לחם, שעשועים ויו-טיוב

יו-טיוב אוצר בו כמה אפשרויות נפלאות, וכמו כל דבר טוב, הוא טומן בחובו גם כמה ניצולים לרעה. הדוגמה הברורה ביותר היא הפרת זכויות יוצרים הנעשית באתר, שדומה שאין בעל חיבור אינטרנט שלא נהנה מצורה זו, ביודעין או שלא ביודעין, במידה פחותה או רבה. יוצאת-דופן אולי בהקשר זה היא העלאת סרטונים ששודרו בערוץ 1 מארכיון רשות השידור. כידוע, רשות השידור נמצאת במשבר מתמשך, ובתוך כלל הדאגות שלה, אין היא מתפנה (ואולי אינה יכולה להתפנות) לאחזקת ושימור הארכיון הנמצא במצב רעוע. לעתים אני חושב שאולי קברניטי הרשות החליטו במודע להעלות תוכנית כמו "כך היה" ולשדר את אוצרות הארכיון, כדי שיימצא מי שיעלה אותם ליו-טיוב ובכך תישארנה לפליטה לפחות כמה מן הפנינים המצויות שם; פנינים שככל הנראה נגזר עליהן כליון בשל קוצר-הרואי של קובעי המדיניות ומעצבי התקציב במדינה, שאין ליבם מבין שתרבות איננה מניבה רווח, אך אין לחברה תוחלת בלעדיה.

בנוסף, יו-טיוב הוא כלי נהדר לתקשורת אישית, כאמצעי תמך לתקשורת המתנהלת מחוץ לרשת. כבר הפצתי כמה סרטונים משפחתיים שהיו כבדים מדי עבור המייל דרך יו-טיוב, ועל-ידי הגבלת הסרטון למוזמנים בלבד שמרתי על המימד הפרטי (כתבתי על כך כאן בזמנו).

יתרון אחר של יו-טיוב הוא יכולת ההפצה הגבוהה שלו: יו-טיוב מאפשר לאנשים לפרסם עצמם, להעלות חומרים מקוריים כמו שירים או סרטונים ולהתחיל לקדם עצמם ולזכות בחשיפה גדולה הרבה יותר מזו שהתאפשרה באמצעים המסורתיים.

יכולת הפצה זו היא נכס כאשר מדובר באנשי מקצוע ברוכי כשרונות שטרם התפרסמו, והיא נטל כאשר מדובר בשטויות שפעם לא היו חורגות מגבול בית-הספר שבו נוצרו. אינני מדבר על קטעי אלימות והשפלה העולים ביו-טיוב ומעודדים אנשים למעשי אלימות נוספים, כדי שיוכלו להעלותם ליו-טיוב. בעייה זו צופנת סכנות חמורות ביותר, ואין לה שום קשר עם שאלת גבולות הטעם הטוב. אני מדבר כעת על מערכונים הנעשים בצורה חובבנית לעילא, שעשוי להיות להם חן כלשהו אם מכירים את הנפשות הפועלות, אך לזר שנתקל בהם במקרה, אין כל עניין בהם. הבעייה אינה בעצם העלאתם, אלא בשיח הנוצר סביבם, כאילו מדובר ביותר משטות של חובבנים.

וכאן אני מגיע לתופעה מדאיגה הפורחת באתר "הארץ": כתבות המבוססות לחלוטין על סרטוני יו-טיוב. למרבה הצער, רוב הכתבות הללו אינן נוגעות לחומרים איכותיים המועלים ליו-טיוב, אלא דווקא לשתי הרעות החולות של האתר: מחד, כתבות שהעניין שבהן נובע מליקוט סרטונים המהווים הפרת זכויות יוצרים, ומאידך כתבות שכל מטרתן הוא הסבת תשומת-הלב לסרטון משעשע יותר או פחות ביו-טיוב. כאילו קוראי "הארץ" הם חבר מרעיו של הכתב, והוא בא אליהם ואומר: "וואי, וואי, אתם חייבים לראות את זה. זה הורס!" כמובן שהסאב-טקסט הזה מוצנע בפסבדו-עילה חדשותית ומלל רב שמטרתו ליצור רושם מוטעה כאילו מדובר בתופעה או שיש עניין חדשותי בסרטון. האמת ניכרת מן ההפניות שבעמוד הראשי של הארץ, שלוגו של "וידאו" מעטר אותן. כך ברור שהמעניין בכתבה הוא שנוסף לה פן קולנועי, ושהיא ודאי תבדר יותר ממלל הפרשנות והידיעות שלשמן קיים העיתון.

