אדם לעמל יולד

המגזין "טיים" ערך פרוייקט עתידני על דמותה המשתנה של העבודה בארצות הברית. הפרוייקט סקר עשרה תחומים שבהם צפוי להיעשות שינוי בשוק העבודה: עלייה ביזמות היי-טק, יותר אנשים שיעבדו מהבית (או מרחוק, על כל פנים), ויותר אנשים שיעבדו בפרילאנס הם אולי הדברים הצפויים יותר מפרוייקט שכזה, אך הצד השני שלו, כמובן, הוא צמצום בהטבות (בראש ובראשונה הבטחון הבריאותי והפנסיוני שהעבודה המסורתית סיפקה). הקשר בין העבודה לרשת הבטחון עם בגידת הגוף איננו רק פרי מאבקי פועלים במאה ה-20, וניתן לראות את שורשיו בהקשר כולל יותר של הערבות ההדדית של הקהילה השבטית הקרובה. אני התקשיתי עם היחס של הכתבה ב"טיים" – אולי בהתאמה לתפיסה האמריקאית – אל מרכיבי שכר אלו כאל perks, הטבות היוקרה שמעבר לחובה הבסיסית של המעביד.

חלק מהשינויים העתידיים לא היו "צפויים", אלא בגדר משאלת-לב פחות מציאותית. כך, למשל, הכתבה שהבטיחה להסביר כיצד יותר ויותר נשים תעבורנה לניהול, בעצם הסבירה מדוע ראוי שזה יקרה, אך לא סיפקה שום אינדיקציה שאמנם צפוי שינוי בתחום זה.

המרכיב שנעדר מהחזון הירוק-מדי, פמיניסטי-מדי, אפילו הייתי אומר כיפי-מדי, הוא עבודת הכפיים. בכתבה בפרוייקט שכותרתה Yes, We'll Still Make Stuff, המיקוד הוא על תעשייה, ובעיקר מכונאות ורכב. אך מה לגבי בנאים, חקלאים, עובדי הזבל, שאלתי את עצמי – כל אלה שמספקים את צורכי החיים הבסיסיים ביותר?

ארצות-הברית, כמו ישראל וכמו מדינות מערביות אחרות, מעלה את אחוז כוח העבודה הזר שכלל האוכלוסייה נסמך עליה לצרכים אלה. אנשים שקופים אלה, ששקופים גם עבור פרוייקט עיתונאי נרחב על שוק העבודה, הם כורח לחברה, שיותר ויותר מאנשיה אינם מעוניינים לעצמם או לילדיהם בעתיד כזה.

ישראל, שראשיתה החלוצית וההרואית נטועה בקרב אנשים שהחליטו לעשות את ההפך הגמור, היא מקרה מעניין במיוחד בהקשר זה. כך כתב מוקי צור על המעבר מדור החלוצים לדור המדינה:

——

אחרי מלחמת-העצמאות בתש"ח חל שינוי גדול בדור העולים ארצה. התברר כי הוא עומד לקבל על עצמו שלטון על ארץ. הוא נפרד מאורח-החיים המהפכני. הוויות בראשית, שהיו קשורות באורח-חיים נזירי (מרצון או מאונס), הובילו אותו עד לנצחון הפוליטי. הוא מצא את עצמו מייצג חברה המתפתחת במהירות, העוברת למצב של שפע יחסי. הוא הפך להיות שליט על אמצעים כלכליים רבי-עוצמה.

הורים עמדו נבוכים בפני בניהם. עליהם היה להסביר מה קרה. הם היו צריכים להחליט אם לקרוא לבניהם ללכת בדרך שהם עברו בתקופת נעוריהם או להציע להם נסיגה ונתח מנתחי ההווה המתעשר. הם שאלו עצמם האם הנאמנות לעקרונות העבר לא תהפוך את בניהם לזרים במציאות העתיד.

היו הורים שנאחזו באורח-החיים של תקופת נעוריהם וסירבו לקבל על עצמם את אותות הזמן החדש: בלבושם, באורח-חייהם, בערכים שהם גילמו – הם תבעו להישאר בעולם שהיה. אחרים ניסו להוריש לבניהם תחושה לפיה ניתן ורצוי להסתגל לזמן החדש. בדאגתם לבניהם הם חינכו אותם להיות משוחררים מכל המעצורים הרוחניים והמוסריים שהפכום לאנשים מתלבטים. הם הורישו לבניהם את כל המאוויים שהודחקו אצלם משך שנים: את הרעב להרמת רמת-החיים, את התביעה להתקדמות בקריירה. לעיתים הם חינכו זעיר-בורגנים למופת (המשוחררים אפילו מן הפיתוי להשתנות). אולם ההצלחה הייתה מרירה מאוד, שכן אחרי הכל היו ההורים קשורים לערכים שהנחו אותם בתקופת נעוריהם. הם הרגישו עצמם זרים בעולם החדש שהלך וקם לנגד עיניהם כתוצאה מפעולתם.

– מוקי צור. ללא כתונת פסים. תל אביב: עם עובד, 1976, עמ' 130 – 131.

——

עבודה, ולא רק עבודת-כפיים, היא מאבק מתמשך בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו. עצם הגדרת משימה כלשהי כ"עבודה" הופכת אותה לפחות רצויה. אפילו בזמן כתיבת שורות אלה, אני יודע שאני אמור לכתוב משהו על לשון מגילות קומראן. אך אילו חיכתה לי משימה להגשה על אופייה המשתנה של העבודה בארצות הברית, אולי הייתם קוראים עכשיו פוסט על לשון מגילות קומראן.

המיתוסים הקדומים ביותר מתארים את העבודה כסוג של עונש, משהו בלתי-צודק שנכפה על האדם. כך בסיפור הגירוש מגן-עדן (בראשית ג), או בסיפור הבריאה הבבלי, אנומה אליש, בו מתואר שבני-האדם נבראו כדי לחסוך עבודה לאלים:

——

כִּשְׁמֹעַ מַרְדֻךְּ אֶת דְּבַר הַאֵלים,

נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לִבְרוֹא נִפְלָאוֹת;

הִגִּיד אִמְרֵי פִּיהוּ לְאֶאַה,

הוֹדִיעַ הָעֵצָה אֲשֶׁר הָגָה בְּלִבּוֹ:

"דָּם אֶבְלֹל, עֲצָמוֹת אָצוּר,

אֶעֱשֶׂה יְצוּר, 'אָדָם' יְהִי שְׁמוֹ,

אֶבְרָא יְצוּר אָדָם,

לוּ יוּשַׁת עָלָיו עֲמַל הָאֵלִים, וְהֵמָּה לוּ יָנוּחוּ;

– אנומה אליש, לוח שישי, שורות 1 – 8. מתוך: ש. שפרה ויעקב קליין (תרגום ועריכה). בימים הרחוקים ההם. אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. תל אביב: עם עובד (בשיתוף המפעל לתרגום ספרי מופת), 1996, עמ' 39.

——

זהו בדיוק פירושו של "אדם לעמל יולד" (איוב ה). גם בתוך שוק העבודה המשתנה של ארצות הברית, אינני חושב שאנשים היו חופשיים לחלוטין לבחור את מה שיביא להם אושר, ולהציב אותו לפני העבודה שלהם, כפי שטוענת אחת הכתבות (כשדור איקס ישלוט בעניינים). גם מאה-ארבעים שנה אחרי הקפיטל של מרקס, האתגר החברתי הטמון בעבודה עודנו ניצב בפני האנושות: למצוא את האיזון הנכון בין העבודה הדרושה למילוי הצרכים, המימוש העצמי, המנוחה והפנאי.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s