החוברת האחרונה של כתב העת Media History כוללת מאמר מרתק של דנקאן ווילר המנתח את הביקורת של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר על רשימת שינדלר. הביקורת של גודאר על הסרט נשענת על כמה צדדים. הראשון שבהם, לטענת המאמר, הוא שגודאר רואה בכל סרט חשיבות לייצג את זמנו. סרט כזה, הוא טוען, לעולם לא יסבול מ"פג תוקף" (outdated). העובדה שהקולנוע לא התייחס למחנות ההשמדה בזמן אמת הוא אשמה גדולה המונחת על כתפי הקולנוע, ואל לקולנוע לנסות לכפר עליה בייצוגים היסטוריים של מציאות שכבר אינה קיימת (שבעצמה מתעלמת מהמציאות הקיימת). בנוסף, ווילר מראה כיצד גודאר ביצירה שלו חותר תמידית תחת המבנה הסטנדרטי של הקולנוע המסחרי, שבנוי בדגם של מעשה מיני (עם גירוי של משחק מקדים, שיא ונפילה), ושנועד לספק לצופה חוויה מינית. הוא מתאר כיצד גודאר חוזר ושובר את הדפוס הזה שוב ושוב, ואז מדגים כיצד ספילברג לא זו בלבד שהוא משתמש בדפוס הזה ב"שינדלר", אלא משתמש בו דווקא כדי להרדים את הצופה, כדי להמתיק את הגלולה המרה של הצפייה בסרט עם נושא "טעון". בנוסף לבחינה של המקומות בעלילה שבהם ספילברג שיבץ עירום, וניתוח של מה בא לפניהם ואחריהם, ווילר גם מנתח את הדמויות המרכזיות (של שינדלר וגת) ובניית המיניות והגבריות שלהם בדרכים מנוגדות (כמובן שגם לשימוש הסלקטיבי בשפה הגרמנית יש תפקיד נודע בהבניית הדמויות הללו).
אבל הסכנה הגדולה שמצויה בסרט דוגמת שינדלר, לפי ווילר, היא שהוא יוצר הזדהות עם ה"טוב", ומעורר דחייה מה"רע", כך שהצופה עובר בו תהליך שבו הוא מאמין שהוא עצמו טוב, ושהרוע נמצא לגמרי אצל האחר. ווילר מביא ציטוט של גודאר, שטוען שאם בכל זאת הוא היה עושה אי-פעם סרט על השואה, היה חשוב לו להראות בו את הבנאליות של הרוע, את החישובים המתמטיים והמנהליים שנדרשו כדי להפעיל את מחנות ההשמדה. כך, למשל, כותב ווילר בסיכום המאמר:
שתי הביקורות הגודארדיאניות שהצעתי מאוחדות בגינוי של הנסיונות של "רשימת שינדלר" ליצור עמדה נורמטיבית עבור הצופה שמונעת את סוג ההשתתפות הפעילה והמשא-ומתן שהסרטים של גודאר עצמו תובעים. ספילברג מספק פיסת היסטוריה מן המוכן שכאשר זו נארזת עבור צריכה המונית, מתירה ריגושים זולים בזמן שהיא משליכה את הרוע על הזר (במקרה זה קצין אס.אס.) על-מנת לעקוף את הדילמיות האתיות העולות מאירוע טראומתי דוגמת השואה. הכניעה של הפרט בפני הכלל והנכונות לדמוניזציה של האחר על מנת לקדש זהות מזכירה באופן מצמרר נציונאל-סוציאליזם (עמ' 200, הפנייה מלאה בתחתית הרשימה).
[הערת ביניים חשובה: זה שיא של המאמר לאחר דיון מאוד מעמיק, מקצועי ומפורט. הבאתי את הציטוט משום שהוא חריף מאוד, אך לא הייתי רוצה שהוא יוצא מהקשרו, כאילו שווילר טוען שספילברג הוא נאצי.]
