המדינה הדו-לאומית: ההקשר הציוני

בדיון שבתחתית הפוסט הפעיל האחרון שלי "התנחלויות ומתנחלים", העלתה ליאורה שאלה לגבי הטעם שבהקמת מדינה דו-לאומית. הטענה היא שאם כל המטרה של הציונות הייתה להקים מדינה יהודית, אז מרגע שמוותרים על הרעיון הזה, אין לישראלים סיבה לחיות בה, והם יכולים "לחזור" לאירופה, להגר לאמריקה או לכל מקום אחר שהם ירגישו נוח בו.

אני מודה שהרעיון של מדינה דו-לאומית הוא רעיון פוסט-ציוני. הוא איננו פוסט-ציוני במובן הצר של פוסט-ציונות –  אלה שטוענים שהציונות הגשימה את יעדה ולכן אין עוד צורך בה. הוא פוסט ציוני במובן הזה שהוא חורג מעבר לרעיון הציוני, מבלי להתנגד לו. אני אינני סבור שהציונות השלימה את יעדה, או מילאה את תפקידה. עם זאת, אני גם אינני רואה סיכוי לציונות להגשים תפקידה זה. בשל נסיבות היסטוריות שרובן לא היו תלויות בה, התנועה הציונית נכשלה בהשגת יעדיה. אין זה אומר שהיא הייתה שגויה.

זוהי נקודה שחשוב להדגיש אותה, כי מן התגובות ומהודעות פרטיות אני מקבל את הרושם שקוראים רבים חושבים שהעמדה הפוסט-ציונית שלי היא אנטי-ציונית. אני אינני אנטי-ציוני. להיפך, אני חושב שניתוח המציאות בתקופה שהתנועה הציונית צומחת היה נכון, ושהיעד היה ראוי: טרנספורמציה של העם (אתנוס) היהודי ללאום, באמצעות ריכוזו באיזור גיאוגרפי אחד, איחודו בשפה אחת (שהיא שפתו ההיסטורית) וייסוד עצמאות מדינית.

למרות המטרה הראויה הזו, לא כל היהודים נרתמו למשימה. התוצאה היא שהעם היהודי ממשיך להתקיים בפזורה, ולצידו קיים עם ישראלי שחי בישראל ודובר עברית. הקשר בין שני העמים הללו איננו ניתן להכחשה, שכן אחד הוליד את השני, אך גם אין לטעון לזהות מוחלטת בין השניים.

על הצורך בביטוי לאומי לעם היהודי אפשר עוד להמשיך להתדיין. רוב רובה של ההיסטוריה היהודית נעדרת עצמאות מדינית. ניתן להעלות גם צורות ביטוי לאומי אחרות, שאינן מתממשות במסגרת של מדינת לאום. אבל הצורך של הישראלים הוא אחר לגמרי. כיוון שמרגע שיש לאום שזוהי זהותו ותרבותו, והיא נטועה בארץ מסויימת, אין עוד מקום לדבר על "לחזור לאירופה". זהו אחד השקרים הגדולים כיום של התעמולה הפלסטינית, המציירים את הישראלים כקולוניאליסטיים אירופאיים, הצריכים לחזור למקום מוצאם. אולי היה בזה משהו לפני שמונים שנה. אך לרוב הישראלים כיום אין מקום ללכת אליו, ואין מקום שהם מרגישים שייכים אליו מלבד ישראל.

[הערת ביניים: ראיתי טוקבקיסטים שונים שמשתמשים בזכר השואה, כדי להצדיק את העובדה שאין להם מקום אחר. אני דוחה את הטיעון הזה וחושב שהוא עושה עוול ליהודים שעלו לארץ עוד קודם השואה, וליהודים שעלו ממדינות בהן לא התרחשה השואה, ולא מתוך תחושת רדיפה.]

במילים אחרות, לעם היהודי יש "הצדקה" למדינה שלו; סיבה שבעטייה הוקמה המדינה ושעל-ידה הוא יכול להצדיק את המצאותו כאן. לישראלים אין "הצדקה" במובן הזה. ההצדקה לקיומם היא בעצם קיומם. אבל אין לחשוש ממצב עניינים זה: מה "ההצדקה" לקיומה של מדינה צרפתית, או לקיומה של מדינה אנגלית, או ללוכסמבורג? המדינות האלה אינן צריכות הצדקה. הן קיימות פשוט כי הן קיימות. גם לישראלים מותר להתקיים פשוט כי הם קיימים. מגיע להם ליהנות מבטחון ורווחה שהמדינה יכולה להעניק.

וגם לפלסטינים מגיע. וכיוון שיש סכסוך על חבל-הארץ שאליו שני העמים מרגישים שייכים, יש למצוא פתרון מדיני. חלוקה היא פתרון אחד, פחות מקובל עליי בשל כל הטעמים שמניתי בפוסטים הקודמים שעסקו בנושא. מודל של מדינה דו-לאומית ראוי יותר בעיניי, עבור הצרכים הנוכחיים של העמים, ועל-פי המאפיינים של הסכסוך.

וכאן אני חוזר לשאלה שהניעה את הפוסט הזה: מה הטעם? איזו מטרה תהיה למדינה דו-לאומית, ומה יהיה הטעם של יהודים לגור בה, כאשר מלכתחילה הגיעו לכאן יהודים כדי לחיות במדינה יהודית?

הטעם של הישראלים לחיות במדינה הדו-לאומית יהיה משום שהם חשים שייכים לארץ ולקהילות היהודיות שבהן הם חיים כיום. המדינה הדו-לאומית היא מסגרת ביורוקרטית המסדירה את יחסי היהודים והערבים החיים בין הים והירדן, אך היא איננה מכחישה את קיומו של לאום יהודי. לכן, גם ליהודים שירצו לעלות עדיין יהיה טעם לעלות. המדינה הדו-לאומית עדיין תהיה המקום היחיד שבו יהודים חיים כקהילה דוברת עברית באיזור שבו צמח העם הזה. הביטוי הלאומי אמנם מוחלש מהזיהוי המוחלט של היהודים עם מדינת הלאום בגירסה של מדינת ישראל. הדגל, ההמנון וסמלים אחרים לא יהיו לגמרי יהודיים, אך יש לצפות שהם יכללו גם אלמנטים יהודיים. המאמץ הציוני לא יהיה לשווא, אבל הצלחתו לא תהיה מושלמת. הצלחתו, בכל מקרה לא תהיה מושלמת. התנועה הציונית קמה במטרה להביא את כל היהודים לארץ-ישראל, שגבולותיה היו נרחבים הרבה יותר ממה שהם כיום, בלי קשר להסדר העתידי ולגבולות הקבועים של המדינה. היא כשלה בהבאת כל היהודים, ולא עלה בידה להשיג את כל השטח שרצתה. אלה לא שינו את יעדה של הציונות, אלא  היו בבחינת התאמות שנדרשו לאור מציאות פוליטית משתנה. זהו ההקשר שבו אני רואה את ההצדקה ההיסטורית של המדינה הדו-לאומית, ואת האופן שבו היא משתלבת בתולדות הציונות.

מחשבה אחת על “המדינה הדו-לאומית: ההקשר הציוני

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s