מצב החירום כדפוס ממשל

מתוך "מצב חירום" של ג'יורג'יו אגמבן. שם הספר הוא מצב חירום, אך משחק עם מושג המדינה, שכן המדינה על-פי אגמבן מתקיימת כולה על-פי מצב חירום שכזה. תרגום שלי על-פי התרגום האנגלי מהמקור האיטלקי:

      Giorgio Agamben. State of Exception. Trans. Kevin Attell. Chicago: Chicago University Press, 2005.

(מספרים בסוגריים על-פי מהדורה זו):

אחד היסודות המקשים במיוחד על ההגדרה של מצב החירום הוא בוודאי יחסו הקרוב למלחמת אזרחים, התקוממות והתנגדות. היות שמלחמת אזרחים היא המצב ההפוך לתנאים רגילים, היא נמצאת בתחום נעדר הכרעה בנוגע למצב החירום, שהוא התגובה המיידית של כח המדינה לעימותים הפנימיים הקיצוניים ביותר…

 נוכח התקדמות בלתי-ניתנת לעצירה של מה שכונה כ"מלחמת אזרחים גלובלית", מצב החירום נוטה במידה גוברת להיראות כדפוס השולט של ממשל בפוליטיקה בת-זמננו. מהפך זה של צעד זמני ויוצא-דופן לטכניקת ממשל מאיים לשנות – למעשה, כבר שינה באופן ממשי – את המבנה והמשמעות של ההבחנה המסורתית בין צורות חוקתיות שונות. אכן, מבחינה זו, מצב החירום נראה כמפתן של חוסר-הכרעה בין דמוקרטיה לאבסולוטיזם. (2 – 3).

[בהתייחס לאירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה]: כצפוי, הרחבת סמכות הרשות המבצעת אל  תחום המחוקק המשיכה לאחר תום האיבה, ויש חשיבות לכך שהחירום הצבאי פינה את מקומו לחירום כלכלי (עם הידמות משתמעת בין מלחמה וכלכלה) (13).

המשימה המונחת לפתחנו איננה, כמובן, להשיב את מצב החירום חזרה אל גבולותיו המוגדרים במקום ובזמן כדי לאשרר את עליונות הנורמה והזכויות שבעצמן משוקעות בו בסופו של דבר. ממצב החירום האמיתי שבו אנו חיים, אי-אפשר לשוב למצב של מדינת חוק, כי המושגים "מדינה" ו"חוק" עצמם הם תחת סימן שאלה. אך אם ניתן לנסות לעצור את המכונה, להראות את הבדיה המרכזית שלה, זה מפני שבין אלימות ובין חוק, בין החיים לנורמה, אין שום ביטוי ממשי. לצד התנועה המבקשת לשמר את היחס ביניהם בכל מחיר, יש תנועה נגדית הפועלת בכיוון מהופך בחוק ובחיים, מבקשת כל העת לבתק את שנקשר באופן אלים ומלאכותי. כלומר, בשדה המתח של תרבותנו, פועלים שני כוחות, אחד שמכונן ועושה, ואחד שמשבית ומדיח. מצב החירום הוא גם נקודת המירב של שניהם וגם – היות שהוא חופף לכלל – זה שמאיים להפוך אותם לבלתי-ניתנים להבחנה. לחיות במצב החירום פירושו לחוות את שתי האפשרויות הללו, ועדיין, על-ידי הפרדה מתמדת של השתיים, לנסות ללא הרף להפריע את פעולת המכונה המובילה את המערב אל עבר מלחמת אזרחים גלובלית…

אל המילה שאיננה כובלת, שאינה מצווה דבר ואינה אוסרת דבר, אלא אך מודיעה את עצמה, הייתה מותאמת פעולה כאמצעי הטהור, המגלה אך את עצמה, נטולת-יחס למטרה כלשהי. ובין השתיים, לא מצב מקורי אבוד, אלא רק השימוש והמעשה האנושי שכוחות החוק והמיתוס ביקשו לשבות במצב חירום.  (87 – 88).

הפעולה בעזה (שאת שמה המטופש חבל להגות) חושפת את השבריריות של הדמוקרטיה הישראלית, וזה צריך להדאיג גם את אלה הנהנים להתגאות שישראל טובה מהחמאס ושהאלימות שלה מוסרית יותר מזו של החמאס בגלל שהיא "הדמוקרטיה היחידה באיזור". נניח לרגע לבעייתיות הטיעון – כאשר תוקפים ישות זרה, אחת היא מה צורת השלטון הפנימית של כל אחד מן הצדדים – ונבחן את הדמוקרטיה הישראלית:

הפעולה בעזה החלה כאשר ישראל בממשלת מעבר. זו אותה ממשלה שעליה נאמר שאין היא יכולה לעסוק בתהליך מדיני, או בכל החלטה משמעותית אחרת. מסתבר שכלל זה נכון עד שהתותחים רועמים. כל אנשי הימין שכחו שהם אמרו שלאולמרט אין מנדט לקבל החלטות גורליות בעת הזו, וטענתם לסדרי שלטון נחשפה במלוא מערומיה וצביעותה.

