על יהודים שאינם יהודים

                                          

אגב הדיון בפוסט הקודם על ניואנסי הגזענות או אי-גזענות של ליברמן, העיר הקורא "מקס הזועם" על הגדרת היהדות בקרב ציבור העולים מחבר-המדינות, ועל ההבחנה הנהוגה ברוסית בין "עברי" – שהוא בן הלאום היהודי, לבין "יהודי" – הדת היהודית.

 

בחוברת שיצאה זה עתה של כתב העת Israel Affairs, מתפרסם מאמר שמתייחס בדיוק לנקודה זו מאת פרופ' ברוך זיסר וד"ר אשר כהן, שניהם מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. המאמר, שנקרא Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel מתמקד בשינויים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) במרשמי האוכלוסין שלה בהגדרת האוכלוסייה הלא-יהודית בישראל, ובייחוד ביחס לאוכלוסייה זו מקרב העולים מחבר המדינות, הנאמדת כיום בכ- 300,000 איש.

 

השינויים הם תולדה של צורך טכני מחד, ושל הצרכים הפוליטיים של הדמוגרפיה הישראלית מאידך. את שורש הבעייה הם מוצאים בפער שבין ההגדרה ההלכתית ליהודי להגדרת "מיהו יהודי" לצורכי חוק השבות. הדיון לא פוסח כמובן על המקרים המפורסמים של האח דניאל (אוסוואלד רופאייזן) ושל בנימין שליט. פער זה איפשר קליטתם של רבבות עולים שלא ניתן היה לרשום אותם כיהודים בתעודת הזהות, אך שכן היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות.

 

הבעייה מתעוררת כאשר למ"ס מבקשת לשקף את הרכב האוכלוסייה בישראל: קבוצה גדלה זו של אנשים שאינם רשומים כיהודים, הינה יהודית בכל הקשור לתחרות הדמוגרפית (הנוראה). היא יהודית גם מבחינת השתייכותה החברתית והזדהותה עם הצד היהודי בסכסוך הלאומי בין היהודים לפלסטינים, כולל שירות בצה"ל, השתתפות במערכת הבחירות הישראלית (עם תמיכה מובהקת במפלגות לאומיות יהודיות, ובראש ובראשונה ישראל ביתנו).

 

המאמר מתאר את התפתלויותיה של למ"ס בנסיון לשקף כיצד אוכלוסייה לא-יהודית זו, עודנה עומדת בניגוד לאוכלוסייה הערבית. אגב, לא נעדר מהדיון קורטוב של הומור למצב האבסורדי שנוצר בהגדרת הזהות היהודית, כפי שמשתקף גם מהתיוג המופיע בשם המאמר "יהודים שאינם יהודים". הפתיחה של המאמר קורצת בחיוך לעבר הטרנד האקדמי לדון ב"אחר" (“The Other”), כאשר כאן מדובר בהגדרה הטכנית של "אחרים" (כלומר, כל מה שלא נכנס לקטגוריות הקודמות), ולא במושג "האחר" הכל-כך חביב באקדמיה בעת האחרונה (ובאמת, מתי נתפנה לדון בטרנדים אקדמיים? אולי כשיהיה טרנדי לדבר עליהם….). והנה דקות אירונית שהמאמר מבחין בה, שנראה לי שיקשה עליי לתרגם לעברית עם כל החן שלו:

 

For the very most part, they identify with the Jewish majority. At very least, they recognize themselves as pro-Jewish Israelis who are neither Arab nor Druze. This is strikingly visible in their political beliefs as well…The political parties that get solid support from the ex-Soviet non-Jewish Jews are also overwhelmingly Zionist-nationalist in character. Israel Beiteinu, by far the most important among these parties, proposes ‘transferring’ some Israeli Arabs to Palestine in return for including West Bank settlers in Israel. Notably, there is no Russian support for a policy that would make Israel over into ‘a state of all its citizens’, i.e. deny its legitimacy as a Jewish State. In many cases, the non-Jewish Jews ‘out-Israeli’ the Halachically Jewish Israelis in their conservative, activist, Judeo-centred politics.

 

Asher Cohen and Bernand Susser. “Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel.” Israel Affairs 15,1 (2009): 63.

