דעות הרבה יש לכל אחד ואחד

המכשלה העיקרית העומדת בפני תלמיד ישראלי של חיבורים יהודיים עתיקים היא המחשבה שהוא יודע עברית. ברוב המקרים הוא אכן יודע עברית, ויודע אותה היטב, אלא שזו עברית מודרנית. כאשר מצרפים עובדה זו לנטייה האנושית להניח שהכתוב הובן מרגע שנקרא, נוצרת מכשלה של ממש: העיניים רצות אחר הטקסט, בראש נוצרת תמונה, וכל פרט שאיננו מתאים לתמונה מובלע, מוסתר ומותאם על-ידי המוח האנושי, גדול מאחזי-העיניים (מילולית ובהשאלה).

בלימודיי בארצות-הברית אני נתבע כל יום מחדש לעסוק בתרגום הטקסטים שאני דן בהם מעברית לאנגלית. זהו עיסוק מפרך, שבסופו של דבר גורע הרבה מן החן המקורי של הכתוב וקסמו. בייחוד הדבר נכון לחוקר כמוני, הנהנה לעסוק במשחקי מילים ולשון של המחברים. התרגום שלהם בלתי-נסבל במקרה הטוב, ובלתי-אפשרי במקרה הרצוי. למרות קשיים אלו, יש רווח ממשי, כיוון שהצורך לתרגם את הפסוקים מגלה לי כל פעם מחדש עד כמה לא הבנתי אותם. חשבתי שאני יודע מה פירושה של מילה מסויימת, אך הכרתי אותה רק במובנה המודרני, לא במובנה המקראי, או החז"לי.

נזכרתי בזאת כשניגשתי לעיין שוב בהלכות דיעות של הרמב"ם. המוטיבציה המקורית הייתה לראות מה הרמב"ם היה אומר על האופן בו מחליפים דיעות באתר זה ככל שעולות הלהבות, העשן והסרחון מעל עזה. אלא שהרמב"ם איננו מתכוון כלל למחשבות ורעיונות של אנשים. את המילה דיעות יש להחליף במילה "מידות" בלשון חז"ל, ובלשון ימינו אנו: תכונות. וכך אומר הרמב"ם על התכונות:

הלכה א

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים, ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו, ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו, ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן.

 

הלכה ב

ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו, וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות, ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.
 

הלכה ג

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.

   

הלכה ד

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינונית /בינוניות/ ממוצעות נקרא חכם.

 

הלכה ה

ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.                     

 

אני מסכים עם האבחנה של הרמב"ם שיש סוגים שונים של אנשים בעלי מזגים שונים. כמעט שנטיתי גם להסכים עימו לגבי המידה הנכונה. אלא שנראה לי שזו חשיבה שאינני רוצה להיות מקובע בה, כאילו יש דרך אחת נכונה לחיות. יש תכונות שונות ומזגים שונים וטיפוסים שונים – וטוב שכך. ובמקום לשאוף לייצר טיפוס אחד, את האדם המושלם, מוטב לשמוח על הגיוון, על הדרכים השונות וההצעות השונות לחיים שנחשפות לעינינו מעצם היותנו באינטרקציה תמידית עם טיפוסים שונים כל-כך (ואני עוד חייב לעצמי להרחיב הערה בעניין הטעות שבהדבקת מוסריות לתכונות אופי).   

האם כל זה קשור לאופן החלפת דיעות באתר בעתות מלחמה? דומני שכן. לאנשים יש דיעות שונות כשם שיש להם מזגים שונים, ואלה מתעצבים על-ידי אלו ולהיפך. אנחנו נכנסים לדיון מתוך מחשבה שנשנה את דעתו של אדם, וכאשר אנו כושלים בכך, אנחנו מתוסכלים ומתרגזים, ומאשימים את זה שמולנו כאילו הוא אשם בכל הסכסוך הערבי-ישראלי לדורותיו. ואמנם יש מקום להחלפת דיעות בריאה, ואפילו למחאה וביקורת במקומות הראויים לכך. אבל יש גם מקום לזכור שהמחנות השונים לא נוצרו היום ולא ייעלמו מחר. אם מישהו חולק עליך, ראוי לדבר איתו בשפה נעימה, להעמיד אותו על טעותו באופן שיאפשר לדברים להישמע, ולקבל את זה שיש גם הכרעות ערכיות שונות שאנשים עושים בחיים, מתוך אמונות והשקפות עמוקות, שאי אפשר לשנותן. והגיוון הזה הוא חלק מההוויה האנושית. ייתכן שהגיוון הזה וההשקפות השונות לעולם ימנעו מאיתנו להגיע לשלום אוטופי. אך נראה לי חבל לנתק קשרים שנוצרו באתר בגלל השקפות שונות על החיים, בייחוד שהשקפות אלו היו ידועות גם טרם המלחמה. באנו להקשיב ולהשמיע. בכוח זה לא יילך. ואגב, אלימות טבעה שיוצרת אלימות. לכן, אין זה מפתיע שכל המראות והקולות מהדרום מעלים את סף האלימות אצל כל אחד מאיתנו, וגורמים לנו להגיב בהתלהמות ובחוסר-סבלנות. מן הראוי שלא נאפשר למלחמה האווילית הזו לפעול עלינו את פעולתה, בהפכה אותנו לאנשים אלימים יותר.

בחזרה לרמב"ם: אינני בא לטעון שאסור לכעוס. להיפך, אני בהחלט ממהירי החימה שהוא מדבר עליהם בפתח דבריו. אבל על הנטייה הטבעית הזו שלי, אינני רוצה להוסיף ערך-מוסף על-שם "עופרת יצוקה" (שם נוראי). עיקר התקשורת באתר היא בכתב. וזה נותן לנו את מידת הפריווליגיה והאחריות להשהות את התשובה שלנו בעשר דקות, כדי שתהיה ראויה יותר, ולא תיעשה כלאחר יד.