לזכרו של משה ויינפלד

פרופ' משה ויינפלד, חוקר מקרא וחתן פרס ישראל, נפטר אתמול, ביום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל.

 

כשהתחלתי את לימודיי בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, ויינפלד כבר היה כמה שנים בגמלאות. במבוא למקרא קראנו את הערך המצויין שלו על חקר המקרא באנציקלופדיה המקראית, ובשיעור על האסכולה הדויטרונומיסטית למדנו את מאפייניה על-פי ספרו של ויינפלד. כמו רבים אחרים שקראתי, הוא היה דינוזאור, חוקר ענק ומרוחק. שם נערץ ללא דמות או פנים.

 

לכן, כשנתבקשתי להיות עוזר שלו, בשנה האחרונה לפני נסיעתי לפרינסטון, ראיתי בזה כבוד גדול, ונעניתי בהתרגשות. הזכרונות שלי ממנו מועטים – הוא היה חולה ופעולות יומיומיות היו קשות עבורו, כולל דיבור. אך דווקא מבעד לחולשת הגוף, הבהיקה גדולת הרוח: העיקשות שבה המשיך ושקד על מחקרו, הכוח בו נאחז בחיים, העניין שמצא בלימודיי, למרות שהייתי בסך-הכל בלימודי התואר השני שלי, והרגשתי כל-כך קטן לידו.

 

פעם אחת הודיע לשושנה אשתו שהוא יורד איתי למשרד, שהיה בקומת המרתף של הבניין, וכשהגענו למטה הוא אמר שיש לו מכתב לשלוח, והלך עד לתיבת הדואר שמעבר לכביש, כשאני מלווה אותו. בקלות יכול היה לבקש ממני לשלוח את המכתב, אך היה פה עניין אחר: הרצון לשאוף אוויר צח, לחוש עצמאי, לראות שהוא מסוגל ללכת לתיבת הדואר שמתחת לביתו. אני מצאתי עצמי בין הפטיש לסדן: הרי הוא עצמו ידע ששושנה תעדיף שהוא לא יילך עד לתיבת הדואר, ולכן ניסיתי להניא אותו מכך. מצד שני, כיצד אני יכול לאסור על מורה נערץ דבר כל-כך פשוט, להתנהג פתאום כאילו הוא ילד?

 

פעם אחרת ביקש ממני למצוא עבורו תוכנית טלוויזיה שהוא השתתף בה באוסטריה, בזמן כנס שהתקיים בוינה, אי-שם בשנות השמונים. המשימה נשמעה בלתי-אפשרית, אבל הודות לארכיון אוסטרי מסודר, ועזרה משגרירות אוסטריה בתל אביב, התוכנית נמצאה ועותק ממנה נשלח בוידאו. צפינו בה ביחד. ויינפלד שוחח בתוכנית עם שני עמיתים, חוקר מקרא אוסטרי וחוקר גרמני (ואולי שניהם היו גרמנים, אינני זוכר). השניים האחרים דיברו גרמנית, ואילו ויינפלד, למרות שהבין אותם, דיבר אנגלית. ההתרגשות שליוותה את איתור הסרט, השמחה על מציאת זכרון נוסף לשמירה, יחד עם הצפייה המשותפת, אלה היוו את שכרי האמיתי על העבודה המשותפת.

 

עיקר עבודתי היה סידור הספרייה שלו. למרות שזו נשמעת לכאורה עבודה בעלת אופי טכני מאוד, היא הייתה רבת-משמעות עבורי, בהתחשב במסדר ובבעל-הספרייה. דרכה הגעתי לחיבורים שלא הכרתי קודם, מחקרים מוקדמים שכבר נשכחו, או לשמות שלא נתקלתי בהם קודם. ספרייה של חוקר היא גם מוצר ביוגרפי-ארכיאולוגי, ודרך הספרים שברשותו יכולתי לעקוב אחר חומרי הקריאה שעיצבו את מחשבתו ומחקרו.

 

בספרייתו מצאתי ספרים רבים על המזרח הקדום, אך גם ספרות יוון קלאסית עניפה, במקור ובתרגום. מחקרו של ויינפלד התפרס גם מזרחה מכנען, לעבר מקורות מבבל ואשור, וגם מערבה אל יוון ורומי. ספרו, משפט וצדקה בישראל ובעמים (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), מאגד יפה את התרבויות השונות הללו, קושר אותן יחד כדי להאיר על המקרא ועל רעיונותיו בהקשר רחב ביותר. נושא אחר שעמד בבסיס מחקרים רבים של ויינפלד היה התפילה. כינוס מאמרים שלו בנושא יצא בשנת 2004, גם כן בהוצאת מאגנס (הליטורגיה היהודית הקדומה: מהספרות המזמורית ועד לתפילות במגילות קומראן ובספרות חז"ל). הוא העניק לי עותק של ספר זה לפני שנסעתי לפרינסטון.