 

במסקנותיהם, מציינים המחברים שעולים אלה עוברים תהליך של "גיור חברתי", הטמעות מתוך בחירה בחברה יהודית ואימוץ טקסיה וסמליה, עד כדי טשטוש מוחלט בין החילוני היהודי על-פי הלכה לבינם. עם זאת, ההגדרה ההלכתית משחקת תפקיד בשל הכוח שיש לרבנות כיום. עולה לא-יהודי שעבר תהליך של "גיור חברתי" המנהל אורח חיים יהודי-ישראלי יהיה מודע בוודאי לכך שהוא איננו יכול להתחתן עם יהודייה בישראל, ולכפיית הבידול עליו בידי הממסד ודאי שתהיינה השלכות.

 

המסקנה האחרונה, לעומת זאת, מאכזבת. ליתר דיוק, היא מאכזבת כאמירה עקרונית, אך סביר להניח שהיא מדוייקת ביחס למאמץ הממשלתי המכוון: הכותבים טוענים שאוכלוסייה זו תהווה, בסופו של דבר, חלק מן המאמץ לשמירת המאזן הדמוגרפי של 80 / 20 בין יהודים לערבים בישראל, מאזן אותו הם מגדירים כבעל חשיבות מכרעת עבור המפעל הציוני.

 

הערות (תזכורות) לסיום:

 

1. מדינת ישראל הוקמה כמדינת הלאום היהודי, והיא ממשיכה להיות כזאת. מעולם לא הייתה כוונה להקים מדינת הלכה, וכל הדיבורים על "מדינה יהודית דמוקרטית" כאילו מדובר בתרתי דסתרי אינה אלא אחיזת עיניים וציניות פוליטית.

 

2. העם היהודי התקיים כמה אלפי שנים ללא בחינות גיור מוסדיות של הרבנות. ה"גיור החברתי" אותו מתארים זיסר וכהן הוא תהליך טבעי בצמיחתו של עם, והפקעת הגיור מידי הרבנות (או לכל הפחות הפקעת המונופול מידי הרבנות האורתודוקסית) הוא כורח מאז הקמת המדינה. פחדנותם של הפוליטיקאים לעשות זאת ממשיכה להעיב על אופייה של מדינת ישראל.

 

3. במאבק דמוגרפי אין מנצחים. שלטון שמעודד את האוכלוסייה שלו להתרבות ריבוי מוגזם, שמייבא אנשים ללא שום תודעה לאומית כדי לקחת חלק במאבק לאומי לא-להם, איננו שלטון שראוי להתקיים. אם קצב הריבוי הפלסטיני עשוי לאיים על הרוב היהודי בישראל, כפי שזיסר וכהן מציינים, אזי יש לקבל את המצב הזה ולהתמודד עימו. לנסות להנדס רוב יהודי באופן מלאכותי איננו נראה לי מאמץ שמצדיק קיומה של מדינה.

 

4. מיעוט של עשרים אחוז איננו מיעוט בטל בשישים. לא בהשאלה ולא במשמעות המתימטית של הביטוי. מיעוט של עשרים אחוז הוא פלח משמעותי באוכלוסייה, שגם אם אין לאל ידו להשיג את הכוח הפוליטי לשלוט במדינה, עדיין הייצוג שלו צריך להיות משמעותי יותר מכפי שרוב היהודים היושבים בציון מדמים להם. פעם נוספת נזכיר את מעמד האיטלקית בשוויץ, ואת האחוז היחסי של האיטלקים בשוויץ: פחות משבעה אחוזים.

 

5. המאמרים האחרים בחוברת נראים מעניינים לא פחות: על המאבק להקמת תיאטרון רפרטואר יידי בראשית שנות החמישים; על כשלונן של מפלגות מרכז בישראל; על תפקידה של המכללה האקדמית בשומרון כגורם מעודד התיישבות ביו"ש; ועל האופציה של מאזן אימה גרעיני בין ישראל לאיראן.

