כשישאלו אותי איפה הייתי ביום הבחירות ההיסטורי של 2008, בו נבחר לראשונה אדם שחור לנשיא ארצות הברית, אזכור בדיוק: נסעתי בבוקר לניו-ברנזוויק, לשמוע הרצאה באוניברסיטת ראטגרס על פעילות אנושית ולא-אנושית בספרות אפוקליפטית.
אחרי ההרצאה, שהייתה מעניינת מאוד גם אם לא הסכמתי עם הרבה מהנאמר בה, מצאתי מסעדה טורקית לארוחת צהריים. התאים לי מאוד לאכול צהריים במסעדה טורקית באותו יום. בתפריט היה חומוס עם פיתות, עלי גפן ממולאים, מרק עדשים. מנות שגורמות לי להרגיש בבית.
הזמנתי לחמג'ון כמנה ראשונה, ואדאנה קבאב למנה עיקרית. בעודי מחכה לאוכל, המשכתי לקרוא את בית מטבחיים חמש של קורט וונגוט. המסעדה לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היו בה שמונה או עשרה שולחנות, וכל השולחנות מסביבי היו מלאים. היו הרבה אנשים טורקים, ומישהי שחורה עם לבוש מוסלמי שבאה עם חברה שלה, אמריקאית בלונדינית, שלא הסתירה את חוסר-ההנאה שלה.
המנה הגיעה. בנגיסה הראשונה חשבתי על זה שאני לא יודע איך אומרים "בלי חריף" – לא באנגלית ולא בטורקית. נקוו לי דמעות בעיניים.
חשבתי על בילי פילגרים, מהספר של וונגוט, שבוכה בהיחבא מבלי שאיש יודע. וחשבתי על זה שאני לא שייך בשום מקום. במסעדה שממול, שמגישה המבורגרים וסלט קליפות תפוחי אדמה, לא מצאתי את עצמי. הרי בגלל זה נכנסתי לכאן: כדי להרגיש בית. אבל בין המוסלמים והטורקים שמסביב אני לא מרגיש בית. אני כמעט חש צורך להסתיר שאני יודע להגות נכון את שמות המנות. לידי כך הגיעה גרוטסקת ההגירה שלי, שאפילו במסעדה מזרח-תיכונית עם חומוס ועלי-גפן אני לא מרגיש בבית.
פתאום חשבתי שאני מבין גם למה יוסף בכה כל-כך הרבה. הוא פשוט חש געגועים, זרות מתמדת. או שמא בשל דמות אב שברחה לו מוקדם מדי. ותהיתי אם אובמה מרגיש בבית – למרות שכל כך ברור שכן – ואיך הוא ירגיש בבית שנקרא הבית הלבן.
נזכרתי איך בחמישי בנובמבר 1995 תפסתי טרמפים לפנות בוקר על כביש החוף, עם חולצה כחולה ודמעות. אחר כך עזבתי את המסעדה, ועליתי על רכבת חזרה הביתה, לפרינסטון.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 