על דיעה שמַשתיקה וידיעה מִשְּׁתיקה

                

האבחנה הבאה היא בנאלית, אפילו אם אנסה לשוות לה טון של אירוניה עצמית: בשיח הרלטיביסטי הנפוץ של העידן הפוסט-מודרני יש גם טוב וגם רע.

 

א.

דוגמה לרע מצאתי בסיום הראיון שערכו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום עם שר התקשורת (היוצא?) אריאל אטיאס. בסוף הראיון ניסה השר אטיאס לומר משהו על גישתו החילונית של לונדון שיהיה חביב וכן וגם יחד. את המשפט האחרון שלו, שבו הוא אמר ללונדון שהוא חי בטעות, הוא סייג: "לדעתי".

 

"לדעתי," כהצהרה שפותחת או חותמת משפטים היא רעה חולה של השיח הרלטיביסטי, שכן היא מקפלת בתוכה גם פטור מצידוק וגם הגנה מביקורת. מחד, "זוהי דעתי" וזכותו של כל אדם לדעתו, ואנחנו חיים בעידן של ריבוי קולות ומותר לאנשים להחזיק בדיעות שונות ולכאורה אין להכריע מי צודק ומי טועה. הווי אומר, "לדעתי" – כיוון שזו דעתי, אין אתה רשאי לבקר אותה, כי בזה תפגע בזכותי לדיעה שונה משלך.

 

אך כנגד ההגנה מביקורת ניצב גם הפטור מצידוק. "לדעתי" – זו דעתי, ואני רשאי להחזיק בדיעה שונה משלך, ומכיוון שאסור לך לתקוף אותי על דעתי (כי אז תפגע בזכותי לדיעה משלי וכו'), גם אינני צריך להגן על דעתי. הווי אומר, "לדעתי", ומכיוון שאין אתה רשאי לבקר אותה, גם אינני נצרך להגן עליה או להצדיק אותה.

 

המשפט של השר אטיאס לא זו בלבד שמדגים את הקושי השיחני שנוצר משימוש בסייג "לדעתי" כאמצעי חוסם דיון, אלא גם מקפל בתוכו את האיוולת של הרלטיביזם בכללו. כי מה אמר אטיאס ללונדון? "אתה טועה, לדעתי". אך בעולם המושגים הרלטיביסטי שבחסותו יש הצדקה מלכתחילה לשימוש ברטוריקת "לדעתי", אין מקום לומר לאדם אחר "אתה טועה". הרי כנגד "אתה טועה" של אטיאס, יכול היה להשיב לונדון "זוהי דעתי", ואז ניצבים שני ברי-הפלוגתא, כמייצגים של שתי אידיאולוגיות זה מול זה, בחרבות שלופות ומקוצצות.

 

זו ביקורת ברמה התיאורטית של הרלטיביזם. ברמה הפוליטית יש גם מידה רבה של חוצפה בשימוש הרטורי הזה של "לדעתי" מפי השר אטיאס, כשהוא עצמו מקדם סדר-יום שמטרתו לכפות את "דעתו" על אנשים שאינם חושבים כמוהו. כלומר, הרטוריקה של "זו דעתי ועל כן אין אתה רשאי לבקר אותה", תקפה רק לגבי עצמו, ולא לגבי האחר, שמאובחן על-ידו באופן חד-משמעי וכלל לא רלטיביסטי כ"טועה".

 

ב.

 

אך, כאמור, מעבר לדפוס חשיבה שיכול להכיל בתוכו ריבוי של דקויות ורבדי משמעות, הרלטיביזם גם היטיב עם השיח הציבורי, ובוודאי שעם התרבות האקדמית. כתב העת Current Anthropology היוצא בשיקאגו פותח את החוברת הראשונה שלו לשנת 2009 במאמר מרתק של קרול קידרון הדן בשתיקה כתגובה לשואה.

 

קשר השתיקה סביב השואה הוא כידוע אחד הסממנים של בתים של ניצולי שואה, וחיים בצל השתיקה נקשרים לדור השני כטראומה שמלווה אותו. המחקר של הדור השני של השואה התמקד במילול החוויה שהושתקה. רבות נכתב על אלו שלא רצו לשמוע, על השתקה ובושה שאפפו את זכר השואה ואת החוויה הראשונית של הניצולים בישראל.