המאמר הזה הגיע אל שולחני שלשום, יום לפני שקראתי את הידיעה על משה קנטור, נשיא הקונגרס היהודי-אירופאי (מה זה?), שהנגיד את הפופולריות של שינדלר עם זו של נער החידות ממומבאי (אגב, כותרת עברית גרועה. אני ובת-זוגי מציעים: "מיליונר רחוב"). הביקורת של ווילר (וגודאר) לא הייתה מעניינת את קנטור. בניגוד לנאומים ריקים של מנהיגים שונים ביום השואה, לשואה אין לקח מיוחד עבור האנושות, וזכר השואה איננו משמש למלחמה בגזענות. ארגונים יהודיים בכל העולם נוהגים כאילו תפקידם הוא לגרום לאנשים לאהוב יהודים, או לרחם על יהודים, או להצדיק יהודים. המקרה הקיצוני ביותר הוא כמובן זה של הליגה נגד השמצה, שאימצה לעצמה כותרת גדולה מדי בהתחשב במטרה המצומצמת שלה.
באופן עקרוני, מרגיז אותי כשאנשים אומרים ש"השואה מלמדת אותנו כי…" אין משהו שנלמד מהשואה שלא ניתן היה ללמוד קודם (ולמעשה, שנלמד קודם). אחרת, המשמעות היא שהשואה הייתה דרושה לנו, כדי לדעת משהו על העולם שלא ידענו קודם. כך לגבי הקשר בין השואה למדינת ישראל, בין השואה לאמונה באלהים, או בין השואה ולשקר שבתורות-גזע למיניהן. לכל היותר, השואה מהווה דוגמה קיצונית, לעתים מוגזמת ולעתים מוצלחת דווקא בשל הקיצוניות שלה, למשהו כזה שנלמד. אבל היא דוגמה, או היא אירוע שאני בוחר ללמוד ממנו, ולא משהו שבא ללמד אותי.
הקושי האנושי לראות ברוע כוח המצוי בנפש האדם מוביל תדיר לדמוניזציה של האחר מזה, ולהכחשת ביטויי הרוע באדם עצמו או בקבוצת ההתייחסות שלו. סרט אחר שכדאי לראות בהקשר הזה הוא "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר. זה סרט, מן הסתם, שקיבל הרבה ביקורות שליליות על ההזדהות שהוא מייצר עם היטלר. אני לא הרגשתי שהוא מייצר אצלי הזדהות עם היטלר. הוא בהחלט הראה את היטלר כבן-אנוש, אך האמת הבלתי-ניתנת להכחשה היא שהיטלר היה בן-אנוש.
זו מחשבה שלא נעים לחשוב. אבל היא מדוייקת יותר משיטת הטיעון ההפוכה, המקובלת על אנשים רבים: ראשית הם יוצרים אידיליה של האדם, ואחר-כך שוללים כל מה שאיננו עולה בקנה אחד עם האידיליה הזו כ"בלתי-אנושי", "מפלצתי" או "חייתי". האידיליה הזו היא בעצמה מסוכנת, כיוון שבכך שהאדם מבקש לחמוק מלחשוב איך הוא היה נוהג בסיטואציה דומה, הוא איננו מכין את עצמו לדילמות שהוא עשוי להיתקל בהן. ציטוט נוסף מהמאמר של ווילר מנסח זאת היטב:
[ספילברג מעודד] אותנו להזדהות עם שינדלר ולהזדעזע, יחד איתו, מהסצינות הנוראות המוצגות בפנינו. לכן, אנו מניחים שלו היינו עומדים בפני מעשי אימה שכאלה, היינו מאמצים את תפקיד הגיבור, ואנו פטורים מלהכיר באלימות שאנו היינו מסוגלים להפעיל על אחרים (עמ' 197).
