על נאמנות ועל זכויות

שתי ידיעות בעיתון נוגעות לשאלת הנאמנות למדינה, שהיא בעצם נגזרת של זכות קיומה של מדינת ישראל – זכות שיש ויכוח עליה, ולכן היא נושא לדיון, למרבה הצער. הראשונה היא החלטתה האומללה של ועדת השרים לקדם חוק שיאסור לציין את יום העצמאות כיום אבל (או "יום צער", לפי לשון הידיעה, אף כי אינני מבין את הביטוי). כמו החלטות מטופשות רבות אחרות, היא מטופשת גם במישור העקרוני וגם במישור המעשי.

במישור העקרוני, נראה לי שגם ביום העצמאות (ואפשר אף לומר במיוחד ביום העצמאות) יש לשמור על זכות ההפגנה. בכל זאת, מדינה שמבקשת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון שמה עצמה ללעג אם ביום חגה היא איננה מאפשרת הפגנות.

בנוסף, הנסיון למנוע מהפלסטינים הישראלים לציין את אסונם איננו מתיישב עם הנראטיב הציוני עצמו. הרי אין ויכוח על כך שיום העצמאות הוא יום שמציין את נצחונו של הציבור היהודי על הציבור הערבי בפלשתינה-א"י. אחרת, לא הייתה כל משמעות להצהרה שבן-גוריון קרא עם עזיבתו של החייל הבריטי האחרון. נראה לי שאין ויכוח בציבור היהודי שמדובר בנצחון של ישראל, ושהנצחון הזה הוא טוב. החגיגות הן מצד המנצח, כמובן – האם זה סביר שהמנצח יבקש מהמפסיד שלא להצטער על הפסדו?

ההצעה גם מעלה שאלה של גזענות: במשך שנים מציינים חרדים לא-ציונים את יום העצמאות כיום אבל. הייתה ביקורת על כך ברמה התקשורתית, אך מעולם לא נחקק חוק בעניין. האם מה שמותר לחרדים אסור לערבים? ואולי החוק פשוט מעיד על משפטיזציה, כלומר על מעבר של הביקורת הציבורית מהספירה התקשורתית לתחיקתית בשנים האחרונות, ויחול גם על חרדים (לפחות על-פי לשונו).

שאלה זו נוגעת גם למישור המעשי של ההצעה: נראה שדווקא התעלמות המדינה, לצד הזמן שעשה את שלו, הביאו את האוכלוסייה החרדית בכללה קרוב יותר לציבור הכללי, והפכו את הקבוצה שמציינת את הדבר בהפגנתיות למיעוט שולי. האם מי שתומך בחוק הזה סבור שיש בכוחו לגרום לפלסטינים בישראל לאהוב את המדינה יותר? שתי תשובות אפשריות יש לדבר הזה: אחת – והיא בהחלט מתאימה לאופן-הפעולה של "ישראל ביתנו", ממנה יצאה היוזמה לחוק – היא ההבנה שחוק כזה דווקא ייצור ניכור רב יותר למדינה, שהרי מזה המפלגה שואבת את כוחה; השנייה, והיא עשויה להיות מחשבה של דורשי-טוב תמימים שיתמכו בחוק הזה, היא שעצם קיום ההפגנות יכול לסחוף פלח רחב יותר בציבור הפלסטיני לאי-הכרה במדינה, ועל-ידי האיסור ניתן להאט את התהליך. נראה לי שברור שגם אם האפשרות הזו נכונה (וזה נתון לויכוח), היא נופלת בפני הערך הדמוקרטי של עצם הרשות לקיום ההפגנות. לבסוף, ידוע שחוק חייב אכיפה על-מנת שיהיה בעל-משמעות. די לדמיין את השוטרים שיבלו את יום העצמאות בסיורי מעצרים בין מאה שערים לאום-אל-פאחם, בין בני-ברק לסכנין, כדי להבין את האיוולת שבהצעתו של ח"כ אלכס מילר.