הנה ההפניות לכתבות הוידאו המופיעות בשעת כתיבת שורות אלה בעמוד הראשי של אתר הארץ:

"סצנות הסליחה הכי טובות בקולנוע": קשה לומר מה גרם לסצינות אלה להיכלל ולאחרות להישמט. מובן שכל רשימה הייתה חלקית, ועל כל רשימה יימצא מי שיחלוק עליה. רשימות מעין אלו אכן מקובלות במגזינים של מוספי חג, והן לרוב כוללות מספר עגול של פריטים, כגון "עשרת הכי…", "20 הכי…", "100 הכי…". את הרשימה ילוו כמה תמונות מייצגות. הכתבה הזו, לעומת זאת, מביאה רק שישה פריטים, וכל אחד מהם מלווה בסרטון יו-טיוב. כך שנראה שהתחקיר שקדם לכתבה כלל בדיקת מצאי ביו-טיוב ולאו דווקא היוועצות במומחים לקולנוע.

"להיטלר יש בעיות עם ויסטה": רונית רוקאס מביאה כתבה מן הזן השני. סרטון חביב – לא מוצלח במיוחד, לא מזעזע במיוחד – שבו היטלר זועק כביכול בגלל דברים הקשורים בתרבות האינטרנט. בדיחות על היטלר ופרודיות רפטטיביות היו גם כשאני הייתי בתיכון, אלא שלי ולחבריי לא היה יו-טיוב להעלות אותם אליו. את הבדיחה הזו רוקאס הופכת לתופעה, וכמובן שכל כתבה נוספת על הסרטון מעלה את מספר הצופים, מעלה את הרייטינג של הסרטון (וכתוצאה נלווית מכך את החשיפה שלו), ולבסוף מכריחה את בעלי הזכויות להגיב על הפארודיה, כיוון שנוכח כמות כזו של צפיות, אין להם אפשרות לשתוק.

מכתבות נוסח "סצינות הסליחה" נבקש תחקיר מעמיק יותר, ונזכיר שמותר לציין סצינות שלא נמצאות ביו-טיוב – פשוט כאמצעי לניסוח הקאנון, להעלאת חיוך נוסטלגי, או לצורך לימוד. לא מעט סרטים שידעתי שאני רוצה לראות או אלבומים שהחלטתי לשמוע נבעו מכתבות בסגנון "100 אלבומי הרוק ה…". לא יזיק גם להביא דעת מומחה, או לבקש מאמנים שונים להביע את דעתם. מכתבות נוסח כתבתה של רוקאס נצפה למידתיות. לא כל סרטון ראוי לכתבה; אפשר להמתין שבאמת יינקטו הליכים, ולא לפרסם רק בגלל שדובר כלשהו ענה לשאלה של כתב שהוא מתכוון לנקוט בהליכים; ואפילו אפשר לוותר על הסרטון. ספרו עליו. מישהו כבר יביא את הקישור בטוקבקים למי שזה חשוב. אם הכתבה לא מעניינת בלי הקישור, כנראה שאין טעם בכתבה. ולבסוף –  את הכתבה הזו אפשר להשאיר במדור המתאים לה. אין צורך לקדם אותה לעמוד הראשי, שיותר ויותר הופך ללחם ושעשועים ופחות ופחות למקור של מידע אמין ושל פרשנות חדה ומכובדת.

מחשבה אחת על “לחם, שעשועים ויו-טיוב

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s