 

קדרון מציעה לקרוא את השתיקה כאמצעי התמודדות לגיטימי של הטראומה. השתיקה איננה מסמן של היעדר, על-פי הצעתה, אלא דרך לשלב את אימת השואה בחיי היום-יום, באופן שמאפשר את המשך קיומם של חיים נורמטיביים. בראיונות שהיא מביאה עם ניצולים, היא מדגימה גם כיצד השתיקה היא בחירה של בני דור השני לא פחות מזו של הניצולים עצמם, אך גם מראה כיצד השתיקה היא אמצעי של העברת הזכרון, ושיש דברים שבני הדור השני ידעו גם מבלי ששמעו מפי ההורים עצמם. סוגיות של זכרון וידע שמועברים עם מעט מלל עומדים במרכז הראיונות שהיא מביאה.

 

 

עלינו לשאול, אם כך, באם המסגרות של חקר השואה השתיקו והעלימו שלא במתכוון סוג זה של נוכחות-במשותף המתקיימת בשתיקה (silent copresence). למרות ששתיקה סביב השואה בבית היא, למעשה, "המנעות מדיבור" (Merriam Webster 2004), התוצאה של אובדן מילים איננה בהכרח סימן של הדחקת העבר כתוצאה מאי-הסתגלות, כשלון של אינטראקציה בין-אישית או שיכחה והיעדר אולטימטיביים. במקום זאת, נראה כי רשת התקשורת של שתיקה ביתית (domestic silence) מכוננת מסלול חלופי, בלתי-מילולי, דרכו החוויה (בניגוד לנראטיב ההכרתי של הזכרון) הרגשית והגשמית של העבר עשויה להיות מועברת / מתווכת ובכך להפוך לנוכחת פעילה ונחווית באינטראקציה יומיומית.

 

Carol A. Kidron. "Toward an Ethnography of Silence. The Lived Presence of the Past in the Everyday Life of Holocaust Trauma Survivors and their Descendants in Israel." Current Anthropology 50,1 (2009):16.

 

לא מצאתי במאמר של קדרון נסיון לטעון שלא הייתה השתקה כלל, או שכל שתיקה היא חיובית. דווקא הדגש שלה על המרחב הביתי (ולא הציבורי) מכוון למסקנה אחרת. בנוסף לראיונות העוצמתיים ולקריאה הרגישה מאוד שלהם, קדרון מביאה מסקנות חשובות שבוודאי יעשירו את הראייה שלנו את התגובות התרבותיות לשואה בעתיד. החלופה שהיא מציעה לקריאה של השתיקה מפקיעה את הדיון סביב השתיקה מהמקום השיפוטי ומעבירה אותו לתחום מורכב, שברמה התרבותית מאפשר לנו ראייה מורכבת יותר של התופעה, וברמה האישית ודאי יאפשר לאנשים להשלים עם החוויות שלהם עצמם ולראות אותם מזווית אחרת.

 

ביחס לדברים שפתחתי איתם, נראה לי שאין ספק שקריאה מרובדת כזו של השתיקה סביב השואה לא הייתה אפשרית באקדמיה לפני שניים או שלושה עשורים. מה שאני מנסה לומר, כאמירה כללית על האקדמיה, שהשיח הרלטיביסטי אולי לא היטיב עם האקדמיה בצורה השטחית שלו, לפיו כל דיעה היא בעלת משקל שווה. כתפיסת עולם כוללת הוא עדיין איננו מסוגל לעמוד בפני עצמו. כשיח תרבותי, לעומת זאת, הוא מאפשר לכלול קריאות שונות של תופעות דומות, ולכלול יותר רבדי משמעות בתוך תוכן מסויים. הגישה הזו מפרה את העשייה האקדמית, בעיקר בכך שהיא מניעה אותה מן העמדה השיפוטית (שתיקה זה טוב / שתיקה זה רע), הפוזיטיביסטית בעיקרה, אל עבר העמדה התיאורית (שתיקה יכולה להיות תולדה של כך וכך, לשתיקה יכולות להיות השלכות כאלה וכאלה).

