם הם דווקא החסמים הגדולים ביותר בעיניי לשיקומה של הדמוקרטיה בישראל.
ועדיין – אם יש למישהו רעיון טוב יותר – שירים טלפון…
יש בעיה עם ערכים מוחלטים – מוחלטים על ידי מי?
הטוב והרע שלך אינם בהכרח הטוב והרע של זולתך.
הערכים המוחלטים הם נשקם של הקיצוניים, והם מהווים הצדקה למעשים איומים.
ובקשר לחינוך – החינוך אינו בא מחלל ריק, והמורים אינם מורמים מעם, אלא הם חלק מהעם, ואם העם ברובו נוהה אחר סיסמאות פופוליסטיות וגזעניות, אף מוריו יהיו כאלו.
כך שיש בעיה אף עם החינוך כתשובה להידרדרות.
עדה היקרה,
דומני שאת כתבת "וכך, מכל צד שלא יהיה, המצב רק הולך ונעשה יותר גרוע…"
מס' שאלות לי אליך – יותר גרוע באיזה מובן? מי מחליט שמדינה גזענית היא "יותר גרועה"? הגרוע שלך יתכן והוא הטוב של זולתך, וגו'…
אין פה כוונה לקנטר או "לתפוס במילה". רק להראות שבמקום בו אין עמידה ברורה על ערכים בסיסיים שהם "טוב" ו"רע" ישנה הרשאה חברתית לכל ואיש יעשה בזולתו כחפצו.
כמובן שעל בסיס הערכים הבסיסיים הנ"ל (חופש, שיוויון ערך האדם, אחריות חברתית וכו') ניתן ואף חשוב לקיים דיוני עומק והתלבטויות והטלות ספק.
מכיוון שאני מאמין שאת יודעת שלא לכולם המצב שאת מתארת נתפס כ"גרוע", וכן שעדיין את דבקה בעמדתך המוסרית, אני חושב שבסופו של דבר את יכולה להסכים עימי על האמת האנושית הבסיסית הזו שבלעדיה לא תתקים חברת אדם.
בהחלט מסכים עם עמדתך כלפי המורים ולכן הדגשתי את נושא החינוך ולא ההוראה.
לדוגמא – קיומם וחיזוקם של ארגונים וולנטריים בלתי פוראליים (כגון תנועות נוער, חוגי דיון, וכו') יכולים לבצר משמעותית את חוסנה של חברה דמוקרטית ו"לחנך" לא רק "בבית ספר".
גלעד-
אני חושב שאנחנו מסכימים בגדול. לגבי הביצוע, כבר הוסכם שדיונים בבלוגים אינם נחשבים אקטיוויזם מסוג כלשהו. ולגבי האופטימיות הכללית – היא הרי פונקציה משתנה, של מזג אוויר, יום בשבוע וכו' וכו'…
פינגבק: למה ליברמן תומך בשלטון מובארכ? « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
פינגבק: חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