חזרה ל"הנפילה": היטלר אכן מוצג שם כבן-אנוש, אך כדמות מורכבת שחולשותיה עולות על מעלותיה. סצינת הסיום של היציאה לחופש של שני גרמנים שהיו תמימים יחסית תואם את הנראטיב הידוע של "גרמניה האחרת". הילד שלחם עם הנאצים מתוך בורות של ילד ואיבד את משפחתו, והאישה הצעירה והפשוטה שהגיעה לעבוד כמזכירה של היטלר מייצגים את "גרמניה האחרת". מבחינת הסיפור של הסרט, "הגרמנים הרעים" מתו בבונקר, ו"הגרמנים הטובים" יצאו לחופשי והם שיבנו את גרמניה החדשה. שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים איננו מוכחש, אך לצופה קשה להאשים אותם בנסיבותיהם. המסר הזה הזכיר לי את האנדרטה בווינה לזכר קורבנות השואה, המתארת את אוסטריה כמי שנכבשה שלא מרצונה על-ידי גרמניה הנאצית. זהו תירוץ שיש לאוסטרים, וחשבתי שלגרמנים יהיה יותר קשה לייצר תירוץ כזה. הסרט הזה הראה לי שגם זה אפשרי.
וזה לא מפתיע. אנחנו גדלים בחברה שבה היהודים הם הטובים והרעים הם לא-יהודים: יוונים, רומאים, גרמנים, ערבים. כשאנחנו נאלצים להתמודד עם אפשרות שגם יהודים יכולים להיות רעים, אנחנו נתקלים בהכחשה גורפת. הרע הוא תמיד אצל האחר.
אם הייתי נולד גרמני בתקופה ההיא, האם – בהתחשב באופי שיש לי היום – היה לי האומץ להתנגד? האם הייתי מדבר בקול כנגד הנאצים גם במחיר פגיעה בי ובמשפחתי? האם הייתי מעיז להחביא מכר יהודי תוך סיכון חיי? אלה שאלות שאין לדעת את התשובה עליהן בוודאות, אך אני חושש שכשאני מביט פנימה, אני מרגיש שהתשובה היא שלילית.
ובמקום שאין אנשים, אמר הלל, השתדל להיות איש.
Wheeler, Duncan. "Godard's List: Why Spielberg and Auschwitz Are Number One." Media History 15,2 (2009): 185-203.
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
אחד הדברים שנשארו בליבי אחרי שקראתי את ארבע הבשורות של הברית החדשה (בעותק שקיבלתי כשביקרנו במנזר בית ג'מאל) הוא הטיעון מפיו של ישו(ע) "מי שלא סולח לאחרים, לא צריך לצפות שאלוהים יסלח לו" (אמירה מאד הלל-ית בעיני). סתם מחשבה לכבוד יום השואה (והאפשרות שבהקשר מסוים היהודים הם "הרעים").
סחתיין על הכנות והאומץ האינטרוספקטיבי. באשר לי, אני רוצה להאמין שהייתי קם ועוזב הרבה לפני שהייתי מוצא את עצמי "בפינה" של דילמה מוסרית כה חריפה. שהרי היו גרמנים שעזבו (לארגנטינה לדוגמא) ויהודים שעזבו (לפלסטינה, וארגנטינה, וארה"ב, ולכל מקום אחר). נראה לי שהנאמנות הלאומית היא הדבר הראשון שכדאי להשיל כשהנסיבות מאיימות להחריף (אבל, כמובן, רק על עצמי לספר ידעתי: את שלי השלתי מזמן, ולא לבשתי כבר שנים, והיא בטח כבר קטנה עליי. אולי נתפור לי חדשה עוד כמה שנים, בצבעים חדשים…)
איזה כיף שהבאת גם את ישו(ע) לטקס, ונראה לי שגם יוסף מבצבץ שם בסוף (הבן, לא האב).
שני דברים: בקומיקס של ספיגלמן על 9/11, הוא כותב שאז לראשונה הוא הצליח להבין את אלו שלא עזבו. תמיד השאלה הזו, "למה הם לא ברחו בזמן" הציקה לו, ופתאום יש פיגוע נוראי בעיר שלו, ואין לו מושג אם זה חד-פעמי או יימשך, אבל ברור לו שזאת העיר שלו ושאין שום מקום אחר שהוא יכול להיות בו.