 

הזכרתי שמחקר חשוב שלו עסק בספר דברים. הספר הראשון שלו, "ספר דברים והאסכולה הדויטרונטמיסטית" (Deuteronomy and the Deuteronomic School. Oxford: Clarendon Press, 1972), היה עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו. בנוסף לחיבור גדול זה, הוא שקד על פירוש לספר דברים, עבור סדרת Anchor Bible  (שבינתיים נקנתה על-ידי הוצאת אונ' ייל, ונקראת Anchor Yale Bible). את הכרך הראשון שכלל פירוש על ספר דברים עד פרק י"א הוא הוציא בשנת 1991 (Deuteronomy 1-11, Anchor Bible 5. New York: Doubleday, 1991), ומחלתו לא אפשרה לו להשלים את הפרוייקט. פעם אחת הוא דיבר איתי על זה בצער, אמר שהיה רוצה שיקחו את כל ההערות שרשם על פסוקי דברים ויחברו אותן כדי להשלים את הפירוש שלו. לוואי ויימצא מי שישלים את המלאכה הזו, ויגשים את משאלתו זו.

 

במהלך סידור הספרייה שלו הרהרתי לא מעט על מלאכת החוקר, על הפרטים השונים שמרכיבים את חיי האקדמאי. היו לו כמה וכמה עותקים כפולים של ספרים, והוא לא ידע עליהם. האם קנה אותם פעמיים? או שגורמים שונים שלחו לו אותם במתנה? על ספר אחד, שנכתב בידי שני מחברים, אני יודע בוודאות שהוא לא קנה. היו לו שני עותקים, בכל אחד הקדשה מאחד המחברים. ואולי לפעמים קנה, ולאחר מכן קיבל עותק במתנה. בספרייה היו כמה עשרות קלסרים, מלאים בתדפיסים ששמר. אני התחלתי אז לבנות אוסף תדפיסים משלי, אך הזמינות האלקטרונית של המאמרים כיום מייתרת את הצורך בו. אני כבר אהיה חוקר מזן אחר.

 

בספרייה מצאתי גם קלסר או שניים של מכתבים ישנים שמיינתי. היו שם מכתבים היסטוריים, כגון ברכות לרגל קידומו לפרופסור חבר. היה גם מכתב שהפליא אותי, דחיית מאמר שהגיש לכתב עת ידוע למקרא. כיצד, תהיתי, דוחים מאמר מאת משה ויינפלד הגדול? ובאותה עת הרי ערך בעצמו כתב-עת יוקרתי, את השנתון לחקר המקרא, וכן היה חבר מערכת ב-Vetus Testamentum! למדתי מזה על רצינותו של תהליך הפרסום בכתבי-עת המנוהלים על-ידי עמיתים, שאינם מתייחסים ליוקרתו של הכותב ותוארו, ובוחנים את המאמר עצמו, ויבקשו גם מן הבכיר שבמרצים להגיה או לשנות את מאמרו בטרם יפרסמו אותו. והרי ויינפלד ודאי עשה בדיוק אותו דבר ונאלץ לדחות מאמרים של אחרים במהלך עבודת העריכה שלו. חשבתי על כך שהאקדמאי לעולם אינו מגיע למנוחה ולנחלה. גם לאחר שהשיג תארים ופרסים לרוב, הוא עשוי להיכשל בכתיבת מאמר או מחקר שיידחו על-ידי עמיתיו, והעלבון איננו שונה אם מדובר בחוקר צעיר בתחילת דרכו, או באדם מבוסס שכבר הגיע לשיא תהילתו.

 

דבר מעניין הוא הפרשנות ההגותית שחוקר מעניק לטקסט אותו הוא חוקר. ישראל קנוהל מתאר את התורה הכוהנית כתיאולוגיה ואתיקה שאינה רחוקה מזו של הרמב"ם (בספרו ריבוי פנים בתורת הייחוד. תל אביב: משרד הבטחון, תשנ"ה). כיוצא בזה ויינפלד, במהלך עיסוקו בספר דברים, מצא שזה מציג הגות מפותחת מזו של התורה הכוהנית ואולי אף קרובה יותר לליבו. נותר רק לתהות לגבי הביצה והתרנגולת: האם החוקר בוחר בטקסט, או שמא הטקסט בוחר את החוקר… אני מבקש לסיים את הרהורי הזכרון הללו בציטוטים מתוך מאמר מאפיין של ויינפלד, למרות שהוא אחד המוקדמים שלו – המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים [תרביץ ל"א (תשכ"ב): 1 – 17. נדפס שוב בתוך: משה ויינפלד (עורך). ליקוטי "תרביץ": מקראה בחקר המקרא. ירושלים: מאגנס, תשל"ט. 24 – 41.]

