מלחמת לבנון השנייה: ההיבט הפלסטיני (2)

מאמרו של רונן שובל, "נכשלנו", שפורסם ביום חמישי ב"הארץ" ודאי הרגיז רבים. עולה ממנו שמחאת המילואימניקים נגד אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון השנייה הייתה, למעשה, אחיזת עיניים. המחאה התרכזה בתפקודו של אולמרט במהלך המלחמה, אך למעשה הייתה לה אג'נדה פוליטית ימנית, שהייתה הכוח המניע מאחורי המחאה, ועליה שובל מוכן להתוודות כעת.

וידוי שכזה עשוי להרגיז גם אנשי ימין שיטילו ספק בתבונה של החשיפה הזו, וכמובן שאנשי שמאל שתמכו במחאת המילואימניקים ספציפית נגד אולמרט, ועלולים לחוש ששובל הוליך אותם שולל. אני מרשה לעצמי לשער שגם בין חבריו של שובל לפעילות ישנם אנשי שמאל שמחאתם הייתה באופן אותנטי כנגד אולמרט בלבד, ולאו דווקא כנגד תוכנית ההתכנסות, למשל, שאינם מרוצים ששובל שם אותם תחת כותרת אחת, כאילו ההגיון היחיד הנובע מתוך המחאה ומתוך ועדת וינוגרד היא תמיכה בתוכנית אלון – לכל הפחות.

כמה הערות:

– ראשית, הרעיון שהתוצאה היחידה של טעות היא הליכה הביתה היא קטסטרופלית לכל ארגון, ודאי שלמדינה. אם מכירים בכך שכל אדם מועד לטעות, הכרחי להסכים שכל אדם יטעה בזמן שהוא מתרגל לתפקיד חדש. עריפת ראשים כתגובה לטעות, פירושה הנצחת הארגון כארגון של חסרי נסיון. טעות איננה חטא. טעות צריכה להבחן על-פי מידת תום-הלב שהיה בה; על פי הכוונות הטובות או הזדון שהיו משוקעות בה; על-פי הסבירות שלה; על-פי התוצאות שלה; ועל-פי הצעדים שננקטו למנוע הישנותה או לתקן לאחר שנעשתה.

תפיסה זו מנחה את ההתנגדות העקרונית שלי לקריאות לעריפת ראשים. ההתנגדות שלי למחאת המילואימניקים נבעה מההתנגדות שלי לניתוח כאילו אולמרט טעה במלחמה, וכבר הרחבתי על זה מספיק. יהיה נכון יותר לומר שהמילואימניקים טעו במלחמה, ולא אולמרט. מי שיצא למלחמה בציפייה שהחזרת רגב וגולדווסר היא יעד ריאלי – הוא זה שטעה. מי שחשב שסיכון חיי-אדם רבים מספור כדי להציל שניים שספק גדול אם הם בחיים – הוא זה שטעה. אלה היו הלכי הציבור בתקופת המלחמה שלובו בידי התקשורת. אולמרט ניצל זאת כדי לקבל גיבוי למלחמה, אך ברור שהוא עצמו לא ראה בכך יעד ריאלי. על הספין התקשורתי הזה הוא שילם ביוקר, וראוי לו לתהות (ופוליטיקאים רבים אחריו) אם הספין היה כדאי, ואם לא היה עדיף לצאת למלחמה עם קצת פחות תמיכה, אך גם עם פחות ציפיות, שלא יצרו תחושה שהמלחמה נכשלה בסיומה.

– שובל אומר "נכשלנו" בגלל שהקונספציה של טכנולוגיה במקום טריטוריה כשלה. אולמרט, אגב, אמר מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד שהוא מתנגד לתפיסה של כיבוש שטח. האמנם זו תפיסה מופרכת? התקפות חיזבאללה על ישראל לא פחתו בזמן שהייתה שליטה בשטח (רצועת הבטחון).

כך שהשאלה היא מה הייתה המשמעות של תפיסת שטח בלבנון. תפיסת שטח לאורך זמן מבלי לספח אותו רשמית, לא יכולה להיות אופציה למדיניות רשמית. כך שישראל לא הייתה יכולה לכבוש מחדש את רצועת הבטחון ולהחזיק בה. אם מדובר בתפיסה זמנית של שטח לצורך המלחמה, שישראל הייתה נסוגה ממנו לאחר סיום המלחמה, ייתכן שיש בזה טעם. אך ההשלכה שעושה שובל ממלחמת לבנון לגדה המערבית מעידה שהוא איננו מדבר על תפיסה זמנית של שטח במהלך קרב, אלא על תפיסת שטח לאורך זמן.

