בחירות (פוסט על קולנוע)

                           

צפיתי היום בסרט "האורח" (The Visitor). אני ניגש לכתוב עליו בידיעה שאני עומד להתפייט עליו. מבקר קולנוע אינני, וכשאני כותב על קולנוע, אני חושב על משמעויות פוליטיות של ייצוג זה או אחר, על מערכות יחסים כפי שהן מוצגות בסרט, על האופן שבו הסרט מספר סיפור ועל בחירות.

 

אולי הערה מתודית קצרה: האם קולנוע הוא צורת האמנות שתובעת הכי פחות מקהלה, בכך שאפשר לצפות בפסיביות ולקבל את התמונות החולפות כפשוטן? או שמא זוהי צורת האמנות שתובעת הכי הרבה, מבחינת החושים המשתתפים, הפנאי שדרוש כדי לצפות בסרט, ותשומת-הלב שהסרט תובע. אלה שאלות שאני שואל את עצמי מאז קראתי שמרשל מקלוהן מגדיר טלוויזיה ככלי-תקשורת "חם", שתובע הכי הרבה מקהלו. כאיש ספרות, ודאי שמקובלות עליי הקלישאות שספרות תובעת הרבה יותר מסרט, בכך שהדמיון שדרוש להפעיל והזמן שיש להקדיש הוא גדול יותר. מצד שני, וזה הפרדוקס המתמיד במתח שבין ספרות לקולנוע –  הדמיון שנדרש כדי לקרוא את הסיפור הוא השטח האוטונומי של הקורא, וכל קורא יוצר לעצמו יצירה מעט אחרת. זוהי נקודת המפגש בין הקורא ליצירה. בקולנוע, לצופה עדיין יש אוטונומיה רבה בפירוש שהוא יעניק לכל מהלך בסרט, ובעיקר למילוי הפערים של הדברים שלא הראו בסרט, ועדיין – זוהי אוטונומיה פחותה בהרבה מזו של הקורא. כלומר, גם אם נקבל שהקולנוע תובע פחות מאמץ (ואני בספק שזה נכון), הרי שהוא דורש לעצמו רשות "שלטונית" גדולה הרבה יותר מזו של הספר.

 

שאלה נוספת: הקולנוע, בהיותו צורת האמנות התובעת את מספר המשתתפים הגדול ביותר להשלמת יצירה אחת, האם הוא צורת האמנות השיתופית הגדולה ביותר? או שמא אין כאן שיתוף, אלא מעין מאבק או תחרות, כמעט הייתי אומר משא-ומתן פוליטי של ייצוגים ופשרות, שבסופו נדחק כל סיכוי לאמירה אישית. אפילו הבמאי שחתום על הסרט, ולא כל שכן שחקן ראשי שפניו יהיו מזוהים עם הסרט, איננו יכול לשלוט במאת האחוזים על כל פרט ופרט בסרט. גם במובן זה הקולנוע הוא תובעני יותר מכל יצירה אחרת, בכך שהוא מפקיע את היצירה מיוצרה. לא רק האוטונומיה של הקהל נחלשת, גם האוטונומיה של היוצר.

 

כל יצירה קולנועית, אם כן, היא מעשה של בחירות: בחירת הליהוק, שמתווך את העלילה דרך פנים ספציפיות, קולות ספציפיים; בחירה של פס-קול, שיש בכוחו לקבוע אם סצינה תהיה מבהילה, מרגשת או קומית; בחירה של זווית צילום ושל מה שנכלל בתוך מסגרת התמונה, ומה שיישאר מחוצה לה. גם לאחר שהסרט מצולם, ממשיכים לבחור אילו סצינות ייכללו בסרט, ואילו יישארו מחוצה לו; היכן יוקרן הסרט (בבתי-הקולנוע או בטלוויזיה), והאם ניתן יהיה להשיגו בוידאו או די-וי-די.

 

"האורח" הוא סרט על בחירות. אגב, גם תרגום The Visitor כ"אורח" הוא בחירה פרשנית. בחירה פרשנית ראויה, נדמה לי, בעיקר בגלל דו-המשמעות של התיבה "מבקר". אך ההבדל בין אורח למבקר הוא משמעותי – בעיקר בכך שמבקר מרמז על החלטה לערוך ביקור – וזו בחירה נוספת.

 

במרכז הסרט עומד מרצה אלמן. הוא סגור לאנשים וסביבתו, משועמם וחסר-מעוף בהוראה שלו. האם בשל כך הסרט מצא חן בעיניי? זאת לא אמרתי. הסרט נפתח בנסיון שלו לחזור לנגן בפסנתר. המורה מציבה בפניו את העובדה שאין לו כשרון גדול, ומציעה לקנות את הפסנתר שלו. אם כך, יש גם דברים שאינם נתונים לבחירתנו (גוף ראשון רבים). גם הסצינה הבאה אינה מציבה בפניו בחירה: הוא מתבקש לנסוע לכנס בניו יורק, להציג מאמר שהוא חתום עליו יחד עם מרצה נוספת, שהייתה אמורה להציגו. הוא מנסה להתחמק, אך מציגים בפניו עובדה מוגמרת.