הידיעה השנייה שהעלתה את השאלה היא ביחס לנזיפה שננזף אייל רוזנברג, דוקטורנט בטכניון, משום שלא עמד בזמן שירת "התקווה" . הויכוח שהתגלגל בטוקבקים בלבל בין עצם זכותו של הסטודנט למחות, לבין הטעם שבדבר ("טעם" – תרתי משמע).

באשר לעצם הזכות – ודאי שהזכות שמורה. אם רוזנברג היה נעצר, או אפילו מודח מהמוסד, היה בזה חציית קו בלתי-דמוקרטית ראויה לגינוי. אך כל מי שמציב עצמו בעינה של מחאה ציבורית, צריך להיות מוכן שהצד שכנגד ימחה גם כנגדו. ומי שבוחר לעמוד בשוליים, ולמחות כנגד הקונצנזוס, אין לו לצפות אלא להיות מוקע על-ידי הקונצנזוס. לכן, תגובות שמגנות את הדיקן על עצם הנזיפה, אינן מבינות את המשחק הדמוקרטי.

באשר למעשה עצמו – רוזנברג הוא מסוג פעילי השמאל שאם לא היו צומחים מעצמם, השב"כ היה צריך להמציא אותם. אי-עמידה בטקס חלוקת תארים לא תקל על פלסטיני אחד בעזה או על שוויון זכויות לפלסטינים בישראל, אך בהחלט מסייעת להרחיק את הציבור הישראלי מנושאים אלה בכך שהיא קושרת בין מאבק צודק לבין ערעור על זכות הקיום של מדינת ישראל. מהותית, המעשה איננו רחוק ממה שקרה בבחירות עם ליברמן, שבהציבו את הדיון על הנאמנות למדינה במסגרת גזענית, דחק את השמאל הישראלי לאמירות הזויות כנגד נאמנות, שעד אז נעדרו מהשיח שלו (ובכך פגע בלגיטימיות של טענות השמאל כלפי המרכז הישראלי).

ישראלים, ובעיקר אנשי שמאל ישראלים, טועים לחשוב שיש משהו מיוחד בלאומיות הישראלית, ומדמיינים שכזו נעדרת מרוב העולם המערבי, פשוט משום שהם לא מגיעים לידי מגע עם מדינות לאום מערביות בסיטואציות כאלה. הם לא מתעמקים במילות ההמנון השוודי או הדני, ולכן משוכנעים שהמילים "נפש יהודי" היא הדבר הכי נורא בתולדות המנוני הלאום. המציאות הנוכחית, כמובן, רחוקה מהפנטזיה של מדינה ליברלית חסרת-לאום או לאומנות. אין בזה כדי להצדיק במשהו את הלאומנות הישראלית, אך זה מסייע להבין אותה בהקשר אוניברסלי רחב. אני מסכים עם הדיקן: אני אינני נהנה מטקסיות ומקלישאות ריקות המלאות פאר עצמי, ולכן מדיר רגליי מטקסים. בשלוש השנים שאני חי בארצות-הברית, עוד לא נכחתי בטקס אחד שהניפו בו את הדגל האמריקאי או שרו את ההמנון. אך אם הייתי נוכח בו, הייתי עומד, מתוך כבוד לכללי הטקס, ולא משום שאני חותם על כל מילה שנאמרה בו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “על נאמנות ועל זכויות

  1. יש הבדל מהותי בין לאומיות מערבית טיפוסית ללאומיות הישראלית – בכך שהאחרונה היא אתנית. היא יהודית-ישראלית, ולא ישראלית. היא אקסקלוסיבית. לאומיות מערבית היא אינקלוסיבית, לפחות תיאורטית, יכולה להיות: אתה יכול להיות גרמני שחור, אתה יכול להיות אנגלי ממוצא הודי. זה לא מובן מאליו, להפך, זה נושא למאבק מתמשך, אבל האפשרות קיימת. בארץ אתה תוכל להיות פטריוט ישראלי לא יהודי, אבל זה תמיד ישאיר אותך באיזשהו מקום בחוץ (ולא רק בזמן שירת ההמנון).