6 מחשבות על “על יהודים שאינם יהודים

  1. בעיניי, התרומה הדמוגרפית המשמעותית ביותר של העלייה הרוסית (על כל צדדיה) היא למאבק בחרדים. נסו לדמיין את יחסי הכוחות בחברה הישראלית בלעדיהם: מי מאייש את ספסלי ההרצאות בגבעת רם? מי מתגייס לקרבי? מי מטייל ביערות בשבת?
    מצד שני גם זה בגדר דחיקת הקץ. קצב הריבוי לא משאיר מקום לספקות מי יקבע את הטון בצד היהודי של הארץ, וללא חוקה שתגן עלינו (החילונים), אבוד לנו לגמרי. אולי נקבל את תל-אביב כגטו חילוני (כמו שבני-ברק מתפקדת כיום, על חיי הלילה העשירים שם – אתם מכירים את התופעה?), אבל המרחב הציבורי ילך ויקצין, בלי שום כלים למנוע את הסחף…

  2. אני בעיקר עם הצד השני שלך. נראה לי שנכון יהיה לקבוע שרוב הציבור היהודי בישראל רואה בבעיות הדת-מדינה, בעיות מיוחדות של אוכלוסייה זו. כך לגבי "ברית הזוגיות" (עוד מונח גרוע), כך לגבי שאלות הקבורה. הדברים האלה נתפסים כבעיות מיוחדות של אנשים שאינם רשומים כיהודים. אנשים לא מבינים למה לא להתחתן ברבנות, וכך יוצא שהם אינם מקדמים את המאבק לחילון המדינה, כי הוא הופך ממאבק עקרוני למאבק סקטוריאלי (זה היה נשמע כאילו אני מאשים בכך את העולים. אני לא. אני פשוט אומר שזה התהליך שקורה).

    מה הם חיי הלילה העשירים של בני ברק? ספר על התופעה…

  3. חבל לך על הזמן. 12 בלילה, אמהות עם עגלות פוסעות ברחוב בהמוניהן, חנויות מכולת עדיין פתוחות, חבורות של אברכים מעשנים… שיא האקשן הוא בימים לפני פסח, כשעמדות להגעלת כלים פועלות כל הלילה, עם המדורות ומבערי הגז להרתחת המים. אתה רואה את כל הילדים הקטנים המתרוצצים, ואתה שואל את עצמך:"מתי הם הולכים לישון?". תהיה דומה היתה לי כשחייתי באיטליה, וראיתי את כל המשפחות מתחילות אל ארוחת הערב במסעדה ב- 9:30 … (שם התשובה היא כמובן שנ"צ).

    לגבי המאבק לחילון המדינה, אני מסכים אתך. אפילו הרוסים לא דוחפים חזק כמו שניתן היה לצפות, והתוצאה תהיה שנפסיד…

    • אייל,

      צר לי שאתה מאמץ את הפרשנות השגויה של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במובן הדתי של "יהדות". ציניקנים בעלי אג'נדה דתית מנסים להציג זאת כך, ומושכים אחריהם אנשים נרפים – נרפים מכדי להיות חילונים או דתיים כהכרתם.

      אני אודה שגם קשה לי עם ההצגה הטהרנית של הדמוקרטיה. אני מסכים עם כל מה שאתה אומר לגבי מה שראוי שיהיה בדמוקרטיה, אך אינני מכיר מדינה דמוקרטית אחת שבה כך מתנהל הדבר (ובוודאי שלא הפוליס הדמוקרטית ממנה שאול השם). אנחנו משתמשים במונח כדי לתאר מדינה עם תנאי סף מסויימים, מתוך הכרה שאף מדינה לא עומדת באידיאה הטהורה של הדמוקרטיה. חבל להתדרדר להצהרות שישראל איננה דמוקרטיה בגלל הפגמים שבה. אמירות כעס שכאלה מערפלות את הדיון.

      כל מדינה דמוקרטית היא מדינת לאום, ובכך מתרכזת בטובת הלאום שלה על פני טובתם של עמים אחרים. ישראל איננה טובה יותר ממדינות אחרות, אך גם לא השתכנעתי שהיא גרועה יותר ממדינות אחרות (למעט העובדה שהיא נמצאת בסיטואציה בלתי-אפשרית, שספק אם דמוקרטיות אחרות היו מתמודדות טוב ממנה בתנאים דומים).

      את המאבק לרוב מלאכותי יש לסיים על-ידי הצגת חלופה לביטוי לאומי במסגרת שונה מהמסגרת של מדינת הלאום.

      לסיום, תודה על ההפנייה למאייר. אינני מכיר, ובהחלט אחפש, ככל שיותיר הזמן.

סגור לתגובות.