 

הסרט מנוקד בכמה נסיונות של אנשים להיפתח בפניו, ליצור איתו קשר, והוא שקט מאוד, אינו מרבה בשיחה, ואף נושך ומעליב – אם יש צורך בכך. אך הוא איננו איש רע, והנסיונות ממסים אותו בסופו של דבר.

 

בצעד לא פשוט של שחרור ידו מאחיזה בעבר, הוא מחליף את נסיונות הנגינה בפסנתר בתיפוף על תוף אפריקאי. אך דווקא בנקודה שבה הוא מוכן לשינוי קל בעצמו, קורה דבר דרמטי שתובע ממנו הרבה יותר: הוא נעשה מעורב גם מבחינה אישית וגם מבחינה פוליטית בסיפורו של מהגר בלתי-חוקי בארצות-הברית, שעומד בפני גירוש. צעד אחר צעד הוא מתקרב יותר אל סיפורו של המהגר ואל חייו, עד כדי פגיעה בחייו הקודמים, שאת חוסר-העניין שלו בהם הסרט תיאר בתחילה. אך מי שחשב שהעולם האקדמי ולוח הזמנים שלו הוא קודש שאין לעבור עליו, מוכן לשקול את עמדתו בשנית, ומגלה שלעתים החיים תובעים את שלהם לפני הלימודים, העבודה או האקדמיה.

 

הסרט מסופר בשקט – דרך אירועים קטנים ומשפטים שקטים, עם מעט מאוד דרמות או צעקות. בלי קיטש. הסוף איננו סוף שמח, אך גם לא קורע-לב. זהו סוף פתוח, מורכב. במסגרת התרבותית שבה הז'אנר פועל, זהו הישג שאין לזלזל בו.

 

לפי הסרט, השינוי האישי הוא קשה, אך הרבה יותר קל, בסופו של דבר, משינוי המציאות בכללה: המהגר מגורש, כי את מדיניות ההגירה של ארצות-הברית הסרט איננו יכול לשנות. המרצה משתנה, אך אין לנו סיבה לחשוב שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה: לא מספרים לנו, למשל, שהוא התחתן מחדש, או שהוא עזב את עבודתו כמרצה. סביר להניח שאין זה המצב. אך משהו קטן בכל זאת איננו כפי שהיה. תמונת הפתיחה ותמונת הסיום שונות בתכלית, וגם אם זה שינוי קטן במסלול חייו של אדם, בכל זאת אין זה שינוי קוסמטי ככלות הכל.

 

ייתכן שיהיה מי שיאמר שכל סרט, וכל סיפור חיים מקפל בתוכו בחירות, ושסרט זה איננו מיוחד במובן זה. כלומר, שלולא הבחירות הכלליות שייערכו מחר בישראל, לא הייתי מנסח את התחושות שלי כלפי הסרט במושגים אלה כלל. ייתכן מאוד שכך הוא.

                       

4 מחשבות על “בחירות (פוסט על קולנוע)

  1. לא העזתי לראות את הסרט הזה. השרירותיות של מערכת הרגולציה של תנועת בני האדם על פני הארץ, והברוטליות שהיא אוצרת, הן פצע פתוח בלבי. נכון, יש לי ויזת סטודנט לארה"ב, ופספורט ישראלי שמכניס אותי לביקור באירופה בלי בעיה, ובסך הכל אני די מסודר, אבל ברור לי שבאותה קלות יכולתי להדפק קשות (והסכנה עדיין קיימת). אם אתה אפריקאי, או עזתי, או אוקראיני, אתה חשוד מיידי, ונדמה שהקטגוריות הלאומיות האלה כל כך מופרכות בעידן שבו המחשב שלי (על כל רכיביו) עבר חצי עולם, אך האנשים שטיפלו בי ודאגו שהכל יעבוד לא יכולים לבוא איתו אליי…
    בעיקר כואב הלב על "אזרחי" מרכז אמריקה והקריביים, רפובליקות הבננה והקולוניות-במסווה של ארה"ב. יכול להיות שישראל שואפת להפוך את השטחים למדינת (מדינות) חסות באותו סגנון? אף פעם לא חשבתי על הקשר בין מקסיקו לעזה…
    [וסליחה על הרצף האסוציאטיבי]

  2. לגמרי במיקרה, היום גם אני צפיתי באותו הסרט ממש. אחד הסרטים הטובים של השנה, ובמובן מסויים משלים את הסרט "המתאבק". שני הגיבורים באים ממעמדות/רקעים מאד שונים אבל בסופו של דבר סובלים מבדידות מצמיתה מאד אופיינית לחברה בה הם חיים. אם תצרף את "אושר" של שנות ה-90 אני חושב שתקבל טרילוגיה מושלמת: תמצית של המדכא, השרירותי, העלוב והאכזר שבמציאות האמריקאית.

  3. אין על מה להתנצל, תום. זה ברוח הפוסט…

    דודו – אני הולך לבדוק על המתאבק. התלבטתי אם לפרסם פוסט על קולנוע, ונראה לי שרק בשביל להיתקל בצירוף מקרים שצפינו בו באותו יום היה שווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s