נזכיר שממשלת המעבר הגיעה לכך כיוון שעל אולמרט נערמו עוד ועוד חקירות, עד שכל הציבור מאס בו. זאת, לצד האכזבה ממלחמת לבנון השנייה בה השתכנע הציבור שאולמרט איננו כשיר להיות ראש ממשלה (אינני מסכים עם הבחנה זו, אך כך חשב רוב הציבור).

מרגע רעום התותחים והפגזת המטוסים, עוד ועוד פוליטיקאים העלו את אפשרות דחיית הבחירות בשל הפעולה, והציבור היה אדיש להצעה זו, נע בין תמיכה לחוסר עניין. הציניות שבה ניתן להאריך שלטון מחווירה ביחס להאשמות שאולמרט התקדם בציר הסורי כדי להציל את כסאו. האם באמת היה טוב לישראל להפקיד את גורלה בידי אדם שכבר אולץ להתפטר, שאיננו מתמודד בבחירות הבאות, ובקיצור – שמוראו של הבוחר אינו שולט בו?

לאחר מכן מנעה המשטרה הפגנה של פלסטינים ישראלים בתל אביב, בטענה שזו תפגע במורל העם. במקרה אחר, שבו המשטרה כן אפשרה את ההפגנה עצמה, היא החזיקה כמה מפגינים עצורים, וביקשה להאריך את מעצרם בשל אותה פגיעה במורל.

ממתי המשטרה אחראית על המורל? וכשגרוסמן עמד בכיכר רבין והודיע שההנהגה שלנו חלולה, האם לא היה בזה כדי לפגוע במורל העם? מדוע לא נעצר בו-במקום? המשטרה כמובן נסמכת על חוקים המופיעים בספר החוקים ורק עליהם. על-כן ברור שכבר כיום קיימים חוקים שהיו מאפשרים לעצור את גרוסמן. אלא שהמשטרה לא עשתה כן, אולי בגלל שהיה לה נוח להפיל את אולמרט, ואולי בגלל שהיא מפעילה חוקים דרקוניים רק נגד ערבים, ואולי בגלל שהיא ידעה שהציבור לא ישבע נחת מכך.

והנה, אנחנו מצויים ב – state of exception, והציבור מקבל בהבנה עיכוב של מפגינים הפוגעים במורל. המשטרה הפכה לצוות מצב-רוח טוב…

אתמול ליוו כמה אוטובוסים שיירת משאיות עם ציוד הומינטרי לעזה של "רופאים למען זכויות אדם". נזכיר שגם שר הבטחון ברק מעוניין בפואייה הומניטרי (או שמא היה זה מסדרון? אינני זוכר). כך שגם לשיטת תומכי המבצע, אין מדובר בסיוע לאוייב, אלא בהליך המתרחש כל עת הלחימה.

המשטרה עצרה את השיירה באשקלון, ובאיומים דרשה מהנהגים לשוב לתל אביב. לאחר מכן, ליוותה ניידת את השיירה, לוודא שאכן הם חוזרים לתל-אביב. הדברים לא יאומנו. אני אזרח ישראלי, ומעולם לא תיאמתי עם המשטרה את הנסיעות שלי. ואם מתחשק לשיירה לנסוע לבאר שבע? או לפוש באילת? או לבקר בירושלים? מה פתאום שמשטרה תלווה אזרחים ותבדוק לאן הם נוסעים?

אלא שבאר-שבע ואשקלון וכל המדינה נמצאות ב-state of exception. אשקלון נתפסת כאיזור מלחמה, ועל-כן כוחות הבטחון יכולים להרחיק אנשים מהמקום כראות עיניהם. וכפי שאגמבן כותב על מלחמת העולם הראשונה, כך יהיו הדברים תקפים גם כאן. שאיש לא ישלה את עצמו שזו השהייה זמנית של זכויות, שתשוב עם הרגיעה. משטרה שמרשה לעצמה למנוע תנועה חופשית של אזרחים בארצם, שוב לא תחזיר את הזכות הזו. משטרה שאוסרת על הפגנות ומגדירה אותן "התקהלות בלתי חוקית" כיוון שהן פוגעות במורל העם, תמשיך ותפקח על תוכנן של הפגנות. ההפעלה הספציפית של הכוח תופיע ותיעלם לפי צורכי השלטון, וגם לפי שרירות לבם של השוטרים.

השקט שבו מתקבלים הדברים האלה, הנכונות להארכה שרירותית של כהונת אולמרט (ודווקא אולמרט, בנסיבותיו), מוכיחים שהדבר אפשרי.