– בהמשך לבעייה המבנית של תוכנית אלון המתעלמת מיצירת שלושה מעמדות של פלסטינים בין הירדן לים (בנוסף לפזורה הפלסטינית שמחוץ לשטח ישראל), הצעתו של שובל מתעלמת גם היא מגורל התושבים. אם אמנם דרושות לישראל שתי רצועות ממזרח וממערב הגדה, היא איננה יכולה לשלוט בהם ללא להסדיר את מעמדן. שטח שישראל חושבת שדרוש לה לצורך הגנתה צריך להיות מסופח באופן רשמי, ותושביו צריכים לקבל אזרחות ישראלית, על כל המשתמע מכך. אחרת, פירוש הדבר הוא להנציח את ישראל כמדינת עראי, שאין לה לא גבולות, ולא הגדרה לאזרחיה, חסרת אופי, מטרה והצדקה.

לבסוף, יש להעיר על כך שהתפיסה של צרכי המדינה נובעת תמיד רק מתוך מה שניתן לעשות ולהשיג, והדבר הזה מבהיר את החמקמקות של הצורך, ועד כמה הוא אכן צורך. בימים אלה, כאשר מציינים שלושים שנה להסכם קמפ-דייויד, כדאי להיזכר ולהנגיד את טענותיו של שובל בדבר הצורך בגדה כדי לגונן על גוש-דן בתפיסת הגבולות שרווחה בזמן שישראל שלטה בסיני. הן מתנגדי הנסיגה והן תומכיה הביאו את המרחב העצום של סיני כסוגייה בטחונית. הרעיון שעמד מאחורי פירוז סיני היה שגם אם תרצה מצרים לפתוח במתקפה על ישראל, יהיה לישראל די זמן להיערך, בגלל הזמן הרב הדרוש להעביר כוחות בתוך סיני. אי אפשר להשוות בין רוחב סיני לרוחב הגדה, ואם הטיעון של סיני הוא ממשי, ראוי שאנשים כשובל יראו בגדה או בתוכנית השדרות של אלון פתרון לא מספק, ושהגנה על גוש דן דורשת גם כיבוש מירדן. אלא שכיבוש ירדן או חלק ממנה איננו ריאלי, ולכן ההכרחי מיוצג בגדה. אילו הבריטים לא היו מחלקים את א"י-פלשתינה, ומעניקים להאשמים עצמאות, ודאי שהיו נמצאים מומחי בטחון שהיו מסבירים את חשיבותו של כל עבר הירדן המזרחי.

במילים אחרות, מדיניות פירושה – בין היתר – להסתדר עם מה שיש. כיוון שעבר הירדן המזרחי אינו נמצא בידיה של ישראל, גם אין בנמצא מי שידון ביתרונותיו הבטחוניים. לכן, קודם שנדבר על יתרונות הגדה המערבית ההכרחיים לבטחונה של ישראל, ראוי לשאול האמנם היא בידינו. האמנם הגדה היא חלק מ"מה שיש" שאיתו צריך להסתדר? אם כן, צריך לדבר גם על תושביה ועל ההשלכות שבכך. אבל אין לקבל כהנחת עבודה שהגדה היא חלק מ"מה שיש". במצב כזה, תוכנית אלון איננה דבר כה מובן מאליו כפי ששובל הציג אותה.

קוראים קבועים עשויים להתפלא שאני מעיר הערות שמשתמע מהן תמיכה בפתרון שתי המדינות. התמיכה שלי בפתרון המדינה הדו-לאומית היא תמיכה הומניטארית מעיקרה. אני דוחה את התפיסה שנמצאת בבסיס מאמרו של שובל, המסתכל על הגדה בראייה פונקציונאלית כשטח ותו לא. בנוסף, ההתנגדות שלי לרעיון שתי המדינות היא מסוייגת (כפי שהבהרתי לא מזמן), ובוודאי שאיננה נשענת על שיקולי בטחון, שאינם אלא אחיזת עיניים נוספת, כמחאתו הקודמת של שובל.

מחשבה אחת על “מלחמת לבנון השנייה: ההיבט הפלסטיני (2)

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s