                 

סרגל ראשיאודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

13 מחשבות על “על דיעה שמַשתיקה וידיעה מִשְּׁתיקה

  1. נ.ב. – עדיין לא הצלחתי להחליט מה עדיף "רלטוויזם" או "רלטביזם". אם למישהו יש שיקולים בעד או נגד אחד מהם, אשמח לשמוע.

  2. בעולם רלטיביסטי אשתמש במבחן גוגל בתוספת "דבר מה נוסף":
    בגוגל היחס הוא 5050/661 לטובת רלטיביזם (לעומת רלטיוויזם – שים לב, החסרת י' בשתי המילים בתגובתך). יותר מזה, מילים ממקור אנגלי דומה, מעוברתות בגירסת ב' – פאסיבי, אקטיבי, אקטיביזם, פוזיטיבי, פוזיטיביזם…

    לשאלת הרלטיביזם, נדמה לי שמקורו המהותי בהבדלים אקסיומטיים בנקודות מוצא פילוסופיות מוסריות. אם, ובמקום שקיימים הבדלים מסוג זה, דווקא ההכרה בהם מאפשרת תחילתו של דיון על modus vivendi.

    שבת שלום,
    רובי

  3. תודה – זה בהחלט סייע להכריע. משהו בי תוהה אם זו אינה מורשת של הרוסית, והרצון שלי לעבור ל-ו' הוא בהשפעה של עליית האנגלית. בכל מקרה, הרגעת אותי שה-ב' היא הנכונה – תודה.

    אם הרלטיביזם אכן טוען את מה שאתה טוען בהערה השנייה שלך, הרי שאני יותר רלטיביסט ממה שהכרתי בעצמי. הטענה, במצב כזה, איננה שיש כמה אמיתות, אלא שאין להכריע בין הדיעות השונות לגבי האמת בתוך הדיון האנושי. תודה.

  4. הרלטביזים בשיח הוא ואחותו הצולעת הפוסטמודרנה הינם רעות חולות ששתהן מקורן בהבנה שגויה גם של היחסיות של אינשטין וגם של הדואליות של ג'ודל , במיוחד בשיח הפופולארי . העובדה שיש דברים שיש להם פנים רבות ואו אינם ניתנים להסבר פשוט היא בדרך כלל אינה תרוץ להמנעות מהצורך להסביר לנמק ואו להתבסס על עובדות….

  5. כמו שכתבתי, אני גם נוטה לשלול את הרלטיביזם כפילוסופיה, אך חושב שהיו לו השפעות חיוביות על השיח (והוא איננו רק רעה חולה). לפי מה שרובי אומר, ייתכן שגם כפילוסופיה אין לשלול, ושההבנה שלי של רלטיביזם עד היום הייתה שגויה או שטחית.

    ג'ודל אני לא מכיר. תרצה להרחיב, או לפחות לתת לי איות בלועזית שאני אוכל לחפש עוד?

  6. השתיקה אינה מסמן של היעדר, אלא מסמן של פער, לאקונה, בין הידיעה אודות ארוע לבין היכולת להעביר את מהותו במילים. השתיקה – בהקשר התקופה שלאחר השואה – היא תוצאת הטראומה המשנית, היחס שספגו הניצולים בישראל, יחס של בוז, איבה, חוסר אמון, ניכור ועוד, ולא זה המקום להרחיב, בפרט כשהדברים ידועים.

    והמאבק לקלף את השתיקה הוא עד המוות. ניצולי שואה רבים טוענים: "זה בלתי אפשרי לתאר זאת", ובאותה נשימה מנסים לתאר, בעמודים על עמודים, או בשעות של עדות.

    כתבתי מעט על ההשפעה האפשרית של הדבר הזה כאן:

    http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=530338

  7. סליחה על שגיאת הכתיב שלי Kurt Gödel משפט אי השלמות שלו או הדואוליות של גדל. אותה הוכחה מדהימה שמראה שאף תאוריה אינה סגורה בתוך עצמה ועל כן ישנן טענות לא ניתן להפריכן ואו להוכיח אותן.

    בודאי שרלטיביזם הי ענף לגיטמי בפילסופיה ובחשיבה וכמוה אחותה הפסוטמודרנה. הבעיה היא לא בפילוסופיה אלא במחשבה השגויה שאפשר לישם בחיי היום יום אותן כתפיסת עולם ובזה צלעיתן…

    השגיאה הגדולה בעניננו של גדל היא שאנשים מתרגמים את זה לחיי היום יום בתור הוכחה מתמטית לכך שאפשר גם ככה וגם ככה וגם ככה והכל נכון. וזה פשוט לא נכון גם על פי גדל טענתו נכונה לכל סט נתון וסגור של אקסיומות . בחיים אף פעם אין מציאות של סט סגור של אקסיומות …..