    זה לא אומר שהמנונים במקומות אחרים הם בהכרח נאים או אינקלוסיבים, וכאן אתה צודק. אל נצור את המלכה? למה שמישהו ירצה לשיר את זה? הם באמת לא שרים, אגב.

  2. תודה. הזכרת לי פוסט מאוד מוקדם שלי, שנגעתי שם בבעייה שאתה מעלה –

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=72970

    אמנם – בלי להשתמש במושגים שאתה מזכיר.

    דבר אחד בטוח – הלאומיות הישראלית השונה לפחות אינה שונה בכך שהיא משוכנעת שהיא שונה, ושהיא לא מתאימה למודלים שבנו עבור כל מיני עמים אחרים.

    אני לא בטוח שאני מבין את ההערה שלך בסוף. הם לא שרים? מי "הם"?

  3. אנגלים, בריטים. מנגנים את ההמנון במשחקי כדורגל וכולי, אבל לדעתי אף אחד לא שר אותו. זה ודאי לא מבחן נאמנות, ואף אחד לא ידבר על זה אם קמת או לא קמת (להבדיל מהמרסלייז בצרפת, לדעתי שם זה באמת נושא טעון).

  4. זה נראה לי די מובן שבמקום בו אין ערעור על הזהות, הריבונות וההגמוניה במדינה, נושאים שמייצגים את הזהות גם הם לא יהפכו לטעונים. זה לא בגלל המילים של ההמנון, או בגלל הבדל בין הבריטים לישראלים.

  5. יאיר, אני מתנצל. אני רק עכשיו בקריאה חוזרת, הבנתי שהתגובה הראשונה שלך התייחסה למה שכתבתי בפיסקה האחרונה, שישראלים טועים לחשוב שיש משהו מיוחד בלאומיות הישראלית. בעצם התכוונתי שהם טועים לחשוב שיש משהו מיוחד בביטויי הלאומיות, כלומר – בפטריוטיזם הישראלי.

  6. אגב, סטודנטית באוניברסיטת באר שבע נעצרה היום (שני) על חלוקת פליירים נגד החוק החדש.
    התחושה שלי מהביקור האחרון שלי בארץ, שהסובלנות לדעות אחרות הולכת ויורדת. יש מין תחושת חמיצות נרגנת שהשתלטה על האווירה הציבורית, גם הלך השלום, גם המלחמות לא הולכות הכי טוב (למרות שעזה נחשבת עדיין בעיני רבים להצלחה יחסית), וגם אף אחד בעולם לא מבין אותנו.

  7. היי אריה
    אני חושב שמה שהכי חמור בהצעות החוק של ישראל ביתנו היא הפופולריות מהן הן זוכות. הפופולאריות של גזענות ושנאת הזר בחברה הישראלית מסמנת על עתיד החברה יותר מאשר על עתיד הפוליטיקה. בקשר להמנונים. השווה את ההמנון הבריטי וההמנון האמריקאי. באחד מוזכר הקדוש ברוך הוא לכאורה ומונרך ובשני העם החופשי וביתם של האמיצים. עכשיו תשווה את אחוז האתאיסטים בשתי המדינות. שוב. גזענות, שנאת זרים, אנטישמיות ופשיזם במסווה של פטריוטיות כולן בעיות חברתיות ולא פוליטיות.

  8. אתה צודק שהפופולריות היא שורש העניין, כי היא מסבכת את הכל. המחוקק יכול להטיל מגבלות מפלות באופיין או לא להטיל אותן, אך אין לו דרך חוקית לעקור את הגזענות מלב. ולא נשכח שהמחוקק הוא שליח הציבור, שפועל בשם בוחריו. זו בחינה קשה: עד כמה נכון לתת לבוחרים את הכוח לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה שמכוחה הם בוחרים?

  9. פינגבק: למה ליברמן תומך בשלטון מובארכ? « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s