 

על אף הדגשת חשיבותו של "המקום הנבחר" בספר דברים הרי היחס לפולחן כשלעצמו הוא פאסיבי ביותר בספר זה. עמדת ספר דברים כלפי הפולחן באה לידי ביטוי בעיקר בדרך השלילה. כך עולה לפנינו בספר זה שלל של ציוויי בל תעשה: איסור הבמות, מצבות ואשרים וכן איסורן של כל הפונקציות הפולחניות, העשויות להתבצע מחוץ למקדש המרכזי; לעומת זאת בולט ביותר בספר העדר מצוות עשה הכרוכות בפולחן המקדש כגון: הקרבת קרבנות ציבור, קיום העבודה במקדש, היחס כלפי המקדש ועוד. בצדק העירו איפוא שספר דברים בא לקצץ בפולחן ולצמצמו ולא להגדילו ולהאדירו. חיסול הפולחן בפרובינציה וודאי לא פעל להרחבת המוסד הפולחני כי אם להיפך. ואכן נראה כי ספר דברים תופס את הפולחן תפיסה שונה מזו שתפסוהו יתר המקורות שבתורה ורשות ניתנת להניח כי תפיסה זו מייצגת מפנה בהתפתחות אמונות ודעות בדת ישראל… (1).

 

מחבר ספר דברים הכיר את התורה הכהנית, אך אין היא מעניינו. במידה שהוא נזקק לה הוא מזכירה כלאחר יד… (6)

 

הטומאה על פי ס"כ אופייה ריטואלי ממשי והיא מאותרת ברשות שמהותה דימונית… לא כן נתפסת הטומאה בספר דברים. כאן הטמא הוא "תועבה", כלומר דבר מאוס ושנוי, שעם קדום ואציל צריך להתרחק ממנו…ואמנם נראה כי הקדושה בספר דברים יש בה יותר מהיסוד הלאומי מאשר הפולחני… (7)

 

ס"ד מגדיר את המקדש כמקום אשר בחר ה' לשכן את שמו שם. צדק פון-ראד באמרו שביטוי ל"שכן שמו" מהווה חידוש אידיאולוגי, הבא לצרף ולזכך את האמונה העממית הקדומה, לפיה שוכן האל בתוך המקדש ממש. מחבר ס"ד מתפלמס עם אמונה עממית זו וחוזר פעמים לא ספור על הניב של "שיכון השם" כדי להשמיענו, שאלהים שיכן אך ורק את שמו בבית הנבחר, ואילו הוא עצמו שוכן בשמים… (11)

 

ומה מעניין הדבר שאף במעמד הר סיני, מאורע ההתגלות המכריע באמונה הישראלית, אין מחברנו מוכן לוותר כמלא הנימה על הדוקטרינה שלו, שלפיה שוכן האל בשמים ואיננו יורד על הארץ. בניגוד למסופר בשמות על רדתו של האל על הר סיני (יט, יא, כ) אנו קוראים בדב' ד, לו: "מן השמים השמיעך את קולו…" (14)

 

לאור כל הנאמר נשאלת כמובן השאלה, מה מקורן של השקפות ליבראליות אלו? …נראה לי כי השקפה זו מקורה בחוגי החכמים, שאף הם נהגו להסתייג מן הפולחן ותפסו את הדת תפיסה יותר רציונאלית ויותר אתית. העדפת המוסר על הפולחן ידועה לנו מספרות החכמה… לאמיתו של דבר קיים היה המונותיאיזם מזמן, אלא שבמקורות י"א וס"כ הוא מופיע לפנינו בגוון עממי וכהני ואילו בס"ד, שנערך בחוגי החכמים-הסופרים, הוא מקבל צורה יותר מופשטת ונשגבה; וכפי שהראינו לעיל, ניתן אף להבחין בו ניצנים ראשונים של הרחקת ההגשמה (16 – 17).

 

זה, ממש על קצה המזלג, אחד מעיקרי משנתו של ויינפלד ומתרומתיו הרבות למחקר ולשיח המחקרי על התורה. מעבר לדברים אלו שקראתי עוד כשהיה עבורי שֵׁם ללא פנים, אני מברך על הזכות שניתנה לי לחבר לדברים אלו פנים, וללמוד ממנו הלכה או שניים בתורת היות אדם. אדם שהיה רחב-לב ורחב-אופקים, סקרן וקשוב, עם כוחות נפש עצומים.

 

יהי זכרו ברוך.

 

לפרטים נוספים על משה ויינפלד ראו הספד מאת ד"ר נילי ואזנה, ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “לזכרו של משה ויינפלד

  1. אני קורא את זה בהתרגשות של אמת. בכל שורה אתה מתכתב עם השיח שהיה לי עם פרופ' יהושע אריאלי ז"ל. כשהציעו לי להיות עוזר מחקר שלו, החנקתי בליעת פליאה, כי הייתי בטוח שדינוזאור כמותו, ענק רוח וחתן פרס ישראל, כבר מת מזמן. וזכיתי לחוויה שממלאת אותי עד היום, שנוסכת בי השראה ומפיחה בי תקווה שגם אישי רוח דגולים אחרים יידעו להתנהג בצניעות ובחברותיות כמותו.
    תודה – מתנה בלתי צפויה נתת לי.

  2. תודה על המאמר המרתק! בתואר השני למקרא אכן נתקלתי בווינפלד (=במאמריו ופירושיו כמובן:) כמעט על כל צעד ושעל, ובקיאותו בכ"כ הרבה תחומים אכן מפליאה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s