    אני קורא עכשיו ספר של אריאל רובינשטין "אגדות כלכלה" שבו הוא מסביר בעזרת תורת המשחקים (גם כן נושא שבטעות עושים בו שימוש יתר בישומים פוליטים וכלכלים) את חוסר הישמיות של התאוריות הכלכליות בכלכלה…

    הוא פרינסטונאי…

    http://arielrubinstein.tau.ac.il/

  8. על שתיקה כדרך להתמודד עם טראומה – זה מאד דרידה. אין לי מראי מקום אבל למשל בגרמטולוגיה הוא מדבר הרבה על הרווחים שבין המילים, על הדף הלבן. וזה מהדהד יפה בשיח הנוכחי, החל משנות השמונים.
    הסרט של קלוד לנצמן למשל. יש בו הרבה מאד שתיקות, לצד העדויות. סצינות ארוכות שהמצלמה מסיירת במה שנשאר מטרבלינקה, ואף אחד לא אומר כלום (אין voiceover לפחות כמה שאני זוכר).
    או האנדרטה בברלין – יער של עצי אבן ואין שם מילה אחת. אין שלט שאומר "זו אנדרטה זיכרון לשואה".
    זה חזק מאד ונכון מאד אבל גם בעייתי. חשוב לא להתמכר לשתיקה, יש בגישה של דרידה משהו שמבטל מראש את הטעם בדיבור, כי לעולם לא תוכל לתת רעיון שלם קוהורנטי, תמיד תסתור את עצמך. לכן אולי עדיף שתשתוק שתיקה רבת משמעות. אני חושב שיש בזה סכנה.
    אני גם חושב (בלי לקרוא את המאמר שאתה מצטט) שהשתיקה הביתית אולי הייתה קשורה להשתקה הקיבוצית. ודאי שיש אנשים שלא דיברו בגלל הטראומה עצמה, אבל באוירהציבורית שלא נותנת מקום לזיכרון שלהם, קשה לדבר, גם בבית.

  9. תודה רבה לכל המגיבים.

    מדיניות תגובות היא מלבטיו הקבועים של הבלוגר:

    אם לא אגיב לכל תגובה, הדבר עשוי להתפרש כזלזול בזמן ובתשומת הלב שהוקדשו לקריאת הפוסט, ולכתיבת תגובה יפה (ובחלט יש כאן תגובות יפות).

    אם אגיב לכל תגובה, זה עשוי להתפרש כאילו אני מוכרח שתהיה לי המילה האחרונה, ושאינני מוכן שיגידו דיעה שונה משלי בבלוג.

    בנוסף, בפוסט מסוג זה, הנושא הוא רחב-יריעה הרבה יותר ממה שאפשר למצות בדיון תגובות שכזה.

    רק רציתי לומר שקראתי את כל התגובות, ואני אחשוב עוד הרבה על כל הנקודות שעלו כאן. אני מקווה שזו תחושה משותפת.

  10. (אם אני אגיב אליו, הוא יחשוב שאני מנסה להצטדק. אבל אם אני לא אגיב, הוא יחשוב שאני סנוב…).

    אתה צודק שאני מתעסק בזה, למרות שלרוב אני חי בשלום עם העובדה שחושבים עליי גם דברים רעים. אני עושה דברים שמצדיקים מחשבות כאלה…

    אבל דווקא כאן השאלה היא לא רק מה יחשבו עליי, אלא איך אני מתנהל כך שהצד השני לא נפגע (כלומר, אני מנסה לחשוב מה אחרים עשויים לחשוב שאני חושב עליהם, ואז אומר משהו כדי שהם יידעו, ולא יטעו בספקולציות שאני חושב עליהם דברים רעים). אבל אתה צודק – הרי אם לא היה לי החשש שחושבים עליי דברים רעים, לא הייתי כל-כך עסוק במחשבה שאנשים עלולים לחשוב בטעות שאני חושב עליהם דברים רעים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s