לגבי "הנאמנות הלאומית שהיא הדבר הראשון שכדאי להשיל": כדאי לך לקרוא את זה (אם לא נתקלת בזה כבר):
http://cafe.themarker.com/view.php?t=978870
זה קטע קצר (אם מוותרים על התגובות, וכדאי לוותר עליהן), וממצה.
ברוח אחרת לגמרי – גיליתי מם אינטרנטי חדש:
השיעור הנמוך, שלא לומר אפסי, של חסידי אומות העולם (22,500) בקרב 480 מיליון בני האדם שהיו נאצים או כבושים על ידם, תומך בסיכום הפסימי שלך.
גם אם נניח שהיו פי עשרה או עשרים חסידי אומות עולם, כיוון שרוב המקרים מן הסתם לא יוודעו לעולם, הרי שגם אני סבור שלא הייתי נהיה אחד מהם. סטטיסטיקה פשוטה. לא שאני לא בן אדם, אבל הם סיכנו את עצמם למען זרים מוחלטים. את עצמם ואת כל משפחתם, ויותר מזה.
וזה אירוני, כי אני חי בזכות חסיד אומות עולם שהחליט להבריח את סבי וסבתי אל מעבר לגבול, מצרפת לשוויץ, וכך הציל את חייהם. הוא נרצח כשנה לאחר מכן על ידי הנאצים.
פוסט יפה מאד.
לגבי התגובה האחרונה של אהוד, נראה לי שאולי יעניין אותו הפוסט שהופיע אצל פיליפ וייס
http://feedproxy.google.com/~r/feedburner/WDBc/~3/YeHIk8x0UNQ/ive-done-a-fair-amount-of-reading-although-haphazardly-in-this-area-so-your-comments-raised-all-sorts-of-issues-for-me.html
שמדבר על הנתק הכמעט מוחלט שהיה בין הפולנים לבין היהודים בפולין, שחיו במין אוטונומיה ושרובם אפילו לא דיברו פולנית בכלל.
Still, the deepest and the most obvious factor affecting Polish-Jewish coexistence—a factor which may seem so self-evident as not to bear noting—was that separateness and the failure to create a common sphere of interests and concerns. The cultural and spiritual gulf may have been breached by daily familiarity; but on the fundamental level, it was largely chosen on both sides. The barriers on the Polish side to full Jewish inclusion were high and well fortified; but the determination of most Jews to remain a “nation” apart from the surrounding majority was just as strong. I think that this sustained separateness led to what Zygmunt Bauman in his brilliant book Modernity and the Holocaust calls “the production of distance,” and that it had a great bearing on what happened during the Holocaust. At the moment of greatest danger and vulnerability, it took qualities of exceptional moral strength and courage for a Polish person to help a Jewish one. In the eyes of most Poles, Jews were not within their natural sphere of responsibility; they were not, in the Polish expression, “ours.”
בקשר ל-banality of evil, נראה לי שהנקודה הזו ממש לא מתקבלת בתודעה יהודית היום. אני כמובן מדבר בצורה כוללנית ופשטנית, אך נראה לי שרבים ממנו בדיוק סובלים ממין צדקנות יהודית מושרשת ומונקת עם חלב אימינו (ושמעצבנת אותי מאד): אנחנו אור לגויים, אנחנו תמיד הקרבנות וכו', שלא מאפשרת אפילו מחשבה כזו של יהודים שמסוגלים לעשות על אחרים כפי שנעשה עלינו בדורות
מצטער על הקישור השגוי למעלה. הנה הקישור הנכון:
http://www.philipweiss.org/mondoweiss/2009/04/ive-done-a-fair-amount-of-reading-although-haphazardly-in-this-area-so-your-comments-raised-all-sorts-of-issues-for-me.html
פינגבק: לבוא לקולנוע, ולא בכדי לראות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